סרטי השקשוקה

משפחת עופר מבקשת לשכנע שמיקי רוזנטל עשה לה עוול - ועושה זאת בדרך שגויה

אם משפחת עופר מבקשת לשכנע את הציבור שהעיתונאי מיקי רוזנטל עושה לה עוול, היא עושה זאת בדרך מאוד לא נכונה. הפרשה החלה, כזכור, עם סרט התחקיר "שיטת השקשוקה" שמטרתו היתה להציג שמשפחת עופר עשקה את המדינה בדרכים לא כשרות. בסדר גמור, בשביל תחקירים כאלה יש עיתונאים.

זה לא אומר שתחקירנים לא יכולים לטעות ואף להטעות. בדרך כלל לא מטעמי זדון אלא מרצון לייצר סנסציה ולזכות בתהילה מקצועית, או סתם רשלנות. משפחת עופר חשה מאוד נפגעת, וטוענת שהממצאים של רוזנטל הם מגמתיים ולא נכונים. כדי להגן על עצמה, החליטה להפיק סרט תשובה לשקשוקה.

אחת מטענותיו של רוזנטל נגד הסרט היא שניתנה לעופרים אפשרות להגיב בסרט שלו, והם סירבו. טענה זו אינה רלבנטית, לפעמים גם לא הוגנת. תגובה המכחישה את הדברים אין לה משקל של ממש, שכן הקורא, או הצופה, אומר לעצמו: "נו ודאי שהם מכחישים, אלא מה יעשו". ברור שסרט תגובה, העוסק בפירוט רב ובאמצעות מסמכים בעיתונאי ובממצאיו, תגובה כזו היא אפקטיבית הרבה יותר מתגובה הניתנת בתוך הכתבה המאשימה.

קראתי מה יש לרוזנטל לומר על העופרים, ראיתי את תגובותיהם בעיתונות ובסרטם. לכל צד יש מסמכים שלצופה ולקורא נראים מאוד משכנעים.

ולמרות זאת, איני יכול לקבוע דעה מי צודק. כי לכל מסמך יש מסמך שכנגד, לכל טענה יש טענה שכנגד, לכל פרשנות יש שני צדדים.

לסרט של רוזנטל יש יתרון גדול בכך שהוא נעשה ע"י אדם ללא אינטרס אישי בנושא, מעבר לאינטרס העיתונאי. הסרט של עופר, לעומת זאת, כולו אינטרסים אישיים ועסקיים. אבל גם טיעונים אינטרסנטיים יכולים להיות נכונים ומוצדקים. אלא שהדרך להוכיח זאת אינה בסרט מגמתי וחד צדדי.

אם למשפחת עופר חשוב להוכיח את צדקתה, היא יכולה לעשות זאת רק ע"י הבאת הנושא לבדיקת גורם חיצוני וניטרלי, כלומר בית המשפט. העובדה שהיא נמנעת מכך אינה פועלת לטובתה.