מדינת הילדים

פרשת גלעד שליט תעמוד במרכז ניתוח החברה הישראלית בראשית האלף השלישי

ייתכן מאוד שכאשר ינתחו היסטוריונים את השינויים בחברה הישראלית בראשית האלף השלישי לספירה, תתפוס פרשת גלעד שליט פרק נכבד במחקר.

אתמול מלאו 1,000 ימים לנפילתו של גלעד שליט בשבי, ונדמה כי אין כמעט כלי תקשורת בישראל שלא הצטרף למצעד מניין הימים: רשת העלתה לוגו מיוחד עם המילה "הצילו" בכתב ידו של שליט, ומתחתיה שעון שמנה את השניות, הדקות והשעות עד ל"כניסת" היום האלף. "מעריב" הקדיש כמעט את כל כותרות החודש האחרון לגלעד שליט וניהל קמפיין ברור למען החזרתו, ואפילו "ידיעות אחרונות" שממהר בדרך כלל לנקוט גישה הפוכה מזו של מי שהיה פעם המתחרה הגדול שלו, הקדיש את כל המוסף לשבת לציון יום האלף.

לשיא הגיעו הדברים אמש, עם שידור חי של העצרת שציינה את המועד "העגול" ואת קיפול מאהל המחאה מול משרד ראש הממשלה.

על פניו נראה שמדובר בתופעה מבורכת שמבטאת סולידריות לאומית, תולדה של חברה בריאה ואכפתית. למעשה מבטאת "תופעת שליט" את חולשתה של החברה הישראלית, שהפכה לחברה שבה היו החיילים מלוחמים וגיבורים, ל"ילדים".

יחסי הגומלין בין התקשורת לחברה שבתוכה היא פועלת הם דו כיווניים: החברה מעצבת את פני התקשורת שמעצבת את פני החברה, וכך הלאה. מערכת היחסים הזאת התבטאה היטב בפרשת שליט. הציבור שש להתגייס למאבק הזה בעיקר כי מדובר בהבעה של עמדה צודקת: לתמוך במשפחת שליט הוא גם המעשה הנכון לעשותו. ניתן לעשות זאת באופן נחרץ, ובנוסף התומך לא נדרש לשלם שום מחיר על עמדתו הנחרצת. איזה עוד מאבק ציבורי מאפשר לאזרח מירוק מצפון במחיר מבצע שכזה? התקשורת מצידה זיהתה את הנטייה הציבורית, ודאגה להעצים אותה, מבלי לעצור ולחשוב לרגע על אחריותה ליצירת עוד פריים תודעתי מרשים של מדינה שמאמינה בדמעות.

זהו שיאו של תהליך שהחל בתקופת מלחמת ההתשה, כאשר החיילים הלוחמים הפכו מסוג מופלא של יהודי חדש, לבנים להורים ששירתו בעצמם בצה"ל, אבל אז עדיין לא התייחסו אליהם כילדים. אפילו את המחאה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, עם שביתת השבט של מוטי אשכנזי, הרימו החיילים המשוחררים. מלחמת לבנון והשהות הארוכה בה, סימנו את תחילת התהליך המסוכן הזה שבו הפכו חיילי צבא ההגנה לישראל ממי שאמורים להגן על אזרחי המדינה, למי שאזרחי המדינה צריכים לשמור עליהם בטרם יפגעו. אני לא רוצה להיכנס לדיון באשר לחיוניות שהות צה"ל בלבנון, אלא רק לתמונה התקשורתית לפיה מי שהוציאו אותו משם היו "ארבע אימהות" דאגניות. השלב הבא לא איחר לבוא. פתאום מגיעים הורים ברכבם הפרטי כדי לפנות, ממש כך, את ילדיהם מבסיסים שנראים להם מסוכנים. הלך הרוח הזה חלחל גם לצבא. אחד ההישגים הגדולים שבהם התברך צה"ל עם סיום מבצע "עופרת יצוקה" הוא שבמהלכו לא נחטף אף חייל.

"מדינה ששוכחת את חייליה סופה שחייליה ישכחו אותה" סיסמה שטבע שאול מופז, פעם חייל אמיץ והיום פוליטיקאי פחדן ושנישאה בגאון בעצרת אמש, כאילו היה השירות בצה"ל מעשה התנדבותי שראוי לתגמול, ולא זכות שנפלה בחלקו של צאצא לעם שבהעדר צבא הגנה, כמעט נשרף עד אפר.

שיא הטמטום נרשם אמש בעצרת לשחרור שליט כאשר מאיר שלו קשר בין השחיתות הפוליטית בישראל להתעקשותה להציב קווים אדומים דווקא לעסקת שליט, מבלי לשים לב שהוא פועל כנהג שנתפס משתולל על הכביש ומסנן לעבר השוטר שעצר אותו - "אפשר לחשוב שכבר תפסתם את כל הרוצחים והאנסים". בעזה ובדמשק צופים בהנאה בתמונות המגיעות מישראל, יודעים שהלוגו "הצילו" והשעון בשידורי רשת, הפכו לצג מנגנון ההשמדה העצמית של מדינה שלא מוכנה עוד לשלם את מחיר הישרדותה.