זה היה רק עניין של זמן ומועד מתאים. צבי זיו החל לארוז את המזכרות והמסמכים כבר לפני שנה. באמצע אוגוסט האחרון כבר נכתבו הערכות ב"גלובס", כי זמנו של זיו כמנכ"ל קצוב. אז החלה כבר הספירה לאחור.
זה לקח שמונה חודשים, עד שהסיפור הסתיים ועד שהגיע מועד פרסום הדו"חות של הבנק, מחר (ה') ב-9 בבוקר. בזמן הזה התחזק, מאוד, מעמדו של דני דנקנר כיו"ר הבנק, ונחלשה ההתנגדות של שרי אריסון ואפרת פלד לשינויים בהנהלה הבכירה ולניסיונות להשאיר את זיו בבנק, עד שמועמד מועדף עליהן יהיה מוכן לדרישת המפקח על הבנקים, ויוכל להיכנס לתפקיד. ומצבו של הבנק לא התהפך לטובה.
לא עוד פירסט קלאס
בכל הזמן הזה זיו אמנם תפקד כמנכ"ל, אבל הסערות הרבות בבנק חלפו מעליו בלא שהותירו אצלו סימני התרגשות או להט. גם בימים קשים לא סר זיו ממנהגו-תחביבו לסופי שבוע ארוכים בחו"ל. יעדים מועדפים: ציריך, שם יושב חבר קרוב שלו, ד"ר בועז ברק, מנהל דסק הישראלים ב-UBS, ובוסטון, שם לומדת בתו (בנו מועסק בסטאז' אצל עו"ד פיני רובין המייצג את בעלת השליטה אריסון). ורק במחלקה ראשונה. עד שלפני חודשים אחדים נאלץ דנקנר להעביר החלטה בהנהלה: לא עוד פירסט קלאס. הפועלים נוסעים רק במחלקת עסקים.
האגדה מספרת שבסוף דצמבר פנה דני לשרי ודרש להחליף את זיו מייד. זה היה בשיאה של קריסת המחשב הגדולה, אירוע שעלול היה לפגוע אנושות בבנק. דנקנר, שלימים הכחיש את האירוע, רתח שזיו שוב עשה דרכו מערבה, ושוב, אחרי פגישה שהיתה לו, נשאר לסופ"ש ארוך למרות שהבנק עמד בסכנה ברורה ומיידית של אובדן עצום של פקדונות. דנקנר תפקד במשבר הזה כמנהל כללי בפועל, בעזרת אורי פז ואודי יניב.
צריך לומר: כמו שדנקנר והבנק רצו לסיים את השותפות עם זיו, כך זיו לא התנגד לסיים את הרומן הוותיק מאוד שלו עם הפועלים. הוא יוצא בגיל מתאים, עם הרבה כסף, הרבה קשרים, עם שם. ובכלל, הוא הרי אף-פעם לא אהב לעבוד קשה מדי. דירקטוריון פה ואיזו השקעה שם בהחלט יספקו אותו.
האמת, אפשר אפילו לקבוע את התאריך המדויק בו סימנה פרישתו של זיו: 15.2.08. היום בו הודיע דירקטוריון הבנק על הארכת חוזה ההעסקה של זיו ב-16 חודשים, עד תום 2010. זה המנהג בפועלים, כשמתכוננים לסיים תפקיד בכיר, מאריכים את החוזה, מסדרים לו שכר גבוה, ומתחילים להמתין.
ההארכה היתה אחרי מחיקה ראשונה של הפועלים, 290 מיליון דולר, עקב השקעות בעיתיות במכשירים פיננסיים מורכבים הנסמכים על משכנתאות בשוק האמריקני, שהפך למחיקה של 1.5 מיליארד דולר. את ההחלטות קיבלו שניים: שלמה נחמה, היו"ר הקודם ששוחרר מתפקידו, מהיום להיום, על-ידי אריסון, והמנכ"ל צבי זיו. כשהתברר עומק הבור, נחמה כבר לא היה שם, וזיו נותר לספוג את האחריות והאשמה. הוא לא לקח אחריות ניהולית, אבל היא הוטלה עליו. ובגדול.
מילים קשות
והיה גם דו"ח מבקרת הפנים של הבנק, אורית לרר, שהוגש רק לפני כמה חודשים. הדו"ח מעלה תמיהה: איך קרה שדו"ח שחיברה ומסרה לבנק חברת הייעוץ האמריקנית "דרלינג" בסוף 2006, לא הגיע כלל לחברי ההנהלה ולא לדיון בדירקטוריון.
זה היה כחצי שנה אחרי רכישת ה-MBS וחברת הייעוץ האמריקנית כתבה שהתיק שרכש הבנק בניו יורק מסוכן יותר ממכשירים מקבילים שנרכשו על-ידי בנקים אחרים. משנתגלה העניין, נערכה ישיבה קשה ביותר של ועדת הביקורת של הדירקטוריון מול המנהלים הבכירים והושמעו מילים קשות, כולל מונחים כמו "כשל בתרבות הניהול" ו"חשד לדיווחים לא אמיתיים". לרשימה זו נוסיף גם את הפרשה המביכה מול יו"ר רשות ני"ע זוהר גושן, שאילץ את הבנק לדוש ולתחקר את עצמו בעניין הדיווחים הרוטטים והמעוכבים על ההפסדים.
אז בהחלט הגיע זמן פרידה. אחרי כמעט 40 שנה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.