פרסום ראשון!!

פרוייקט המכות של הספורט הישראלי: על הכשל המנטאלי / יניב פוהורילס; על דור האוהדים האבוד / רועי בית לוי; על העסקנות / ניר קיפניס

לא חושב שאי פעם, גם בשיא תקופת הרווקות ההוללת, הייתי מחוזר כמו בשבועות האחרונים. מה בסך הכל עשיתי? התעצבנתי מהתבטאות של יהונתן גפן, התעצבנות אמיתית, עם קצף מהשפתיים ופעימות חוזרות ונשנות של הווריד במצח, ושאלתי את עצמי, איך אני מעניש אותו? הדרך היחידה שמצאתי היא לבטל את המנוי על העיתון שהוא כותב בו. טעות גדולה. לא את גפן הענשתי, אלא את עצמי. מבול של טלפונים, בשעות לא שעות, ממספרים חסויים, בהם התחננו אליי, הציעו לי את השמיים, הירח ומסאז' מעופר נמרודי תמורת 89 שקל בלבד לחודש. הפעילו עליי מניפולציות רגשיות והאשימו אותי שאני אחראי אישית להגדלת האבטלה. אבל לא הקשיבו לי. לא התעניינו בסיפור שלי. רק היסטריה עברה דרך השפופרת, על לקוח שהולך לאיבוד. לא נותרה לי ברירה ואיימתי בגסות רוח. כשהאיום לא עבד הייתי גס רוח. הצלחתי. שברתי אותם. היום הם התקשרו שוב.

הסיבה היחידה שעדיין החזקתי מנוי לעיתון יומי כל השנים הללו היתה מדור הספורט שלו. לא יכולתי להתחיל את הבוקר בלעדיו. רק נרקומן בקריז יבין זאת. אבל חודשים ארוכים, אולי אפילו כבר שנים, שמדור הספורט הזה, שנחשב איכותי במידה, מקיף במידה, ולא רדוד כלל וכלל, היה מסתיים עוד לפני שסיימתי את כוס הקפה של הבוקר. דפדוף, שלוק, קראתי על זה באינטרנט אתמול, רפרוף, שלוק, ראיתי את זה בחדשות הספורט בלילה, טור 250 מילה, פיהוק, אז מה בעצם הוא אמר, שלוק, וסיימנו. בלי שום חומר למחשבה לקחת איתי לפקק. בלי שום נושא לשיחה לברזייה וירטואלית. ברגע שהעוגן הזה נעקר ממקומו, ההתעצבנות על יהונתן גפן הייתה רק תירוץ.

במחשב הנייד שלי, אתר הבית שלי הוא מדור הספורט של אתר חדשות מוביל. פעם מדור הספורט הזה היה רציני, מוביל, מקיף. לאחרונה הוא עבר אונס ברוטאלי. אני מדליק לו נר על החלון, מחכה שיחזור. במועדפים שלי, עשרת האתרים הראשונים הם אתרי ספורט. אני אוהב אותם, שונא אותם, נכנס ויוצא, עוקץ כמו פרפר, מרחף כמו דבורה. באחד מהם מנסים למכור לי שידורים חיים כל הזמן, באחר מוכרים לי לוקשים, בשלישי מוכרים לי פרובוקציות בשקל. אני נכנס אליהם כמה פעמים ביום. בין ים הבאנרים, הפרסומות, הבחורות בביקיני, הספינים, האינטרסים האישיים, והניסיונות הפתטיים להעלות ידיעה ראשונים, אני מנסה לדלות את מה שאני מחפש. קצת עניין, קצת אתגר, קצת גירוי אינטלקטואלי. את זה אני מוצא בסמטאות האפלות של הבלוגיספרה.

על פניו, צרכן הספורט הסביר לא אמור להתלונן. הוא מקבל ים של שידורים חיים מכל העולם תמורת סכום לא נמוך אבל גם לא גבוה, האינטרנט חודרני כמו ציפורן וטורח לעדכן אותו בכל יציאה, מילולית או אחרת, של כל אושיית ספורט. יש לו ספורט ברדיו בפקקים בדרך הביתה, וחינמונים שמחולקים בצמתים. חלק מתקשורת הספורט היא דעתנית, שקולה, עניינית ומעניינת. אבל עדיין הוא נשאר עם טעם חמוץ בפה. בעיקר כי הפער בין הדיונים לבין הביצועים הוא בלתי נסבל. עם ניפוחים חסרי פרופורציה של יכולת שלא באמת קיימת, כמו הדוגמה האחרונה של נבחרת ישראל בכדורגל. "למה מי זאת יוון"? זו לא רק שאלה רטורית, זו השקפת עולם שהתקשורת לא מצליחה לנפץ כי היא מעצימה אותה. רק שם המדינה משתנה, תלוי בקמפיין, והציבור נופל במלכודת הזאת בקלות רבה מדי, פעמים רבות מדי. לוקח לו עשר דקות של עידוד באצטדיון ר"ג כדי לגלות שעבדו עליו. הSMSים הציניים שהועברו ברחבי הארץ לאחר כל שער של היוונים היו עילה לבגידה לו היינו בשנות החמישים.

בכדורסל האירופי אלה ימי טרום פיינל פור. תארו לכם את מכבי ת"א כדורסל מעפילה אליו, ואתם כבר מכירים את הפסטיבל, כשגורל העם היהודי כולו תלוי בהצלחתה של הזרוע הצהובה של צה"ל. ובכדורגל, כל מה ששחקן צעיר צריך לעשות כדי לקבל תשבוחות חסרות פרופורציה זה לתת משחק אחד טוב. כל מה ששחקן מוכח צריך לעשות כדי להיסקל על ידי מיטב המקלדות והטוקבקיסטים זה לתת משחק אחד רע. מאמנים לא יכולים להסתפק בלהיות מאמנים טובים, הם חייבים להיות מאמנים מצליחים. וכל החמיצות הזאת מטפטפת ליציע ולקריאות תתפטר.

זה בסדר לקבוע אג'נדה. אבל כשהאג'נדה במשך שבוע היא שריר הירך האחורי של בניון, זה מפיל עליו את כל התיק. כשהאג'נדה היא רכילות, אינטרסים ומניפולציות, איל ברקוביץ' הופך לפתע למועמד לגיטימי, אולי אפילו מוביל, לאימון נבחרת ישראל.

בעיתון של יהונתן גפן יכולים להמשיך ולהתקשר אליי. האג'נדה שלי כרגע היא להמשיך ולהגיד להם לא.

מחר בפרוייקט המכות: רועי בית לוי על דור האוהדים האבוד

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל טוריו של דורון קרמר? הירשם בחינם לניוזלטר והתראות ספורט