העורך כן קובע

לאחרונה נתבשרנו על מינויים חדשים רבים של עורכים. בעיתונות ובהוצאות ספרים. מי שקצת מצוי בתחום יכול בנקל להבחין בזליגה משמעותית של כתבים ועורכי עיתונות לתפקידי עריכה בכירים בהוצאות ספרים. השאלה המתבקשת היא האם טקסט (ספרותי) הוא טקסט (עיתונאי) הוא טקסט (כטקסט), והאם לא צריך התמחות בספרות כדי להיות עורך ספרותי.

גיהוץ לטקסט אחיד

"לפני הכתיבה, חשוב הרבה. אחרי הכתיבה, מחק הרבה" (קרלוס הראר אלוורז)

פרופ' מנחם פרי, אחד העורכים הספרותיים המשפיעים ביותר, שהקים ב-1990 את "הספריה החדשה" כסדרה למינויים, שהעלתה לראשונה את המודעות הציבורית לחשיבות מעמד העורך בבחירת ספרים ובעריכת טקסט, עושה אבחנה בין סוגי העורכים בתחום הספרותי: "כשמדברים על עורכים מערבבים שלוש פונקציות שונות שנקראות עורך, אבל מדובר בעורכים שאינם עורכים".

*כשאומרים עורך ראשי בהוצאת ספרים, למה הכוונה, ואיפה הבעיה?

"מדובר בעצם על מנכ"ל תוכן של בית הוצאה. הוא מנהל מלמעלה את כל העורכים והגופים שקובעים איזה ספרים ייצאו בהוצאה ומתי. הוא הבוס של יחסי הציבור, של הפרסום וכו'. הוא לא נוגע בטקסט, הוא לא עורך, ובסופו של דבר גם לא בוחר, אבל מכריע בין העורכים שתחתיו (מה ייצא וכו'), ואולי משתתף גם בחוזים עם סופרים. בדרך-כלל, הקו שהעורכים האלו מתווים, מתבסס על מה יהיה מסחרי. מה ימכור יותר. אין היום כמעט עורכים ראשיים של הוצאות ספרים שיש להם קו ספרותי מובהק. גם אם הם משמיעים סיסמאות בתחום הזה. דוגמאות לעורכים כאלו - בזמנם דב אלפון בכנרת-זמורה-ביתן, צביקה מאיר בעבר בכתר, ועכשיו ב'ידיעות' וכו'".

*ותחתיהם יש עורכים של סדרות?

"עורכי הסדרות הם העורכים שברוב ההוצאות כן נמצאים במגע עם הסופרים, ובחלק מהמקרים מלווים את הכתיבה שלהם. מי מהם יותר ומי פחות. הם מנהלים דיאלוג עם הסופרים, אבל נגיעתם בטקסט היא מינימלית. הם יותר קובעים מה ייצא. משם זה עובר לעורך הספרותי וממנו לעורך הלשוני.

"וכאן מתחילה הבעיה. בדרך-כלל, מה שקורה היום, זה שספרי תרגום אינם מושווים עם המקור (בגלל הצורך לעבוד מול מסה גדולה מאוד של ספרים. א.ס.), וזו קטסטרופה, כי כאשר עורכים תרגום בלי להשוות משפט-משפט למקור זו התרחקות נוספת מן המקור הספרותי.

"הכל מגוהץ בכיוון מסוים כשמדובר בתרגום, אבל גם כשמדובר במקור. כשהעורכים הלשוניים אינם מספיק רגישים לדקויות הטקסטואליות, כל הספרים מתחילים להיראות אותו הדבר כי הם כתובים באיזה סגנון כללי שהוא לא סגנון. תארי לך שדוסטוייבסקי או ברנר היו עוברים מין עורך כזה.

"לשון היא לא דבר נפרד ביצירה. היא פונקציה של רוח היצירה. אם דוד פוגל היה נופל בידי עורכים כאלו הוא לא היה פוגל, עם רוח הכתיבה המיוחדת שלו. היו אומרים; זו לא עברית, מה אתה כותב 'לילה כבר שוכן שחור'? צריך לכתוב 'לילה שחור שוכן'".

פרי מדבר על כך שבעצם מה שאנחנו מכנים "עריכה" בדרך-כלל אינו עריכה וכל המנגנון בעצם מתקיים לצורך זיהוי פוטנציאל של בסט סלר: "ובדרך-כלל הם גם טועים. עובדה שרוב הספרים אינם רבי-מכר, למרות הרצון שלהם לזהות מה יכול לפרוץ ואיך הם יכולים לתת לציבור מה שהוא רוצה. כך לא עושים ספרות וכך לא עושים תרבות. עם שיקולים כאלו לא היו רואים אור סופרים מיעקב שבתאי ועד פרוסט (אם הוא היה סופר עברי). העורכים של היום מתחרים ביניהם על משיכת כוכבים שמכירתם מובטחת מראש, אבל לא מתחרים על כיוונים בספרות העברית.

"מה שחסר בכל המבנה הזה, זה עורך אמיתי במובן של מי שעומד אל מול פני הספרות, שיש לו מחשבות לגבי הספרות, לגבי הדרכים שבהן היא צריכה ללכת. עורך שלא מתחנף לקוראים ובוודאי לא לרשימת רבי-המכר. הוא מוציא את מה שהוא חושב שצריך לתת לקוראים, ופירושו של דבר שהוא צריך להיאבק, להסביר, לשכנע בטעמו. כלומר, לא לתת לקהל את הספרים שכבר ראה ולמחזר אותם, אלא להוליך את הספרות הלאה. שזה עורך במובן האוונגרדי. כל העורכים הקלאסים שלנו היו כאלה.

"כשאוספים עורכים שלא רק שלא מתחום הספרות, אלא שאין להם ניסיון, ושמם נודע לראשונה כשהם מתמנים לעורכים בלי שכתבו דבר ולא חקרו דבר, אז ככה זה נראה".

פלא העריכה

"בספרות, כמו באהבה, אנחנו מתפעלים ממה שבחרו האחרים" (אנדרה מורואה)

אחד העורכים שאמנם לא היה סופר, אבל הטביע חותמו על הטעם הספרותי בארץ הוא אברהם יבין, עורך "ספרייה לעם" שבהוצאת עם עובד (1973-1993), עליו כתב בני ציפר: "העורך העברי הגדול ביותר של הדור האחרון הוא לפי דעתי אברהם יבין, וכולנו היינו בניו, או לפחות משתדלים להיות בניו. לפני שנים רבות הגשתי ל'ספרייה לעם' תרגום ראשון שלי מצרפתית, לרומן 'צפע בידי' מאת ארווה באזן. הייתי בטוח שהתרגום שלי הוא יצירת מופת. יבין טילפן אליי ואמר לי שהתרגום בסדר וביקש ממני לפנות לי שלושה בקרים כדי לעבור על הטקסט יחד איתו אחרי העריכה הקלה שעשה. כשראיתי את הדפים השחורים מתיקונים חשכו עיניי: הוא לא השאיר אבן על אבן, ועם זאת השאיר את הטקסט כשהיה. זה פלא העריכה. ושלושת הבקרים שעברתי במחיצתו, על המרפסת ברחוב אבן גבירול, היו 'מאסטר קלאס' מידי רב אמן בעריכה שמעטים זוכים לו. עד היום מהדהדות בי ההערות העוקצניות שזרק כבדרך-אגב על משפט זה או אחר שכתבתי".

מצוידת באמירה של פרופ' פרי על הצורך בעורך שמטביע קו, ניסיתי לברר עם יבין מה הוביל אותו בבחירת הקו הספרותי של "ספרייה לעם". הוא התעקש להצניע את תרומתו לגיבוש טעמו הספרותי של דור שלם ואמר: "כשאני ערכתי, זו הייתה סדרה שהיו לה כ-20 אלף מנויים. בסדרה היו 12 ספרים לשנה. התאמתי את תפיסתי הספרותית לנתון הזה, והשתדלתי להביא מהקלאסיקה של הספרות וקצת מהדברים החדשים שמתווספים, שאז היו הרבה פחות ממה שקורה היום. עכשיו זה שיטפון ממש".

*ולפי מה בחרת את הספרים?

"השתדלתי לתת לאנשים מה שחשבתי שכדאי שיקראו, ושיוכלו גם ליהנות. עשיתי גם כל מיני ניסיונות, למשל לא היה ב'ספרייה לעם' ספר של הנרי ג'יימס, וחשבתי שחשוב מאוד שהקוראים יכירו את יצירתו וייחשפו אליו. בחרתי את 'האירופאים' שהוא הקל ביותר שלו. אבל גם הוא לא תפס. כלומר גם אז היו ספרים שהתקבלו יותר, וספרים שהתקבלו פחות".

*גם בזמנך היו כמויות גדולות של כותרים?

"הרבה פחות מהיום. ואני השתדלתי לראות כל כתב יד. שיתפתי את חברי המערכת, וכשספר קרץ למישהו, אז כולנו קראנו אותו. אבל כשהגיע החומר של מאיר שלו לא הייתי צריך להתייעץ עם אף אחד. הוא הראה לי את כתב היד (של 'רומן רוסי') והחלטתי שאני רוצה אותו. אני חושב שפעם ראשונה שערכו את שלו, הייתה כשאני ערכתי אותו. בכל מקרה זה היה הרומן הראשון שלו. מאז נקשרה החבילה (יבין העורך הקבוע של שלו. א.ס.), והיא מחזיקה מעמד עד עכשיו, שזה 20 שנה".

אמנות המשא ומתן

"בכתביו של אדם חבויה נשמתו המעורטלת" (סמואל ג'קסון)

אמנון דנקנר - מבכירי העיתונאים בארץ (30 שנות כתיבה עיתונאית ואישית), עורך "מעריב"(2002-2007), שמעטו החד ומלשונו המצליפה חששו רבים, מספר על חוויית העריכה, מצידו השני של המתרס. הצד של מי שעורכים אותו: "להיות נתון לעריכה ספרותית, מהניסיון הדל שלי, זה משא ומתן". ודנקנר, שהוציא בשנה האחרונה את "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מרחיב: "זו מתקפה בכל החזיתות. כלומר העורך במשא ומתן איתך, גם על הסיפור, גם על הסגנון, גם על המשלב הלשוני, וגם על פרטים קטנים ביותר. לפעמים על כל מילה ועל כל משפט. זאת חוויה שהיא לחלוטין פולשנית, אבל עם זאת, כשהיא נעשית באופן קפדני ועמוק, היא חוויה מאוד מספקת.

"אתה לומד המון על עצמך, על הכתיבה שלך ועל הפגמים שבה, ועל הדרך לשפר, לתקן ולהקנות לפעמים משמעויות במקומות שלא חשבת עליהם. העורך הוא בדרך-כלל האדם הראשון שרואה את היצירה שלך והוא רואה אותה במעין שיקוף רנטגני, בדקדוק ובפירוט. זו חוויה שיכולה להיות גם מטרידה וגם מסעירה".

*אילו תכונות תחפש אצל עורך ספרותי?

"הוא צריך להיות איש תרבות. להבין לא רק בספרות אלא בתרבות במובן הכולל. בהיסטוריה, בפסיכולוגיה, באמנות, אפילו בדתות. בקיצור אני מחפש אצל עורך שהוא יהיה רחב יריעה ורחב היקף. כמו שאני בוחר חברים למשל, ככה אני בוחר עורכים. שלא יהיה טיפוס שצר עולמו כעולם נמלה. מהשיחות הרבות שהיו לי עם שרי (גוטמן. העורכת של הדודה אווה. א.ס.) בהן דיברנו בעיקר על ספרים, התרשמתי גם מהטעמים שלה וגם מההבנות הדקות שלה וגם מהעושר התרבותי. עורך צריך לבוא עם שורשים עמוקים בספרות. גם עברית וגם מתורגמת. הוא צריך להיות קשוב לסביבה ולעולמות הספרותיים והתרבותיים שבהם אנחנו חיים". *