נשים קטנות

יצור מהחלל החיצון נשלח לבצע מחקר אנתרופולוגי על כדור הארץ. משימתו של החייזר היא לאפיין את זניהם השונים של הארצניים בטריטוריה הגיאו-פוליטית המכונה "ישראל". מדיווחי משלחות קודמות למד החייזר כבר כי בניגוד לפלנטה שממנה הגיע, המינים השונים בכדור הארץ מאופיינים בדרכי לבוש, בשפת גוף ובהתנהגות נבדלים באופן מובחן זה מזה. על החוצן האומלל הוטל לשרטט פרופיל אמין ככל האפשר של תת-קבוצה המכונה בפי הארצניים: "אישה". כיצד יתמודד עם המשימה? האם ניתן לאפיין דמות נשית או גברית, בישראל ובכלל?

לכאורה, אפשר באותה המידה לבקש לשווא תשובה אחידה למשמעות החיים, היקום וכל השאר. אבל ראוי לחפש מענה לשאלה אחרת: כיצד אנו רואים נשים. איך נשים רואות את עצמן. באיזה אופן במאים/ת, מחזאים/ות ושחקניות מעצבים/ות ומבצעות תפקידים ודמויות "נשיות" היכן שנפגשות התרבות העלית והפופולרית: בתיאטראות.

מאנטיגונה ועד חנה ארנדט

צפינו ב-23 הצגות חדשות שעלו על במות התיאטרון בישראל בין סוף נובמבר 2008 לשלהי מרץ 2009. מרביתן הפקות של התיאטרון הרפרטוארי, מקצתן הצגות פרינג'. מתוכן, 10 מחזות מקוריים או עיבודים עבריים חדשים לטקסטים ספרותיים ו-13 מחזות מתורגמים. בכולם 48 דמויות נשים מרכזיות.

21 מהנשים הללו מופיעות במחזות או בעיבודים עבריים מקוריים: מאשה, תמרה ויאדוויגה ב"שונאים, סיפור אהבה" על-פי יצחק בשביס זינגר (תיאטרון גשר); חנה ארנדט הצעירה והמבוגרת ב"הבאנליות של האהבה" מאת סביון ליברכט (בית ליסין); צירל, מינה ובלומה ב"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון (תיאטרון חיפה); אורה הצעירה והזקנה ושרון שטראק, אמו של ויצמן, ב"אהובת הדרקון" מאת מיקי גורביץ' (החאן); גילה, בטי, ועליזה ב"ג'וני הלך" מאת יהונתן גפן ("הקאמרי"); טניה, סבתה ואמה ב"טניה עולה חדשה" מאת אורלי זילברשץ (בית ליסין); מאריטה ודולי קוקומקיס ב"הנסיכה האמריקאית" מאת נסים אלוני (החאן); המזכירה ב"זה מסתובב" מאת יוסף מונדי ("הסמטה"); דמויות הדראג ב"חיים כפולים" מאת יהושע סובול (תמונע), והחברות הנעדרות ב"ע' 17" מאת שי להב (הקאמרי).

27 דמויות נבחנו בהצגות על-פי מחזות מתורגמים: ויולט, ברברה, איווי, קארן, ג'ונה וג'ין ב"אוגוסט מחוז אוסייג'" מאת טרייסי לטס (הבימה); דורלי הוץ ב"זעמו הגדול של פיליפ הוץ" מאת מקס פריש (הסמטה); קלרה ב"הארץ המובטחת" מאת ז'אן קלוד גרומברג (הקאמרי); קוסטנצה ב"אמדאוס" מאת פיטר שאפר (הקאמרי); ג'יל מייסון, דורה סטרנג והסטר סלומון ב"אקווס" (בית ליסין); רוזה ב"כל החיים לפניו" מאת רומאן גארי/אמיל אז'אר (הבימה); שן טה/ שוי טה ב"הנפש הטובה מסצ'ואן" מאת ברטולט ברכט (הקאמרי); ריטה, אסטה ואשת העכברוש ב"איולף הקטן" מאת הנריק איבסן (הבימה); מרתה והאני ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי (הקאמרי); טיטניה, הלנה והרמיה ב"חלום של לילה בלב קיץ" על-פי ויליאם שייקספיר (בית ליסין); שני מחזות מאת אוריפידס - אנטיגונה ואיסמנה ב"אדיפוס בקולונוס" (תיאטרון קרוב); קלימנסטרה ואיפיגניה ב"איפיגניה באוליס" מאת אוריפידס (אנסמבל תיאטרון הרצליה), ואמה מ"בגידה" מאת הרולד פינטר (הבימה).

לו היינו מרכיבים אישה אחת משלל הדמויות, מה היו משלח ידה? מאפייני אישיותה? מבנה נפשה? יחסיה? גורלה?

מקצועות: עקרת בית, זונה ופרופסור

17 מתוך 48 הדמויות - 35% - מוגדרות בהיותן עקרות בית, אשת איש או פילגש (המונח האחרון מתייחס לנשים בוגרות שכמו מאשה ב"שונאים, סיפור אהבה", מקבלת תמורה כלכלית בעבור יחסיה הרומנטיים או המיניים עם גבר שאינו בעלה החוקי).

למעשה, מדובר בקרוב ל-46% מכלל הדמויות, משום שרבות מהדמויות הנשיות אינן מקושרות עם משלח יד, לעתים בשל גילן ולעתים בשל אופי המחזה.

המקצוע השני בשכיחותו לדמויות נשים בתיאטרון הוא זנות. שלוש מתוך הדמויות שנבחנו עבדו או עובדות בתעשיית המין. שתי זונות מופיעות במחזות מתורגמים - שן טה ב"הנפש הטובה מסצ'ואן" ורוזה ב"כל החיים לפניו", וזונה אחת במחזה מקורי: מאריטה ב"הנסיכה האמריקאית".

את המקום השלישי בדירוג המקצועות הפופולריים לנשים על הבמה חולקות קריירות מקצוות מנוגדים של סולם המעמדות - פרופסור ומשרתת. את שניהם אפשר למצוא, בסדר הזה, ב"אוגוסט מחוז אוסייג'" אצל ברברה וג'ונה. בלומה ב"סיפור פשוט" היא משרתת, בעוד חנה ארנדט ב"הבנאליות של האהבה" היא פרופסור, היסטוריונית וחוקרת.

מקצועות נוספים הם ציידת עכברושים, ספרנית, שופטת, סייסת, מנהלת גלריה, ברמנית, אשת פרסום, שופטת, מלכת פיות, מפיקת ריאליטי, שחקנית וזמרת ברים, מזכירה/ סוהרת, נסיכה/ פליטה, בעלת חנות סיגרים ומפעל טבק, עובדת סיעוד ופקידה.

פער הדורות: קטן מהצפוי

ניתן לטעון, ובצדק, כי התיאטרון משקף תקופות היסטוריות ונורמות חברתיות אחרות מאלו הרווחות כיום. ברם, חלק הארי של המחזות או העיבודים העבריים המקוריים - שישה מתוך עשרה - חדשים לחלוטין, והועלו לראשונה בשנים 2008-2009. שלושה מבוססים על יצירות משנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, כאשר העלילה מתרחשת בזמן לא מוגדר או במחצית הראשונה של המאה. רק אחד, "סיפור פשוט", מבוסס על ספרו של ש"י עגנון שראה אור ב-1935 ומתרחש בקו התפר בין המאה העשרים למאה ה-19.

באשר למחזות המתורגמים, שניים הועלו לראשונה בין השנים 2005-2009, שלושה בין שנות ה-40 לשנות ה-60 של המאה העשרים, ארבעה בשנות ה-70 של המאה העשרים, אחד בשנות ה-90 של המאה ה-19, אחד בשלהי המאה ה-16, ושניים בסביבות 400 לפנה"ס. הפער במספרן היחסי של עקרות הבית והרעיות בין המחזות הישראליים, שכולם נכתבו סביב מאה השנה האחרונות, ובין המתורגמים במנעד של אלפי שנים, הוא 5.8% בלבד.

נטייה: 100% הטרוסקסואליות

כל הנשים בהצגות הן הטרוסקסואליות. גם איווי, שב"אוגוסט מחוז אוסייג'" "מואשמת" על-ידי אמה בלסביות, בשל סירובה להתאפר וללבוש שמלות, מתגלה כצופנת סוד מיני-רומנטי מסוג אחר לגמרי.

אולם, זהות מגדרית נזילה או אלטרנטיבית דווקא פופולרית למדי - 12 דמויות כאלו, המהוות 25% בסך הכל. ב"הנפש הטובה מסצ'ואן", שן טה המתוקה להחריד הופכת לשוי טה הכוחני עד מיאוס, ומוצאת את האני האפשרי בשילוב של שניהם. המזכירה בעיבוד החדש של "זה מסתובב" היא למעשה זכר בתחפושת דראג. הפיות המשמשות את מלכתן ב"חלום של לילה בלב קיץ" גם הן בדראג נשי, ושניים מבעלי המלאכה מגלמים דמויות "נשיות" במחזה בתוך מחזה. גם פק הוא דמות אמביוולנטית מגדרית, ומגולם על-ידי שחקנית.

הגברים המאצ'ואיסטים ב"חיים כפולים" של יהושע סובול מדגמנים נשיות סטריאוטיפית במיוחד כהסוואה לצורך שוד, ואסטה ב"איולף הקטן" מפלרטטת עם זהות נערית. אין בכך חדש - משחקי זהות מגדר הם עניין שבשגרה באופרה ובמחזות קלאסיים רבים, אך מעניינת נוכחותם הגבוהה לעומת היעדרה המוחלט של הומוסקסואליות נשית על הבמה.

יחסים: מסוכנים

7 נשים מתוך 48 - 14% - מוצאות את מותן ממחלה, הקרבה, תאונה, או התאבדות. מוטיבים של כפייה מינית או גילוי עריות מופיעים בלפחות 10 מתוך 23 ההצגות - יותר מ-43%.

אלימות מילולית או פיזית של גבר כלפי אשתו או אהובתו מופיעה ב-15 מההצגות - יותר מ-65%. אלימות וטרור בין-אישי, לדוגמה, אפשר למצוא ב"שונאים סיפור אהבה", בעיקר ביחסיהם של הרמן ויאדוויגה; גיבורת "טניה עולה חדשה" סובלת מדיכוי של בעלה וסבתו; ב"סיפור פשוט" משפיל הירשל את מינה עד עפר לאחר שאולץ על-ידי אמו לשאתה לאישה - ניתן להתייחס לנישואים אלו גם ככפיה מינית עקיפה שביצעה צירל בהרשל. ב"אהובת הדרקון" מכה האב המדומיין את האם המדומיינת לאחר חשד בבגידה; ב"ג'וני הלך" סופגת עליזה, אשת איש שירותי הביטחון, יחס משפיל ואלים, וב"איולף הקטן" משפיל הגבר את אשתו הכמהה לאהבתו בכל מחיר.

קלרה סופגת התעללות נפשית איומה מבעלה ב"הארץ המובטחת"; הלנה וגם הרמיה בתורה סופגות השפלות ועלבונות מילוליים ופיזיים ב"חלום של לילה בלב קיץ"; בעלה של דורלי הוץ ב"זעמו הגדול של פיליפ הוץ'" נועל את אשתו בארון בעודו מנתץ לרסיסים את ביתם; איסמנה נשבית ואנטיגונה נחטפת באיומי סכין (ותוצא להורג במחזה מאוחר יותר), ודורה סטרנג סובלת בהכנעה עכברית את בעלה הדיקטטור ב"אקווס", בעודה מחדירה הכנעה ופחדים מסוג אחר בבנה. ב"זה מסתובב" מפעילה הדמות הנשית במחזה המקורי אלימות כלפי העצירים. אלימות רב-כיוונית של אוהבים ובני משפחה מופיעה גם ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'" וב"מי מפחד מווירג'ניה וולף".

האם ניתן לתלות את האשם במרחץ הדמים והדמעות הזה במינם של היוצרים? לא בהכרח. אמנם רק שניים מתוך המחזות שעלו בתקופה זו נכתבו על-ידי נשים, ורק על ארבע היו אמונות במאיות, אך מחזאיות ובמאיות ישראליות מצליחות ומוכשרות רבות, ותיקות וצעירות, פועלות היום בישראל. נראה כי שורש העיוות נטוע יותר בתבנית תפקיד המגדר המקובלת, מאשר בלוכסן שבין יוצרת/יוצר.

דרושות: שחקניות בתפקיד עצמן

דמויות מאוזנות ומאושרות שדבר אינו מפר את מי המנוחות המופזים שעליהם מתנהלים חייהן, הן משעממות. גם אין דבר כזה, לא בחיים ולא על הבמה, שהרי תיאטרון במיטבו עוסק במצולות המדמנה של הנפש והחברה. אבל גם אמנות שאינה שמה לה למטרה לחולל שינוי אישי, חברתי או פוליטי, שואפת להציב מראה. לשקף בבואה נאמנה - מטרידה, משעשעת, מחמיאה או מסעירה.

תיאטרון אינו כלי דרקוני לחינוך מחדש. אבל חשוב לזכור כי התיאטראות בישראל נתמכים מכספי ציבור, אותו ציבור ואותם כספים המתמודדים עם אלימות ואפליה נגד ילדות ונשים, עם פערי שכר, עם הפרעות אכילה וחרדה. אנחנו איננו חייזרים. אנו יודעים כי השחקניות המככבות בהצגות החדשות, ביניהן ליא קניג, אפרת בן-צור, גילה אלמגור, קרן מור, ליליאן ברטו, לאורה ריבלין, אולה שור-סלקטר, זהרירה חריפאי, יבגניה דודינה, ענת וקסמן, אסתי זקהיים ושרה פון-שוורצה, הן נשים אינטליגנטיות, מצליחות, מוכשרות, חזקות, מרתקות ושפויות. לכן נשאל שאלת תם: מדוע לעולם אינן משחקות את עצמן? *