חופש העיתונות או הישרדות

מדוע התנפל מו"ל "הארץ" על בנק הפועלים?

ביום שישי פרסם עמוס שוקן, בעל השליטה בקבוצת "הארץ", מאמר בעיתונו שבו הוא מסביר כי מסע הפרסומים המעוותים והרמיזות החמורות שמתנהל מעל דפי "דה מרקר" נגד בנק הפועלים בכלל והיו"ר שלו, דני דנקנר, בפרט, אינו אלא התגלמות חופש העיתונות הטהור ביותר, מילוי שליחות ציבורית למען הכלל, למען מפקידי בנק הפועלים ובעלי מניותיו וכן למען איתנותה של הרגולציה בישראל.

שוקן גם מספר שבנק הפועלים מקיים חרם מודעות על הארץ ולטענתו זו תגובה לביקורתיות של דה מרקר כלפי בנק הפועלים, הדירקטוריון שלו וההנהלה.

אני קשור לעניין הזה בשלושה אופנים: ראשית, כמעט 30 שנה אני חבר בארגון העולמי של עורכי עיתונים (IPI) ועיקר עיסוקי שם הוא קידום חופש העיתונות בעולם - כולל בישראל. מדובר בחירותם של אנשים כמו אדם מיכניק (גדול עיתונאי פולין), עיתונאים פלשתיניים בירושלים ובשטחים ועורכים רדופי כלא באסיה ובאפריקה (לרבות צ'יף אביולה - ידיד, שהיה עיתונאי, נבחר לנשיא ניגריה, נכלא לשש שנים ונרצח ברגע שעמד לעלות על כס הנשיאות).

שנית, הייתי עורך "מעריב" בתקופה שבה הקונצרן הכלכלי הגדול ביותר בישראל אז - כלל ומנהליו אהרון דברת ז"ל ויצחק שרם - הטילו על מעריב חרם מודעות בגין כתבות שפרסם העיתונאי יואב יצחק במעריב. שוקן מצטט מאמר שכתב אז להגנת מעריב בפברואר 1990. זה נכון ששוקן כתב מאמר. אבל זה היה שנה אחרי שהוטל החרם. קודם לכן הוא הסתכל מן הצד ונהנה בשקט מתקציבי הפרסום שנדדו ממעריב, בין היתר, להארץ.

במארס 1991 עזב דברת את כלל, התחבר לרוברט מאקסוול, שהיה אז כבר בעלים של 50% במעריב, ומיד נתבקשתי לאפשר לדברת להצטרף למועצת המנהלים של העיתון. כאשר סירבתי (מחמת החרם ההוא), החל מסע לסילוקי שהסתיים בהשתלטות מאקסוול ודברת על מעריב בספטמבר 1991. יואב יצחק עזב את מעריב עוד קודם לכן כאשר לא הסכים לתוצאות פישור שנערך בין מעריב לבין דברת באמצעות יצחק זמיר (לפני שהיה שופט). אם שוקן היה חרד כל כך לחופש העיתונות, יכול היה לפחות להציע עזרה מעשית לי או ליואב יצחק. הוא היה מוכיח שהוא לא רק כותב אלא גם עושה.

מצאתי פרנסות אחרות מכובדות ומרתקות ואז ב-1994 מינתה אותי המדינה להיות דח"צ בבנק הפועלים. וזה הקשר השלישי לעניין. במשך 11 מ-14 השנים מאז (עד סוף 2008) הייתי דח"צ בבנק. בשלוש שנות ההפסקה הייתי בעיקר יו"ר בזק.

מתרץ את השתיקה

שוקן קרא 32 כתבות שהתפרסמו בדה מרקר על מה שקרה בפועלים במשך 2008 ועל פי מה שקרא - הגיע למסקנה שהמפקח על הבנקים ושרי אריסון היו צריכים כבר מזמן להדיח את יו"ר הבנק דני דנקנר.

הייתי שם ולא קרה שם דבר המחייב הדחה פראית כזאת של היו"ר. אם המפקח על הבנקים לא מפרט לציבור על מה ולמה הוא מבקש להדיח את דנקנר - עיתון רודף חופש ובעליו רודף החירות, חייבים לזעזע את אמות הסיפים כדי שהדברים יובהרו ולא ייווצר שום חשש למעשה של שרירות מצד אחד, ולא ייוולדו כל הסיפורים המטורפים המתרוצצים באינטרנט מצד שני.

כותב אחר בדה מרקר, סמי פרץ, מסביר: "בנק ישראל לא מעוניין לדווח לציבור על הסיבות שבגינן הוא דורש את הדחת דנקנר, מחשש שהדבר יפגע בבנק, בדירקטורים, במנהלים ובדנקנר עצמו. אבל אם דנקנר לא יפרוש ביוזמתו, הוא יקבל מכתב הדחה מפורט". נשמע יותר כהודעה של דובר בנק ישראל, מאשר כפרשנות עיתונאית לגיטימית. ומה על זכות הציבור לדעת - זה לא חלק מחופש העיתונות? דווקא השתיקה היא שפוגעת בבנק. אנשים מדמיינים לעצמם תרחישי זוועה ומאבדים אמון בבנק. דה מרקר צריך להילחם שהדברים יפורסמו; במקום זאת הוא מתרץ את השתיקה.

מבלי להיכנס לדיון חושפני ואסור, אני קובע כי בעניינים אחדים לגביהם נטען שבנק ישראל הציל את בנק הפועלים מאסון גדול, סדר הדברים היה אחר: בנק הפועלים הוא שהביא את בנק ישראל לנקוט בפעולות החילוץ. ובנק הפועלים התעשת במאי 2008 הרבה לפני שהמשבר הגיע לשיא שבו בנק הפועלים היסס להפקיד אפילו למשך לילה אחד 100 מיליון דולר בסיטי - הבנק הגדול בעולם - מחשש שמחר בבוקר לא יהיה יותר סיטי.

רכילויות נמוכות

איני מודע לחרם המודעות על הארץ/דה מרקר. בכל פעם שמישהו העלה את הרעיון הייתי מסביר שזה צעד פסול גם ערכית וגם עקרונית. עם זאת, לא מצאתי שום תשובה משכנעת לשאלה - מדוע על גוף כלכלי להמשיך לפרסם בגוף תקשורתי שרק מבקר אותו, משמיץ אותו ומודיע לקוראיו/צופיו שהגוף הכלכלי הזה הוא מוסד גרוע שמנוהל רע.

שמעתי את שוקן מסביר ברדיו שהבעיה ביחסים הכלכליים בין הארץ לבין בנק הפועלים נעוצה גם בסירובו של בנק הפועלים לדחות את מועד הפירעון של הלוואה כלשהי. אין שום עמדה יותר לגיטימית מצדו של בנק, אם נראה לו שדחיית מועד הפירעון מסכנת את הסיכוי לקבל את הכסף בחזרה. ואין דבר יותר טוב לעיתון שוחר חופש, מאשר לא להישען על הלוואות ותמיכות של מוסדות פיננסיים, שכן הדבר פוגע בעצמאותו ואי-תלותו.

גם שוקן היה פעם בעמדה כזאת. כאשר היה זקוק למשקיע לעיתונו טרח לחפש אותו מחוץ לגבולות ישראל, כדי שלא יהיה לו שותף בעל אינטרסים מקומיים שאולי יגביל את חופש פעולתו של הארץ. שוקן הרחיק עד כדי כך בעניין זה, שלא היסס להכניס שותף שבעליו היה חבר המפלגה הנאצית בימי היטלר ושיתף פעולה עם משטרו של הצורר. וזה אחרי שמר שוקן נכווה ברותחין של לקיחת הלוואה ממש אסורה ממתחרה - "ידיעות אחרונות".

ישנן רכילויות נמוכות מאוד המלוות את סיפור המערכה בין הארץ לבין בנק הפועלים ולבין המפקח על הבנקים. אלה עוד לא הגיעו לאינטרנט. ואני אפילו לא ארמוז.

שוקן, לעומת זאת, אינו מהסס להעלות אפשרות במאמרו כאילו נוחי דנקנר, בן דודו של דני, בוחש בעניין הזה כדי לשמר את השפעתו על צמרת בנק הפועלים. וגם בהקשר של נוחי, מעלה שוקן את עניין תקציבי הפרסום. ואני חושב, שאולי שוקן מתנפל על בנק הפועלים כדי להראות לכל שאר המוסדות הפיננסיים מה יקרה להם אם יבקשו ממנו להחזיר הלוואות שקיבל מהם ולאחרים הוא מנסה לומר: ראו מה קורה למי שלא מפרסם אצלי.

רק חבל שבנק ישראל נקלע לתוך המהומה הזאת. צריך היה, אפשר היה, ללבן באורח רגוע וענייני יותר את המחלוקות בין בנק הפועלים ובעלת השליטה בו לבין המפקח על הבנקים. ועדיין לא מאוחר לעשות REWIND.

הכותב הוא לשעבר עורך "מעריב" וכיהן כדח"צ בבנק הפועלים

לכתבה הקודמתהגנבת, החמקן והעורך שגיבה אותם