מסך אדום

יותר מ-25 אלף צופים הגיעו בשבוע החולף לרחבת סינמטק שדרות, שם התקיים למשך חמישה ימים פסטיבל "קולנוע דרום". הפסטיבל, שננעל בחמישי האחרון, מימש באופן חלקי את הגדרתו כ"איכותי ורדיקלי", במיוחד כשזה הגיע לסרטי הבוגרים, ועדיין האווירה החגיגית וכמה סרטים זרים משובחים, הצדיקו את ההצדעה לעיר המצולקת

עשרות סרטים בחינם, בירה בחצי מחיר ופיצות מעולות שגובות מחיר קלורי גבוה כמו בכל מקום. הקהל נהר בהתאם: יותר מ-25 אלף צופים הגיעו בשבוע החולף לרחבת סינמטק שדרות, שם התקיים למשך חמישה ימים פסטיבל "קולנוע דרום", פסטיבל הסרטים הבינלאומי השמיני המופק על-ידי החוג לקולנוע של מכללת ספיר ובוגריו.

הפסטיבל ננעל ביום חמישי בערב, והסיכומים מראים שגם השנה ההשקעה נשאה פרי: ממוצע מכובד של 5,000 צופים ביום, שנחשפו לתוצרת הטרייה של החוג לקולנוע במכללת ספיר בשדרות. עבור אנשי הפרסום של המכללה, הפסטיבל הוא חלון הראווה של העשייה הקולנועית בחוג. מין קמפיין פרסומי מתומצת ואינטראקטיבי.

אך הפסטיבל הוא הרבה מעבר לכך. הוא הפנינג של העיר שדרות כולה. עיירת שוליים דרומית חבולה, מוכת אבטלה ומופגזת תדיר מירכתי עזה השכנה. עיר שלמעט אזכור המוזיקאים שגדלו בה (קובי אוז, חיים אוליאל, חברי להקת כנסיית השכל) לא זוכה לעדנה.

הנוף, במקרה של שדרות, לא משקר: ממול החניה המרכזית לבאי הפסטיבל, תחנת אוטובוס ממוגנת, ובסמוך לה, מרכז מסחרי שחלקו נחרב מהפגזות. "כאן תוקם חנות ממוגנת", נכתב בשלט על חורבותיה של חנות הצמודה לסניף של בנק. שלט המכוון למרחב המוגן הקרוב מתנוסס בלב רחבת הסינמטק.

צריך להעריך קולנוענים בינלאומיים שמגיעים לכאן (המקומיים כבר רגילים, חלקם אף מלמדים במוסד), וזו גם דרך טובה לבחון איכות של סרטים. יוצר שלא מהסס להגיע לעיר שדרות שבישראל, הוא לבטח כזה שלא מהסס להפעיל את המצלמה גם באזורים מסוכנים אחרים בעולם, לרוב גם תחת משטרים אפלים.

ההיסטוריון של קונגו

עבור הבמאי הבלגי טיירי מישל (57), השהייה בקיבוץ הסמוך לשדרות ובפסטיבל הינה נופש לכל דבר. זהו ביקורו החמישי בישראל, והוא אינו מרגיש מאוים, אף לו לרגע. בקונגו, שאותה הוא מתעד במצלמת הקולנוע שלו כבר יותר מ-20 שנה, רגוע הרבה פחות, הוא אומר.

מישל הוא הבמאי הוותיק ביותר מבין האורחים ובעל הרזומה העשיר מביניהם. סרטיו התיעודיים והעלילתיים מציגים את קונגו כפי שהיא: יפהפייה, מושחתת, עשירה ואכזרית, בעלת נוף פראי, כפריים מסבירי פנים, מחצבים שופעי פוספטים ואוצרות טבע רבים, בעיקר סוגים שונים של מתכת, יהלומים, וזהב. בשלושת סרטיו שהוקרנו בפסטיבל, "מובוט מלך זאיר", "עסקי קטנגה" ו-"נהר קונגו, מעבר למאפליה", משקפות התמונות את המציאות העגומה של העם הקונגולזי: שלטון דיקטטורי, הסוחר בתושביו העניים ההופכים למשרתי חברות ממשלתיות וחברות מסחריות מערביות (ביניהן לב לבייב, משפחת היהלומנים גרטנר ואנשי עסקים ישראלים נוספים). את הכספים שמניבים אוצרות הטבע הגולמיים, הוא מנכס לעצמו.

"אני ההיסטוריון של קונגו", מעיד על עצמו מישל, החושף בפני צופיו מצב מתמשך של עבדות, עוני, ומוות במכרות. מישל: "אני שם כבר 20 שנה. אנשי הממשל מכירים אותי, והם יודעים לעשות שימוש בנוכחות של מצלמה.

אני יודע מתי אני לא רצוי או מתי כועסים עלי על חומרים שצילמתי. במקרים כאלה אני עוזב לכמה חודשים, או חוזר לבלגיה, מולדתי. אני מחכה שהסערה תחלוף, ואז מגיע לשם שוב".

יום לפני הראיון עמו, מישל השתתף בפאנל "אפריקה השחורה - הערות על מצב היבשת" יחד עם קולנוענים נוספים: אוסוולד לואט-הלדה, ז'רום ברון, גבריאל קול ואריאל סיפל. את סרטיהם כמו גם סרטים מרתקים של קולנוענים זרים אחרים שהשתתפו בפסטיבל לא תראו על מסכי הקולנוע בארץ.

שני סרטים יוצאי דופן שהוקרנו בעיר הדרומית הם "צמצם" - סרט אימה תאילנדי של נג'ונג פיסאנטאנקו ופרקפום וונגפום, על תאונת פגע וברח, שהאחראים לה מצטערים שלא עצרו כשהיו צריכים ו"שנת הציפורן" המקסיקני שצולם כולו בסטילס, והתוצאה: סיפור אהבה בלתי אפשרי, שהופך אפשרי. בדיוק כשם שרעיון הצילום הבלתי אפשרי, הופך לניסוי קולנועי מוצלח, אפילו מבריק.

נדרש תו תקן איכות

"רסיסים", סרטו של יונתן חיימוביץ' הוא הזוכה בפרס לסרט המצטיין של הפסטיבל, בקטגוריית סרטי בוגרים. חיימוביץ' זכה בפרס על סך 10,000 שקל על סרטו התיעודי האישי, שבו הוא מנסה להתחקות על זיכרונות ילדות אבודים. למרות שבפרס הראשון זכה סרט תיעודי, ובמקרה זה מדובר בסרט מרגש מאוד, הז'אנר התיעודי הסתמן כחוליה החלשה של סרטי הבוגרים השנה.

ראשית, רובם אישיים, מונעים על-ידי התבוננות פנימית. שזה פתרון קל, ברוב המקרים. הרי לכל אדם יש סיפור שאפשר לספר בעזרתה של מצלמה. ועבור כל יוצר, אין פשוט מאשר לדובב את עצמו ואת בני משפחתו. האתגר התיעודי הוא לחפש בשטח ולדובב אנשים זרים בעלי סיפור ייחודי. אמנות הראיון והשכנוע היא אמנות בפני עצמה, ואם מוותרים על ההתנסות בה במהלך הלימודים, קל וחומר שלא ממהרים להתנסות בה בסיומם.

ראשי החוג מוכרחים לשפר את רמת הסרטים הדוקומנטריים. חוג לקולנוע שמכבד את עצמו, ועוד כזה שמתיימר להקרין קולנוע "איכותי ורדיקלי", חייב להימנע מהקרנת סרטים רעים ומביכים, כאלו שמביישים גם מגמת קולנוע בחטיבת ביניים.

סרטי בוגרים מעניינים שבהם צפינו הם "משיח", על צעיר תימהוני שירש מאביו חנות ספרים עתיקים. כשהחובות של החנות מאמירים, נכנס למקום איש עוד יותר תימהוני מבעל החנות, הטוען כי הוא משיח בן דוד, וכי הוא מגיע למקום בעקבות ספר שאותו הוא מחפש כדי להתחיל את ימות המשיח.

"רחוב הרצל 48" הוא סרט מיוחד, קודר ואמיץ, המציג מבע קולנועי מקורי על סיפורו של בניין אחד בארץ שנותר לאחר שואה גרעינית. מבחינה ויזואלית ורעיונית, "הרצל 48" הוא הברקה, וטל אלוני, הבמאי, הוא יוצר סקרן שבוחן יפה את האסתטיקה ואת חוסר האסתטיקה בפריים, וניכר כי ניחן בשפה קולנועית מגובשת.

מהבחינה הזו, יכולותיו של אלוני דומות לאלה של בנימין פריידנברג מ"סם שפיגל", בוגר טרי ומוכשר שביים את "סיור מודרך" המצוין. אך מבחינת תסריט, "הרצל 48" לא טוב מספיק. וזו נקודה כאובה החוזרת שוב ושוב במרבית סרטי הסטודנטים, בכללם בוגרי המחזור האחרון של החוג בספיר. *