אני ימנית? אני?

סליחה שאני משתפת אתכם בקטעים פנימיים כאלה, אבל רק שנייה. יש פואנטה.

הגיע אלינו מאמר של אחד הכותבים הקבועים, שאמור היה לעסוק בביקורת מדיה, אבל במקום זאת בחר, ולא בפעם הראשונה, להתעסק בכלל בדברים אחרים. הוא תקף דעה של עיתונאים ב"מעריב", שיצאו השבוע בהאשמת העולם המערבי על כך שהוא שש בכל הזדמנות לגנות את התנהגותה של ישראל מול הפלסטינים, אבל בוחר לשתוק נוכח האלימות, הרצח של המפגינים והדיכוי באיראן. שום ביקורת מדיה לא הייתה שם, אלא בעיקר ביקורת על דעה לאומנית. ביקורת שהייתה מנוסחת בצורה מתלהמת, אלימה ובוטה, גם נגד העיתונאים ב"מעריב" וגם נגד מדינת ישראל, תוך האשמתה שהיא בעצם הרבה יותר גרועה מאיראן ושהאייתוללות הם כלבי תלתלים לידנו.

בשיחה עם הכותב על כך שטור כזה אינו מתאים להתפרסם תחת הכותרת "ביקורת מדיה", הואשמתי על-ידו באופן מיידי בסתימת פיות. האמת? ממש נעלבתי. המון דעות מתפרסמות ב"גלובס הערב". עם חלקן אני לא מסכימה כלל והן לא משקפות אפילו בקצת את דעתי האישית. לפעמים הן ממש מעצבנות אותי, ואני בכל זאת מפרסמת אותן. אז איך אפשר להאשים אותי בסתימת פיות?

העניין מאוד הטריד אותי. תגידי, את לא חושבת שהטענה שלי עניינית? התייעצתי עם קולגה במערכת. תראי, היא אמרה. המאמרים שאת כותבת הם די ימניים, אז אולי בכל זאת השתרבב שם משהו אישי, להחלטה הזאת.

ימנית? אני? האמנם?

די השתאיתי. אני לא מגדירה את עצמי כימנית, וגם לא את המאמרים שלי. אבל האמירה הזאת גרמה לי לרגע אינטימי כזה עם עצמי, של "בחן את עצמך". אז אני שואלת: אם אני בעד מדינה פלסטינית, נסיגה מהשטחים והפסקת הבניה בהתנחלויות, אני יכולה בכלל להיות מוגדרת כימנית?

מסתבר שכן. והסיבה היא כזאת: הגענו למצב שבו מי שמדבר בעד מדינת ישראל, מיד מקוטלג כ"ימני". שזה, כמובן, מילה אחרת לאדם שהוא ממש לא פוליטיקלי קורקט, לא מאוד אינטליגנטי ובוודאי שלא במיוחד אופנתי. שלא לומר, סוג של נחות, לפחות בקרב חוגים אינטלקטואליים.

לעומת זאת, מי שמשמיץ את המדינה, ורצוי בליווי מטפורות מגעילות במיוחד, ומשווה אותה למשטרים טוטאליטריים, רצחניים ואיומים דוגמת האייתוללות באיראן או הרייך השלישי בגרמניה הנאצית, ולפעמים אף גרוע מזה, הוא אינטלקטואל, ליברל ופרו חופש הביטוי, או בשתי מילים - שמאלני לייט.

השמאל מקדש את האמצעים

יוצא לי לכתוב פה הרבה על תדמיתה של ישראל. כן, זה נושא כאוב במיוחד. משפיע על המון פנים בחיינו, גורם לרבים מאיתנו להתבייש בלאום שלהם, במיוחד כשהם בחו"ל, ומיום ליום יותר שוחק. שוחק את מצב הרוח, את התקווה, את הדימוי העצמי, והכי גרוע, את האמונה בעתיד הילדים שלנו בארץ הזאת.

שאלתי את הקולגה שלי כך: תגידי לי רגע עם יד הלב. נניח שהמאמר הזה היה מופנה נגד גוש השמאל, או נגד הפלסטינים, ומנוסח בצורה דומה. בעינייך הוא היה ראוי לפרסום תחת הכותרת "ביקורת מדיה"? היא חשבה לרגע, ואז ענתה בשקט - האמת שלא.

מצד אחד, שמחתי. כי הנה, פתאום כבר לא הייתי סותמת פיות בזויה אלא עורכת עם חוש אחריות וגבולות. מצד שני, נעשה לי נורא עצוב. כי הנורמות שהשתרשו כאן, בעיקר בקרב אנשי התקשורת, המשפיעים כל-כך על הלך הרוח הכללי, הפכו לתמוהות למדי.

אם אתה ימני, ואתה כותב בצורה אלימה ומתלהמת על הפלסטינים ובעד המתנחלים הגיבורים, אתה פאשיסט, פנאט, ומוקצה מחמת מיאוס. בגדול, עדיף לשלול ממך את הלשון ואת המקלדת. אבל אם אתה שמאלני שכותב בדיוק באותו הנוסח, רק תוך תקיפה של המדינה הנוראית שלנו, אתה בסך-הכול מביע דעה לגיטימית, ואי אפשר לבוא נגד הסגנון שלך בשום טענה, כי היא מייד מתפרשת כסתימת פיות, פאשיזם, פנאטיות וכל השאר.

הפטריוטיות היא נורא "השנה שעברה"

בקיצור, המצב די מדכא, וקשה שלא להסיק מזה כמה מסקנות. אחת, הפטריוטיות היא האופנה של השנה שעברה שכבר לא מעניינת אף אחד, ושום טרנד רטרו לא יהפוך אותה ללגיטימית יותר. היא מזוהה עם דעות רדיקליות, ואפילו האנשים האינטליגנטים ביותר מאמינים שמי שהוא בעל דעות מתונות לא יכול לדבר בעד שמה של מדינת ישראל. זה פשוט לא מסתדר ביחד.

שתיים, אם זה אכן הבון טון שגורר דעות מתלהמות, מלאות הלקאה עצמית והגזמות שיכולות להיות בשקט מוגדרות כמטורפות וכבלתי מציאותיות, אין פלא שכך מצטיירת תדמיתה של מדינתנו מתוך התקשורת הפנימית שלנו. כמעט אף אחד מאנשי התקשורת המקומיים לא מתייחס לעובדה שהמדינה שלנו אמנם רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא בכל זאת מנסה להתנהל כדמוקרטיה, ולעתים שומרת על זכויות אדם הרבה יותר ממדינות דמוקרטיות בעליל, דוגמת ארצות הברית למשל.

ומתוך שתי המסקנות האלה אפשר להבין, שעד שלא נשנה אנחנו את ההתייחסות העצמית שלנו, ועד שלא נפתח בחזרה חוש פטריוטי מינימלי שנותן איזשהו "פור" קטנטן למולדת, שאנחנו בונים עליה שתכלכל אותנו ואת ילדינו ואת נכדינו, איך נוכל לצפות שאזרחי מדינות אחרות יעשו כך?

באמת לא נוכל.

אז בין אם אתם רדיקליים או סתם שמאלנים לייט, יש לי בקשה קטנה, לא ימנית, אלא גוש מרכז. זה הולך בערך ככה: זה מצוין לפתוח פה ולהביע דעות, ולא משנה מה הן. זה מבורך לבקר, במיוחד אם אתם עיתונאים, כי זה הרי התפקיד שלכם. אבל יש תזה, ויש סגנון. מי שממהר למלא את הפה ברפש וללכלך באלימות על המדינה ועל מי שמצדד בה, כאילו שהמולדת היא האויב הכי מר שלו, הוא פנאט.

יותר מזה. המשמעות האמיתית של התנהגות כזו היא שהוא לא פחות פאשיסט מפייגלין או מכל מתנחל אחר.