לא דיברנו עוד על תאווה

"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" - עורגת האוהבת המקראית לאהובה ב"שיר השירים", ובמילותיה מתארת בעצם גם את מצבנו שלנו הקוראים בספרות העברית. כולנו משוועים לקצת ארוטיקה בין הדפים ולא מוצאים. מה שכן מוצאים, אלו בדרך כלל תיאורי מין נלעגים, או נמלצים, או פורנוגרפיים. מהסוג הגורם לקורא הנבוך לנוע בחוסר נוחות. לאחרונה יצא לאור גיליון חדש של כתב העת "מסמרים", שעל כריכתו מתנוססת בגאווה המילה "ארוטיקה" (נושא החוברת הנוכחית). אתגר קשה לקחו על עצמם העורכים אמיר רותם ועלית קרפ, ומדפדוף ראשוני נראה שיכלו למשימה.

בין סיפורים קצרים, קטעי פרוזה ושיר אחד, הדפים מרוהטים בצילומים מרהיבים, באיורים ואפילו בקומיקס מצחיק אחד, וכל הכבודה הזאת פוסעת בזהירות ובכבוד בגבולות הארוטיקה בלי לחצות את הקו הדק המפריד בינה לבין פורנוגרפיה.

כדי להבין איך עושים את זה, ולמה כל-כך בעייתי לכתוב ארוטיקה בעברית, כינסנו את עלית קרפ, אמנון דנקנר ("ימיו ולילותיו של הדודה אווה") ורוני סומק (ששירו "סולו תופים" מופיע בחוברת), וחזרנו עם שש תובנות:

1. הישרדות זה ההפך מארוטיקה

קרפ מזכירה שב-100 שנות ציונות, החלק העיקרי הוקדש להקמת אומה ומדינה, מה שלא איפשר להדגיש נושאים אחרים: "הקימו פה חברה, וחברה הישרדותית", היא מסבירה ומרחיבה: "בארוטיקה יש משהו דקדנטי, ובהישרדות אין שום דבר דקדנטי. אמנם 'מאחורי הגדר' של ביאליק היא יצירה ארוטית לעילא, ויש לו גם שירה ארוטית, אבל אלו דברים שפחות קיבלו דגש במהלך השנים שבהן כותבים וקוראים עברית, לעומת השירה הלאומית שלו. וביאליק לא הדוגמה היחידה לזה.

דנקנר: "חוץ מזה, יש איזו מסורת של צניעות בספרות העברית לדורותיה. ש"י עגנון למשל בא מתרבות של צניעות, או אחרים שיצאו מבין שולי אדרתם של גוגול ושל טולסטוי ודוסטויבסקי, שגם בהם הייתה מידה גדולה של פוריטניות. הפוריטנית הזאת התגלגלה בסופרי דור המדינה כמו ס. יזהר ואחרים, שהיו מאוד פוריטנים".

2. אין מילים

הטענה העיקרית שעולה תמיד בניסיון לברר את בעיית תיאורי המין, היא שבעברית אין מילים לנושא הזה.

דנקנר: "המילים של האיברים הרלוונטיים למעשה האהבה מתחלקות לשני חלקים. החלק הארכאי והנמלץ, והחלק העממי הגס, ואין את החוליה המחברת שיש בשפות אחרות".

קרפ: "או שיש מילים גסות או שאין מילים בכלל. אין מילים ארוטיות. דוגמה טובה יש בהתמודדות (המוצלחת לדעתי) של לנה שילוני, שתרגמה את "אליס נותנת ביס" של סופי ז'אבס (הסיפור הראשון בקובץ, א' ס'), כשהיא קוראת לאיבר המין הגברי גביע גלידה. גביע גלידה זה דבר מאוד תמים, אבל ההקשר נותן לו חיות ארוטית מסוג מסוים, ובעיקר המעשים שאותם עושה אליס באותו גביע גלידה".

סומק: "זו בעיה שלנו כקוראים, שאנחנו מכירים מדי את העברית כשפה של התנ"ך, בשביל להכניס לה גם שפה של חדר מיטות".

דנקנר מזכיר את שירי החשק של תור הזהב בספרד, אבל מסייג: "זה היה מוקדם מדי ומעט מדי. לא כמו בשפות אחרות ובתרבויות אחרות. העברית בכלל מאוד צנועה בעניין הזה. הרי אנחנו עם של קדושים. אין ניבול פה בעברית המסורתית מהתנ"ך והלאה".

כשעולה המילה "עגבנייה" שנתן אליעזר בן-יהודה לפרי שבאותה תקופה האמינו שמעורר את החשק המיני, ולכן גזר את שמו מהמילה "עגבים", מתגבר ייאושו של דנקנר "נו טוב... תנסי להגיד או לכתוב עגבים, או להתעלס, או לתנות אהבים. כל המילים האלו לא יושבות טוב. וגם לתנות זה לתנות את הצרות... אין כלי עבודה לסופר. אין".

3. הפורנוגרפיה מאיימת

סומק טוען שלא צריך לראות עצמנו מיוחדים, שבכל עם ובכל שפה יש תחושת אי נוחות למקרא תיאורי מין בשפתו, אבל אז בניגוד ליצירה הפורנוגרפית הענפה שבתרבויות אחרות, לא הצלחנו להיזכר במקבילה עברית.

דנקנר מעלה השערה שככל הנראה הייתה ספרות פורנוגרפית מסוף המאה ה-19, אבל ביידיש דווקא. "קהל הקוראים עדיין התייחס לעברית כאל לשון שאסור לעשות בה את זה, אבל ביידיש מותר כי היא לשון עממית. לכן לא רק על בדיחות אומרים 'ביידיש זה נשמע יותר טוב', אלא גם על תיאורי מין".

"כשהייתי באוניברסיטה היה איתנו בחוג לספרות סטודנט שהצחיק אותנו מאוד, כשהיה קורא לנו מ'פאני היל' ביידיש. אני זוכר שהקשבתי לו ואמרתי לעצמי: באמת ביידיש זה נשמע יותר טוב. יותר טבעי, יותר עסיסי".

*ואיפה ההבדל בין ארוטיקה לפורנוגרפיה?

סומק: "השימוש במילים בוטות אומר הכל, וכשאומרים הכל לא נשארת נימה לבנה של מסתורין, ולא נשאר דבר לדמיון. כשאין את הדמיון, זה עובר מיד מארוטיקה לפורנוגרפיה".

קרפ: "דיברתי לפני זמן מה עם מבקר ספרותי שנהיה לאחרונה אישיות טלוויזיונית. כשהוא שמע שאנחנו הולכים לעשות גיליון ארוטיקה, הוא אמר 'תעשו ישר פורנוגרפיה'. המשפט שלו הפך אצלנו לתמרור אזהרה - לא לעשות פורנוגרפיה. אנחנו חיים בעולם נטול אנדרסטייטמנט גם ברמה הלשונית וגם ברמה החברתית. ארוטיקה זה אנדרסטייטמנט, ואם עוסקים בתצלומי תקריב של איברים אינטימיים - זה כבר לא מסתורי, ואותי אישית זה גם לא מעניין".

4. כל ישראל שכנים זה לזה

סומק מזכיר שהמדינה קטנה מאוד, וכולם מכירים את כולם. הסופר שאתה קורא את ספרו הוא השכן שלך, דבר שגורם לתחושת אי נוחות למקרא תיאורים ארוטיים, במיוחד אם הם כתובים בגוף ראשון. "הגדולה של נבוקוב כשכתב את 'לוליטה' היא בכך שבמקום לצייר ציור פיגורטיבי מדויק, הוא צייר מפה אילמת וכל קורא יכול לצייר על המפה הזו מה שהוא מדמיין. אבל לשמחתי, כתב את הספר הזה סופר רוסי, ולא בעברית. אם הייתי קורא ספר דומה שנכתב בידי סופר עברי, זה היה נראה לי כמו התרחשות שלא יכולה להתקיים. לא בפתח-תקווה או בנהריה. הצפיפות הזו טובה בשביל קומזיץ, אבל קשה בשביל ארוטיקה".

5. חרדת ביצוע

*אז איך אתם מתמודדים?

סומק: "בשירה זה קל יותר, כי חוקי המשחק אחרים. אתה מעיד בשבועה על כל מילה, אבל לא על הסיטואציה. שירה יותר מזוככת. היא יותר מדויקת אבל יותר מטאפורית, והאוקסימורון הזה שבין דיוק לבין מטאפורה יוצר את האפשרות להתעסק בארוטיקה. כי מהי ארוטיקה אם לא הרווח בין מטאפורה לבין דיוק".

דנקנר: "פה מרגישים איך כל סופר עברי, פקות ברכיו ממש, כי הוא מרגיש שהוא נדרש לעשות מעשה ראשוני. כלומר, לגאול את העברית מבתוליה. עליו מונח מטען הכישלונות של דורות והוא צריך להציל את המצב. כשבאים עם מטען כזה קשה להצליח".

*ולך אין חרדת ביצוע?

"ב'דודה אווה' יש שניים-שלושה קטעים כאלו. ניסיתי לכתוב אותם באופן טבעי ובלי להרגיש את מסע הדורות על כתפי, ובלי להרגיש שעלי מוטלת פריצת הדרך ההיסטורית. ניסיתי לעשות את זה בלי תסביכים. וזה באמת קושי שצריך לסלוח עליו, זה כמעט כמו מי שעומד בפני מעשה האהבה הראשון שלו ויש הרבה עצבנות בעניין הזה. הספרות העברית עוד לא נגאלה בנושא הזה ולכן נרשמת עצבנות.

"אני מאוד שמח שהעידן ההרואי בארוטיקה העברית כבר מאחורינו. עם הבטישות... פעם היינו נוסעים בסיורים בצבא עם בט"שיות. זה תמיד הזכיר לי את זה".

6. ידה הכבדה של היהדות

דנקנר מסכם: "אפשר לנוד ראש ולומר - נקמת ההיסטוריה. הנה, למרות שחלקנו הולך ומתרחק מהיהדות, במובן הזה היא משיגה אותנו. שמה את ידה הכבדה על כתפנו ואומרת: תיזהר! עברית זה דבר אחר. אין כאן ניבולי פה. אין חוסר צניעות. זו שפת קודש ותדע לך את זה". *