חוב שנראה במערכה הראשונה

הנה המספרים: דו"חות הרבעון השני של 2008 נסגרו באוגוסט עם אשראי בעייתי בסך 42.8 מיליארד שקל. תוך שלושה רבעונים הכה המיתון ועד הרבעון הראשון של 2009 עלה האשראי הבעייתי ב-20.6 מיליארד שקל, והגיע ל-63.4 מיליארד שקל. באותם שלושה רבעונים הפרישו הבנקים לחובות מסופקים 6.9 מיליארד שקל, ומכאן שעוד 13.7 מיליארד שקל עדיין מסתובבים אי שם במאזנים.

איך זה קורה? כעיקרון כל אשראי שבוצעה בגינו הפרשה לחובות מסופקים הוא בהכרח חוב בעייתי, אבל לא כל חוב שמוגדר כבעייתי מחייב את הבנק בהפרשה לחובות מסופקים. הבנקים מפרידים בין החובות באמצעות חמישה סיווגים: חובות הנמצאים בהשגחה מיוחדת, חובות בפיגור זמני, חובות שאורגנו מחדש, חובות המיועדים לארגון מחדש וחובות שאינם נושאי הכנסה. הסעיף הקל ביותר, חובות בהשגחה מיוחדת, מהווה 52% מהאשראי הבעייתי, והוא הסתכם בסוף הרבעון הראשון ב-32.9 מיליארד שקל.

מהי בעצם המשמעות של "חובות בהשגחה מיוחדת"? כפי שמשתמע מההגדרה מדובר באשראי שהבנק פוקח עליו עין יותר מאשראי רגיל. אולי הבהב אור אדום באיזו פינה, אולי יש בעיה עם הקובננטס, יכול להיות שהלקוח משדר קשיים או סתם פועל בענף שהוגדר כבעל פוטנציאל לבעיות. אין זה אומר שמחר בבוקר הבנק מפריש לחוב מסופק, אלא שהאשראי יקבל מרגע הסיווג יותר תשומת לב.

ניסיון העבר מראה שיש סיבה טובה לכך שהבנקים מגדירים אשראי כ"חוב בהשגחה מיוחדת". אשראי שמתחיל בקטגוריה הזאת עובר, בדרך כלל, תהליך אבולוציוני, ומתפתח לחוב שאינו נושא הכנסה או חוב שצריך לארגן מחדש, כשבדרך יש הפרשה לחובות מסופקים. לכן, הדו"חות הכספיים מפרטים בסעיף "חובות בהשגחה מיוחדת" שני תתי סעיפים לגבי פוטנציאל ההפרשות העתידיות, ומפרטים מה הופרש.

תת הסעיף הראשון מתייחס לאשראי לדיור שמפגר בתשלומים. כאן אין לבנק שום שיקול דעת: בתשלומי משכנתא, לאחר שחוב נכנס לפיגור, הבנק נדרש להפריש על פי כללים נוקשים הנגזרים מעומק הפיגור. סעיף זה אחראי לכ-2 מיליארד שקל מהחובות בהשגחה מיוחדת.

תת הסעיף השני מתייחס לחובות בהשגחה מיוחדת שהבנק מציין כי הפריש בגינם. כאן מדובר ב-10 מיליארד שקל. כך שבמילים אחרות, עבור 21 מיליארד שקל מתוך 33 מיליארד שקל שהבנקים הגדירו כ"חוב בהשגחה מיוחדת", לא הופרש עד כה שקל אחד. השאלה האם ובאיזה היקף נפגוש את ההפרשות האלו בעתיד, היא שאלת מפתח לגבי תוצאות 2009.

תת הסעיף של "חובות בהשגחה מיוחדת בגינם קיימת הפרשה ספציפית" פותר לנו, אגב, גם את בעיית ההבדל בין הפועלים ולאומי. בסוף 2007 היו ללאומי חובות בהשגחה מיוחדת בסך 9.6 מיליארד שקל ולבנק הפועלים 6.3 מיליארד שקל. עברו חמישה רבעונים, והסעיף הזה גדל אצל לאומי ב-5 מיליארד שקל והגיע ל-14.7 מיליארד שקל, אבל אצל הפועלים הוא גדל רק ב-800 מיליון שקל ל-7.1 מיליארד שקל.

מעניין לשאול מהיכן נובע הפער, בהנחה ששני הבנקים דומים מאוד בתיק האשראי?. אבל אם ננטרל את ההפרשות שכבר בוצעו מתוך החובות בהשגחה מיוחדת, נראה שנטו בבנק לאומי ה"חובות בהשגחה מיוחדת" מסתכמים ב-7.25 מיליארד שקל, בזמן שבהפועלים הם עומדים על 5.2 מיליארד שקל. הפרש גבוה אבל סביר יותר.

בבנק ישראל מיתממים

היום כולם יודעים להסביר שהלימות ההון של הבנק מייצגת הון שיש לרתק כנגד סיכוני אשראי. אבל בעצם חלק מהלימות ההון עומדת מול סוג סיכונים אחר: סיכוני שוק אליהם חשוף הבנק, כמו ריבית, מטבע ואינפלציה.

כל התוצאות העסקיות, השווי ההוגן של ההתחייבויות והנכסים, וההון העצמי חשופים לסיכונים הללו שמקורם בתנודתיות של שיעורי הריבית, שערי החליפין, מדד המחירים ושערי ניירות ערך. למשל, קיים פער בין מועדי הפירעון ומועדי שינוי הריבית של הנכסים וההתחייבויות, מה שיוצר חשיפה שעשויה לשחוק את השווי הכלכלי של ההון, או חשיפה בפעילות חדר העסקאות.

כשמדובר בסיכוני שוק הבנקים נדרשים לשמור על יחס הלימות הון מינימלי של 9%. באופן לא מפתיע, זה בדיוק מה שקורה ואף בנק לא טורח לרתק אפילו שקל אחד מעל הנדרש. בסוף הרבעון הראשון עומדים הנכסים שבסיכון שוק בכלל המערכת על 20 מיליארד שקל, שהם 2.3% מנכסי הסיכון של הבנקים. מולם מרתקים הבנקים הון בהיקף של 1.8 מיליארד שקל, מתוכם מיליארד שקל בגין סיכוני ריבית.

הנתונים הללו מעלים כמה שאלות: האם זה מספיק? האם לאור לקחי השנה האחרונה אין צורך להגדיל את דרישות ההון בגין סיכוני שוק? מדוע בנק ישראל, לאחר שהחמיר את דרישות הלימות ההון מהבנקים ל-12%, לא ביצע מהלך דומה לגבי דרישות ההון של סיכוני השוק? הרי היקף ההון הנדרש לצורך סיכוני השוק הוא זניח ביחס להון המרותק. 600 מיליון שקל נוספים יאפשרו להלימות ההון בגין סיכוני השוק להגיע ל-12%.

בבנק ישראל נותנים תשובה מיתממת ומסבירים ש"לא נבקש הגדלה של הון נדרש הנובע מתוך מודל מסוים ואין אפשרות להכניס למודל שינויים. רמת הלימות ההון הנדרשת הפורמלית היא 9% והיעד של 12% הוא יעד שהבנקים קבעו לעצמם, בעידוד הפיקוח".

במילים אחרות, אותו הפיקוח על הבנקים שלחץ על הבנקים באגרסיביות להגדיל את הלימות ההון מול סיכוני אשראי, נהיה חתלתול. פתאום כשזה נוח לו הוא מאפשר לבנקים חופש פעולה נרחב בסיכוני שוק. כל זה כמובן עד שתתרחש תקלה. או אז יתנער הרגולטור ויסבירו שזו הייתה אחריות הבנקים. *