בקרוב אגיע רחוק

"רחוק" הוא עוד אלבום מצוין ושגרתי מאת כותבת השירים והמבצעת הכי טובה של העשור הזה. אלבום שהוא "לא בדיוק פופ אבל לגמרי קליט, ישיר, מרגש, מסעיר, משעשע ונוגע והכי כובש שיש". ליידי בוטס האנגלייה עושה פופ מעולה באלבום בכורה הכי נכון להרגע, ורג'ינה ספקטור הרב-תרבותית מוציאה אלבום חמישי ועל-זמני.

ספקטור הסתייעה הפעם בארבעה מפיקים: ג'קנייף לי, מייק אליזונדו, דיוויד קאהן שעבד איתה בעבר וג'ף לין האגדי. אלא שבמקרה שלה, וזו תסמונת נדירה בפופ באלף הזה, החוכמה ההפקתית אינה טמונה בידיעה כיצד להעשיר ולהגדיל את השירים, אלא ההפך. שיריה כה עשירים במידע מוזיקלי ומילולי, כה פתוחים להבעה, כה טבעיים, עד שההפקה נדרשת בעיקר על מנת לאפק, לעצור, לרמז, להסתפק במה שיש, לעטר את היופי הספקטורי במינימום איפור.

להבדיל, למשל, מיוצרת מהדור שקדם לה, טורי איימוס, ספקטור נמנעת מגנדרנות ומעודף מסוגננות. ייתכן שאם כל אמן היה מסוגל להלחין כאלו מנגינות רחבות יריעה ולב, יותר מוזיקאים היו מרשים לעצמם להיוותר כה אינטימיים.

ולא שההפקה כאן קטנה: בעבר כבר היו טהרנים שהאשימו את ספקטור בבגידה בשורשיה האלטרנטיביים ובחטא של נגישות יתר לקהלים נרחבים, בעקבות מעברה מהקלטות נזיריות לקול ולכלי הרמוני יחיד אל עיבודים מלאים יותר. גם הפעם ישנם תיזמורים מעניינים, כאלו שפול מקרטני או ג'ף לין יכלו להקליט עוד בשנות ה-70. ולא משום שיש משהו מיושן בכתיבה של ספקטור, או משום שבצעד תדמיתי-שיווקי היא מצדיעה למורשת מסוימת מהעבר.

ספקטור שמה בצד את השפעות הטכנולוגיה והאלקטרוניקה על מוזיקת הפופ, ולא מתוך רתיעה או שמרנות. לספקטור פשוט יש יקום מוזיקלי עצום שאפילו הפסנתר המכושף והגיטרה המשעשעת שלה טרם סיימו לתור ולחקור, כפי שהדגימה באופן כה שובה בהופעותיה בתל-אביב לפני שנתיים.

הנה תקציר פרקי עבודתה הקודמים, שיש בהם להסביר ולו מעט מהאופן בו התפתחה כותבת השירים הבכירה של הזמן הזה:

ספקטור נולדה במוסקבה לאם מורה לפיזיקה ולאב צלם וכנר חובב. כשהייתה בת תשע ועם הפרסטרויקה, המשפחה היגרה מרוסיה למרות חששם לפגום בלימודי המוזיקה של הבת המצטיינת. האגדות מספרות שספקטור למדה בישיבה בניו-ג'רזי, התאמנה בפסנתר במרתף בית הכנסת שלה, והחלה לכתוב שירים לאחר שבמהלך מסע לישראל עם נוער יהודי גילתה שחבריה מרותקים ליכולות שירתה.

היא סיימה בהצטיינות לימודי קומפוזיציה, ובראשית האלף הוציאה שני אלבומים בהפקה עצמאית. לאחר שהוחתמה בחברת תקליטים גדולה ופתחה הופעות של הסטרוקס וקינגז אוף ליאון, הפכה לאחת ההבטחות היותר ממומשות ברוק האלטרנטיבי של העשור הזה. במקומות מסוימים משייכים אותה לזרם ה"אנטי-פולק", אבל ההגדרה עושה לה עוול, משום שספקטור אינה לעומתית לדבר. היא ההווה והעתיד של כתיבת השירים, ועבודתה הכה מוארת אינה רצועה לשום הגדרה, גדר או יד מגבילות ומחייבות.

שיריה בעבר היו מלאים בציטוטים מהתנ"ך, משייקספיר, מארנסט המינגווי, מהביטלס, מג'וני מיטשל ומאמנים אחרים. היא ביצעה בהופעות שירים של לאונרד כהן ומדונה, והקליטה גרסה נהדרת ל"אהבה אמיתית" של ג'ון לנון, שאותה שרה גם בתל-אביב.

"רחוק", אלבומה שיצא באחרונה, הוא באופן יחסי הקצבי מכל עבודותיה. שורה עליו רוח יותר עולצת מבעבר, ומבחינה זו הוא חושף התפתחות נעימה באישיותה היוצרת, שמגדילה את מנעדה הרגשי.

אבל זה לאו דווקא הקצב שעושה את "רחוק" לנהדר. ספקטור נדירה בקרב בני גילה גם בכך ששיריה גדלים ומעמיקים עם הזמן, ולכן עוד איני משוכנע האם "רחוק" אכן יצמיח שובל רגשי כה ארוך ומפואר כקודמיו, אבל בטוח שהיא הייתה ונותרה ומתפתחת כמלודיסטית עם חופש ודמיון מעוררי השתאות. אלו שירים שמתחשק לעוף איתם.

"הגאון מהדלת ממול" הוא לחן שנהנה מהמטען התרבותי הספקטורי במלואו, ושאפשר לתארו בדוחק רק כמו זיווג שמימי בין בלדה של קיית בוש לבלדה של יהודה פוליקר. "איש של אלף פרצופים" היה מתקבל בטבעיות בקטלוג השירים של לאונרד כהן או ג'ון קייל. ספקטור כזו טובה. לא מאמינים? בידקו את "רחוק" ברמקולים שהכי קרובים לליבכם. *