בעל בבית משתגע

המשבר הכה בא', אם לשניים, בהדרגה: לפני תשעה חודשים היא פוטרה ממשרה נחשקת בתחום ההיי-טק, שבגללה העבירה את משפחתה ממרכז הארץ לצפונה. בן זוגה, שבדיוק התקבל לעבודה כאיש מחשבים בחברה מובילה, הצטרף אליה כעבור חמישה חודשים, כשכוח האדם בחברה קוצץ בשליש, והראשונים ללכת הביתה היו האחרונים שהצטרפו. "ברמה הפרקטית, הורדנו את רמת החיים עד כמה שאפשר: אנחנו לא קונים בגדים, לא יוצאים, לא אוכלים במסעדות. במעון של הקטנה קיבלנו הנחה. ההורים של שנינו עוזרים כלכלית, וכשאנחנו גומרים להודות להם מכל הלב, כי הם לגמרי נותנים הרגשה של שותפות גורל ותומכים בנו מאוד, אנחנו הרוסים מזה שאחרי תשע שנות נישואים ובגילנו המתקדם, אנחנו עדיין זקוקים לעזרתם," אומרת א'.

השהייה באותה סירה, בנסיבות העניין, לא מאפשרת לבני הזוג לשאוב עידוד זה מזה. "כזוג, המצב לא קירב בינינו. אני לא מצליחה לתמוך בו ולא להיתמך, ואין לי אפילו כוח נפשי לחשוב איך אני יכולה להיות אחרת. אני עוקצנית כלפיו. אנחנו מדברים על זה שתקופות קשות אולי אמורות לקרב בינינו, אבל אני לא מרגישה את זה. קשה לי", אומרת א' בגילוי לב. "זה שיש רבים כמונו בכלל לא מנחם אותנו. להפך, זה רק אומר שהמצב יישאר ככה זמן רב. בעלי יותר אופטימי ממני, אבל האופטימיות שלו לא מדביקה אותי. אני אפילו מעוצבנת מהאופטימיות שלו, כי אני מרגישה שהוא לא מבין אותי".

ואכן, לפיטורים יש שורה של השלכות אישיות ורגשיות, הן על המפוטר והן על המעגל הקרוב אליו. "במובטלות יש איבוד של זהות", סבורה נאוה הורן רקנאטי, מנהלת היחידה לייעוץ קריירה וליווי מפוטרים ממכון אדם מילוא. "נשארים פתאום ללא הגדרה, וגם כשזה כל-כך לא אישי, כמו גל הפיטורים הנוכחי - חווים דחייה וכישלון. בבית יש בני זוג שנותנים לגיטימציה לקחת את הזמן, ויש בני זוג שיושבים על הווריד, ודוחקים כל הזמן שלא עושים מספיק. מי שחסכו לפני כן, מן הסתם, מרגישים פחות לחוצים, אבל מי שלא - יכולים להרגיש לחץ מאוד גדול". התהליך העובר על מפוטרים, לדבריה, דומה לתהליך של אבל: הלם, כעס, ריקנות ואימה. ואם בהתחלה יש כלפיהם מידה של אמפתיה מהסביבה, הרי שמהר מאוד היא מתחלפת ביומיום שצריך להתמודד איתו - הן המובטל והן הסובבים אותו.

נגמר לי הטישו

"לבי איתו, אבל נגמר לי הטישו", אומרת ז' מהמרכז, בת 36 ואימא לשלושה, שבן זוגה, שהיה בתפקיד בכיר בחברת היי-טק, מתגלגל במשעולי האבטלה מאז פיטוריו ב-2004. למעט פרויקטים פה ושם, לא הצליח בן הזוג לשוב למעגל סדיר של עבודה, והמצב המתמשך מציב בפניהם, כזוג וכמשפחה, אתגרים לא פשוטים. "אני חושבת שמאוד קשה לו עם זה שהוא נעשה עקרת הבית, משהו מהגבריות שלו ניטל ממנו. מצד שני, עד היום הוא לא פתח את עצמו לחפש עבודה שהיא לא בתחום שלו. הייתי מצפה ממנו שישטוף מכוניות אפילו, כדי לפרנס את הבית שלנו, וזה לא קרה".

תחילת תקופת האבטלה דווקא הייתה נעימה, ובאופן לא צפוי אפילו טובה למשפחה שלהם: "לפני הפיטורים הוא היה אבא של סופי-שבוע, שטס הרבה ובקושי רואה את הילדים. פתאום, כשפוטר, הוא מצא את עצמו איתנו בבית. לראשונה בחייו הוא התחיל לפתח קשר עם הילדים, כשלפני כן היה לו מושג מעומעם מאוד לגבי היומיום שלהם". על אף שהיה בבית, תחום עבודות הבית לא נכלל מלכתחילה בסדר יומו של הבעל. אף אחד גם לא ציפה ממנו אחרת, והשניים המשיכו להעסיק מטפלת לבנם. "היה ברור לכול שזו תקופה חולפת, שעוד רגע הוא משתלב במקום עבודה חדש.

"בחודשים הראשונים עוד היה כסף, כי לפני כן הרוויח הבעל טוב מאוד וגם חתם בלשכה. אך כשמצא עצמו שוב מפוטר, לאחר שסיים תפקידו בפרויקט קצר, הם חזרו לנקודת ההתחלה. "אז כבר התחילה הרגשה של לחץ ועלו מחשבות איך נסתדר", מספרת ז'. "השנים האלה אכלו ואוכלות לנו את כל מה שחסכנו בשביל הילדים. אנחנו בגירעון מצטבר, כי עם כל הרצון הטוב, קשה לחיות ממשכורת אחת בלבד, כשיש שלושה ילדים וגם משכנתא. התחושה מאוד כבדה ותקועה. הוא אמנם הפך לאבא במשרה מלאה, שאוסף את הילדים מהגן ומבית הספר, מכין ומגיש ארוחת צהריים, מסיע לחוגים ולחברים, אבל אני מרגישה שאין לי שליטה בבית, שהוא עושה דברים לא כמו שאני הייתי רוצה לעשות אותם. אני נאלצת לעבוד במשרה תובענית כדי לפרנס, ובקושי מבלה עם הילדים שלי. בנוסף, אני מרגישה לחץ עצום כמפרנסת יחידה".

הקושי של המובטל מוביל אפוא לקושי של העזר כנגדו. הורן-רקנאטי מציעה לנסות ולהקדים תרופה למכה: "דווקא בגלל שזו תקופת מעבר, חשוב לעשות תיאום ציפיות עם המשפחה על המקום של המובטל בבית, וכמובן גם על המשמעות*הכלכלית - שיחה בעניין הצורך*להדק חגורה ולהצטצמם, יכולה להפחית חרדות", היא אומרת, וממליצה לשתף גם את הילדים: "כדאי להסביר להם שמדובר במצב זמני, לדבר איתם על המשבר הכלכלי העולמי, ועל כך שאימא או אבא מוכשרים, ועוד ישובו למעגל העבודה".

לדברי הורן-רקנאטי, חשוב לאפשר למובטל למצוא את מקומו בסדר היום החדש שלו ובבית שהתנהל עד כה ללא נוכחותו. בני המשפחה יכולים לעזור לו לא לשקוע לתוך חידלון וקהות: לעודד אותו לצאת מהבית, להתגלח, להתלבש, לפגוש אנשים. למרות הפיתוי לצפות מיושב הבית לקחת על עצמו את הטיפול בבית, ממליצה הורן-רקנאטי לאפשר לו גם חדר משלו. "כדאי לייחד לו מקום פיזי בבית או במקום אחר, חדר או פינה עם מחשב שסוגרים את הדלת ועובדים, פינה להתנתקות מהווי הבית וממטלותיו - זה מאפשר מקום במובן הפסיכולוגי, ותוחם את הזמן שבו עומד המובטל לרשות הכלל". העצה המרכזית היא להוות עבור המובטל מקור תמיכה, או לאפשר לו מקור כזה מחוץ לבית: "חשוב להזכיר לו מי הוא, ולאפשר לו להתפרק, להיות חלש ולבטא את כאביו". **