שיטת השקשוקה, גרסת ערוץ 10

שימו לב איך ההסדר של ערוץ 10 עם משרד האוצר, כלומר עם המשרד שממונה על כספי הציבור, עבר די בשו-שו, בלי ציוצים, בלי ביקורת ובלי להניד עפעף. וזה די מדהים, כי ההסדר הזה, כפי שאנו מבינים אותו לאחר שקראנו את הג'יבריש שמלווה אותו, כולל את הסעיפים הבאים: הקמת קרן של 60 מיליון שקל שמטרתה להעביר כספים ליצירה ישראלית, מחציתה תמומן על-ידי משרד האוצר; הזרמה של 24 מיליון שקל ע"י האוצר לרשות השנייה על חשבון דמי הזיכיון של ערוץ 10; ועוד פריסת חובות של 37 מיליון שקל לערוץ 10 ולערוץ 2, כל אחד, עד 2012 (ולא נתפלא אם ב-2012 החובות הללו ייעלמו לחלוטין).

בקיצור ולעניין, וכדי לא לבלבל לכם את המוח עם מושגים נפלאים כמו "סוגה עילית" (יצירה משובחת, כביכול) ו"ברית המועצות" (גופי הרגולציה האחראים על הטלוויזיה) ו"טאלנטים" (עוד מושג שאמור להצדיק משכורות מנופחות בניגוד מוחלט לביצועים), התוצאה של ההסדר היא ברורה מאוד: ניתוב של עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור לעסק פרטי כושל, רק כי המופע המביך של בכיינות ויבבות מבית היוצר של ערוץ 10 הצליח לשתק ולבלבל את פקידי האוצר.

בקיצור ולעניין, זה האמ-אמא של השקשוקות: מצד אחד הערוץ שקשק את כספי הציבור למחיי תו ומצד שני פקידי האוצר שקשקו כנראה מפחד לאחר שראו את הפרצופים המוכרים להם מהטלוויזיה מפגינים ליד חלון משרדם. השקשוקה הזו הרבה יותר טעימה, הרבה יותר חריפה והרבה יותר מזינה מהשקשוקה המפורסמת של סמי ועידן עופר, שהתקשורת הפכה אותה לחגיגה שלמה, למרות שלא היתה שם כלל שקשוקה, אלא ניפוח תקשורתי של סיסמאות פופוליסטיות.

ובאמת, זה די מדהים לראות איך הקליקה התקשורתית סותמת את האף ואת הפה כשזה נוגע לעוגה שלה. אם עסק פרטי כושל אחר, נניח מפעל שהפסיד מאות מיליונים לאורך שנים, היה מקבל סיוע אינסטנט של עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור, הקליקה התקשורתית היתה עושה מזה חגיגה, קוראת לזה שערורייה, הון שלטון, דורשת מהמבקר לבדוק ומהמשטרה לפתוח בחקירה. ופה, כשמדובר בקשרי תקשורת-שלטון, דום שתיקה.

ובעצם, זה לא מפליא. מילא הקליקה התקשורתית של ערוץ 10, שנלחמת על העוגה שלה ועל מקומות העבודה שלה, אבל איפה האחרים? אה! איך לא קלטנו את זה! מדובר בעוד מעגל של הקליקה, המעגל של החברים, החברים של העיתונאים בערוץ 10, החברים של המנהלים בערוץ 10, העיתונאים מחוץ לערוץ 10 שמקבלים אצלם זמן מסך והתמכרו לבמה. זו הקליקה שלא מפסיקה להטיף לנו על שחיתות, שחיתות, שחיתות ועוד פעם שחיתות. זו הקליקה התקשורתית שמעמידה פני צדקן מיוסר וטוענת שבעלי הון רומסים, חומסים וחולבים את הקופה הציבורית. זו הקליקה שדורשת רגולציה אלימה ותוקפנית.

והנה, כשהקליקה התקשורתית בעצמה מנהלת מסע יחסי ציבור כדי לחלוב את הקופה הציבורית, הכול נהפך לכשר, לגיטימי וחוקי. פתאום הרגולציה אשמה, פתאום הרגולציה "מוטרפת", וזה לא משנה בכלל שבעלי המניות ומנהלי הערוץ נכנסו להרפתקאה הזו בראש צלול ובנפש חפצה כשהם מודעים היטב לרגולציה ה"מוטרפת" כביכול.

שערוריית הסיוע לערוץ 10 רק מוכיחה דבר פשוט: כשמדובר בקליקה התקשורתית ובעוגה שלה, כל המילים היפות המופרחות ממרום הקתדרה ומטיפות לשלטון ציבורי "נקי" ו"טהור", כל עקרונות המופת, כל אבירי האתיקה, כל יפי הנפש, וכל אותם דברי הגות ופואטיקה שנשמעים מתוך הכורסה הנוחה, כולם-כולם.... נו, זה רק בשביל הפוזה, בשביל האסתטיקה, בשביל להיראות צדיק. אבל, כשמדובר בעוגה שלהם, זה לא בבית ספרם, כל העקרונות היפים מושלכים לפח, ואפשר לחלוב ברינה עשרות מיליונים מקופתה הספוגית של המדינה.

הטענה המרכזית של קברניטי ערוץ 10 היא שהתנאים השתנו, והמחויבויות שהם חתמו עליהן אינן מתאימות למציאות הנוכחית. סליחה? והתנאים בשוק התובלה הימית לא השתנו? משפחת עופר לא זקוקה לשקשוקה שתייצר מיליארד דולר בצים? והתנאים של תדיראן קרייר עם התחרות בסין לא השתנו? ו-200 עובדי תדיראן עם שכר הרבה יותר נמוך משל עובדי ערוץ 10 לא עומדים להיזרק הביתה? אז אולי שיתנו גם להם? במה שונים צים או תדיראן קרייר מערוץ 10? אולי הם אפילו יותר חשובים.

יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ, צודק לחלוטין כשהוא מותח ביקורת על "מאות המופרעים שמטקבקים" נגד הערוץ ונגד שכר הטאלנטים שלו. הם אכן מופרעים, כולנו מופרעים, מר ורשבסקי. מופרעים שמסכימים לסבסד את המשכורות המנופחות של הערוץ, מופרעים שמסכימים להחיות עסק כושל, שמעולם כנראה לא ירוויח, ומופרעים שהסתנוורו מתעמולת ההפחדה שלו ושל מודי פרידמן, סגן יו"ר הערוץ. זה האיש שניהל לא מעט שנים את אחד מהכישלונות העסקיים הגדולים ביותר בעשור האחרון, עסק שחי עכשיו, בין היתר, בזכות הכספים של המופרעים.

2. אייל וולדמן לא ביקש אגורה מהמדינה.

אייל וולדמן אפילו משלם לא מעט מסים, מייצר לא מעט מקומות עבודה ותורם הרבה יותר למשק הישראלי מאשר העסק הכושל של ערוץ 10. אבל מי מדבר או מכיר את אייל וולדמן? הוא בקושי מוכר לקוראי המדורים הכלכליים, אבל האנשים מסוגו, והעסקים שהם יוזמים ומקימים, הרבה-הרבה-הרבה יותר חשובים מכל ההתעסקות הטפלה ועשירת המילים בקיומו של ערוץ טלוויזיה כזה או אחר.

השבוע חשף "גלובס" שמלאנוקס, חברת שבבים שייסד וולדמן, במו"מ לרכישת קופרגייט הישראלית, במטרה להקים ענקית שבבים מקומית. וולדמן כבר עשה לביתו עוד לפני הקמת מלאנוקס, אבל במקום לנוח או לחפש את האקזיט הבא, הוא הלך הלאה במטרה ברורה ומוצהרת: להקים ענק שבבים כחול-לבן. כבר ב-2002, עוד לפני הנפקת מלאנוקס, הוא אמר שהוא רואה אותה כ"חברה ציונית, למרות מה שהאמירה הזאת בטח תעורר". הוא התעקש שהחברה תתאגד בישראל והתעקש שהיא אפילו תקנה רהיטים מתוצרת כחול-לבן. הוא תמיד אמר שצריך שתהיה גם חברת סמיקונדקטור ישראלית מצליחה, כמו שיש את צ'ק פוינט וטבע. "זה חבל שמוכרים כאן כל-כך הרבה חברות", אמר וולדמן בעבר. "למכור זו תמיד אופציה. להקים משהו לטווח ארוך זה הרבה יותר קשה ולדעתי גם יחזיר יותר ערך".

לא הרבה אנשים מקימים חברה ציונית ולא להרבה אנשים יש חזון להפוך את החברה הציונית לענק בתחומה. ליותר מדי יזמים בוער האקזיט, בוערת המכירה. לכן, גם אם עסקת קופרגייט לא תצא לפועל בסופו של דבר, גם אם קופרגייט לא תשתלב היטב במלאנוקס, אייל וולדמן הוא בשבילנו איש השנה.

eli@globes.co.il