בושה לקפיטליזם

א. הו האימה!

את יום ההולדת שלי השנה - 39 קיצים לוהטים עברו עליי על פני האדמה, ואני נכנס לשנתי הארבעים (הו, האימה!) - חגגתי לבד לגמרי, ועוד באילת, לשם נסעתי בענייני עבודה. טוב, אולי חגגתי זו לא המילה הנכונה; ציינתי.

מאחר שהייתי בגפי ולא היה מי שיזמין אותי לדרינקים, הזמנתי את עצמי לכמה והתפניתי לחשבון נפש נוקב כמו שאני אוהב, בלי לעשות הנחות, בלי לעגל פינות. השנה גם ויתרתי לעצמי על המסורת של להחליט החלטות ולהציב לעצמי מטרות. בשביל מה זה טוב, אני בכל מקרה שוכח אותן וגם באלה שאני זוכר, אני לא תמיד עומד.

ב. מוכר קרח לבעלי מקררים

התחלתי בצד החובה: לפי מדד הקפיטליזם אני כישלון טוטלי. אין לי כלום, אבל כלום. אין לי כסף, אין לי רכוש. הגעתי למחצית חיי, פחות או יותר, מבלי שהצלחתי לצבור דבר. כל מה שיש לי זה מינוס קטן ונחמד וחובות לא גדולים מדי לבנק. זהו.

יש לי מחשב די חדש שקניתי ב-1,700 שקל, ספרים, דיסקים, קצת בגדים. לפני כשבועיים רכשתי טוסטר במיטב כספי, 250 שקל, ועצם זה ש-250 שקל הם מיטב כספי, אומר הכול. בכיסי מרשרשים מעט מדי שטרות (קטנים), ומקרקשים מעט מדי מטבעות (קטנים אף יותר). אפילו כרטיס אשראי אין לי.

כמעט ואין שום דבר שאני יכול להרשות לעצמי, וכבר חודשים ארוכים שלא קניתי לעצמי כלום. אני חי מן היד אל הפה כמו שאומרים, והעתיד לא צופן בחובו מי יודע מה. אין אפילו ירושה שמחכה לי. הלוואי ואף אחד מבני משפחתי לא ימות לעולם, אבל גם אם כולם - כולם! - ייצאו נניח לשיט תענוגות מסביב לעולם וייעלמו איפשהו במשולש ברמודה וישאירו אותי יורש יחיד, נדמה לי שמכל הירושות גם יחד, לא אוכל להרשות לעצמי אפילו את עליית המדרגה למכשירים המדליקים האלה, שהם טוסטר ומיקרוגל במכשיר אחד.

אני נאלץ לסמוך על עצמי, אבל איזו משענת קנה רצוץ היא זו. עבודה? מי עושה היום כסף מעבודה. ואפשר לחשוב איזו עבודה יש לי. עיתונאי. בשבוע שעבר עזב גדול הכותבים בעיתונות בישראלית בעיניי, רון מיברג, את מעריב.

במכתב שכתב לבלוגרית דבורית שרגל גילה לה שאין לו כלום. בגיל 55, כך כתב, אין לו מאיפה להביא כסף הביתה והמשכורת הבאה היא נעלם גדול (או קטן). היה לו משפט יפה: "אם האימה היא אם ההמצאה", כתב, "הרי שאת יכולה לצפות ממני למצוא תרופה לסרטן". מכתבו מילא אותי בעצב רב, והמרחק בין העצב לפחד בתחום הזה קטן עד מאוד.

יום אחד, חשבתי לעצמי, יביאו כותב אחר למלא את העמוד הזה ואותי יפטרו. ואז מה? אם זה קרה לאריה כמוהו, זה בוודאי יקרה גם לשפן סלעים כמוני.

היום הזה יגיע בוודאי, אין טעם להשלות את עצמי. או כמו שאמר לי פעם מו"ל שבשירותו עבדתי: 'מה זה עיתונאים בשבילי?', אמר, 'אתם רק ממלאים לי את העמודים בין המודעות'. זו לא עבודה עם עתיד מי יודע מה, ובכלל -כשמסתכלים על המגמות העולמיות, עיתונאי הפרינט הם גזע נכחד. נכון, אני גאה להשתייך לגזע הזה, אבל מה אנחנו: מוכרי קרח. הבתים כבר מצוידים במקררים חדישים והקרח נמס בעגלה. לא ברור מה יקרה קודם, שיביאו איזה צעיר תוסס במקומי או שהעיתונים ייסגרו.

אנשים בגילי אמורים להיכנס למשבר גיל הארבעים, לקנות אופנוע או משהו, אבל אני תקוע עם האופניים הישנות והזולות שלי, שרכשתי לפני כשנה ב-150 שקל. הן כל-כך ישנות וכבדות; נדמה שבנו אותן עוד לפני המצאת הגלגל וגילוי הברזל. לפחות אף אחד לא גונב אותן.

בעולם בו אנשים נמדדים לפי הכסף אני מחפש את הסרגל הכי קטן וגם לידו אני מתבייש לעמוד. כישלון מהדהד, זה מה שאני. מה אשאיר לילדיי? כנראה שלא אשאיר להם דבר.

זו לא תחושה נעימה בכלל, האמינו לי.

ככה ישבתי לי במרפסת של חדר המלון באילת (העיתון שילם), לגמתי בירה זולה ונכנסתי לדיכאון, משהו טוב. 'תסתכל על עצמך', אמרתי לעצמי. 'אתה לוזר, בייבי'. אפילו משבר מיד-לייף הגון אתה לא יכול להרשות לעצמך. יש אנשים שלוקחים את עצמם למול-ים ושותים שמפניה, אני רכשתי לעצמי מנה פלאפל ופחית בירה של פועלי בניין. אומרים שכסף לא קונה אושר. אלה שטויות.

יש לא מעט דברים נוספים בצד של החובה, כמובן, אבל נדמה שזה הגדול והמכביד מכולם. עם שאר מגרעותיי ומגרעות הגיל, אני חי בשלום, או לפחות בדו קיום. אני פחדן ובטלן ואין לי חוש טכני. אני לא נכד משהו, אני לא הבן הכי טוב בעולם. כתבתי ספר שאף אחד לא קרא, כנראה שלא אכתוב עוד אחד, וגם לא אשאיר שריטה, ולו קלה, על לוח הנצח. מהם חיי, וחיי אדם בכלל? בהשאלה מדבריו של צ'יף אינדיאני אחד, הם לא יותר ממצמוץ של באפלו בחורף.

כן, זה לא היה ערב קל שם באילת.

ג. נאומים למתמודדים בבחירות מוניציפליות

ובכל זאת, יש גם דברים בצד של הזכות. אני בריא פחות או יותר. יש לי אישה שאני אוהב ואוהבת אותי, יש לי שני ילדים בריאים ויפים וחמודים וקורת גג. יש לי משפחה, יש לי כמה חברים, קהילה שאני משתייך אליה והשיניים שלי במצב טוב.

אני מתגבר כל פעם על פחד אחר - קפצתי באנג'י וניצחתי את פחד הגבהים, צללתי וניצחתי את פחד המעמקים, עשיתי סתימה בשן בלי הרדמה וניצחתי את הפחד המפחיד מכולם. אני חי בשלום עם עצמי.

יש לי כישרון הכתיבה שלי, מפוקפק ככל שיהיה. הכי גרוע, אכתוב נאומים למתמודדים בבחירות המוניציפליות. אנשים תמיד יצטרכו כותבים, לא? יש לי סוג של חוש הומור, רוב השערות שלי עדיין על ראשי, אם כי מאפירות ומידלדלות.

אני גבוה, אין לי כרס, מצבי הנפשי שפיר ומעלה. אני לא בדיכאון, אני לא בחרדות (עד כמה שאפשר), אני אוהב את החיים, אני קם בבוקר על צד ימין, אני לא בנאדם גרוע במיוחד, אני לא גנב, אני לא שקרן, אני מוסרי פחות או יותר - והמוסר חשוב בעיניי הרבה יותר מהאושר.

להיות מאושר, כל אחד כמעט, יכול. כשאני יוצא לרחוב, כמעט ואין פעם שלא ניגשים אליי אנשים ואומרים לי שהם נהנים לקרוא אותי ושאני עושה להם טוב על הלב, מה שעושה לי טוב על הלב. אני רוכב באופניים על שפת הים, עוזב את הידיים ושורק לעצמי. אני יודע להפוך חביתה באוויר (הילדים מתים על זה), יש לי כפות ידיים יפות ואף שאני די גאה בו. אני לא משתעמם בקלות. אני מרדן. עשיתי כמה צעדים גדולים בתחום הזה, והגדול בהם היה להשתחרר מאורח החיים הדתי.

אני אדם רוחני. חוויתי הארה, אפילו יותר מאחת, צללתי אל התהומות האפלות של החידלון ונגעתי בפסגות המופזות של הנירוונה. יש לי חיים שלמים ודי טובים.

ד. אני הזמר, וגם: לא הייתי מתחלף עם אף אחד

ועוד בצד של הזכות: בספרו הנהדר של ברטרנד ראסל, "כיבוש האושר", שהשאלתי ומעולם לא חזר אליי, נותן הפילוסוף את המדריך שלו לחיים מאושרים. הדבר הכי חשוב למי שרוצה להיות מאושר - ובמאושר אני מתכוון לחיים מלאים, לא לשמחה של מטומטמים מול הטלוויזיה - אליבא דראסל, הוא פשוט: תחביבים.

צודק ראסל. ואכן, יש לי תחביב אחד שאני מת עליו. אני חבר בלהקת רוק. לא סתם חבר - אני הזמר. כמה חברים, נפגשים, מנגנים, מופיעים פעם בכמה זמן. אין כמו המוזיקה למלא את לבו של אדם בשמחה של אמת. אין כמו התחביב לנפש האדם; זה לא רק השחרור מטרדות היומיום (בשביל זה אפשר להיות פשוט אלכוהוליסט), זה יותר עניין של לסגור את המעגל, ליצור שלמות במקום שאין בו שום שלמות, לעשות משהו לא בשביל הכסף, לא בשביל הפידבק ולא בשביל לברוח; לעשות משהו רק בשביל עצמו. לא הייתי יכול בלי שלוש השעות האלה בשבוע בהן אנחנו נפגשים בחדר קטן ברחוב הרצל בתל אביב.

ה.לסיכום: אז כן, אני כישלון כלכלי, בושה לקפיטליזם, לא השגתי דבר בארבעים שנה כמעט, אני לא מה שנקרא, כוח קנייה. אני חסר ערך נומינלי והדבר הוא מקור לא אכזב לתחושות לא טובות, כפי שפורט להלן. התיק הזה מכביד עליי, ונראה שימשיך להכביד. אני תקוע עם עצמי במעלית הזאת של החיים ויש עוד מלא קומות לעלות.

ובכל זאת, ובסך הכול אני די בסדר. לא הייתי מתחלף עם אף אחד.

הרהור

ומה בצד הזכות? יש לי חוש הומור, רוב השערות על ראשי וניצחתי את המפחיד מכל: עשיתי סתימה בלי הרדמה

http://dror.notes.co.il