"בעולם שלנו, ספרות בלי תקשורת תמות"

פרופ' נסים קלדרון, 62, נולד בשנת 1947 בתל-אביב. נשוי לרבקה ואב לאסף ונעמי. חי בתל-אביב. למד ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. מספריו: "בהקשר פוליטי", "פלורליסטים בעל כורחם" ו"יום שני, על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך ", שראה אור בימים אלה בהוצאת דביר ומכון הקשרים.

*איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"ג'ו ברחוב החשמונאים בתל-אביב. גם קרוב לבית, גם קפה טוב, גם עירוב לא מכביד של אנשים".

*מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"יוסף חיים ברנר. אין עמוד אחד, אין משפט אחד, של ברנר שלא דורך לי את החושים. נוכחותו בשולחן סמוך - בין פקידים מהמשרדים בסביבה וקצינים מהקריה, הייתה כמו מזרימה לי אדרנלין לדם".

*לשיחתם של מי היית רוצה לצותת?

"לאנדי וורהול, לו ריד וג'ון קייל, שמתכננים סרט עם שירי וולווט אנדרגראונד בשביל ה'פקטורי'. אני בוחר בהם כי התקליט 'שירים לדרלה' שריד וקייל יצרו לזכרו של וורהול, הוא הקורס הטוב והמרגש ביותר שאני מכיר על אמנות מודרנית ".

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך?

"אני מונה רק את המתים. למתים לא אכפת מדירוגים. כולם אצלי אחרי ברנר, ובין אהוביי מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, טשרניחובסקי (באידיליות), גנסין, רחל, דבורה בארון, עגנון (חלקית, רק חלקית) אלתרמן (ויסלח לו אלוהים על ארץ ישראל השלמה) לאה גולדברג, יונה וולך, דליה רביקוביץ' אורי צבי גרינברג (ויסלח לו אלוהים על הפאשיזם), נסים אלוני ודוד אבידן".

*והזרים?

"ג'וזף קונרד ו-וו.ה. אודן. אני לעולם לא נוסע לחו"ל בלי קונרד בתיק, כי הוא גם עמוק וגם מרתק, וגם לא אובססיבי ביחס לסגנון של עצמו. לאודן אני חייב את הידיעה שמשורר גדול מאוד יכול להיות גם אנושי מאוד".

*איזה ספר נעורים זכור לך במיוחד?

"'הנער מסבסטופול' של י' יונגה. יצא בהוצאת שמעוני ב-1947. ספר קומוניסטי, מגויס, מלא להט. כל-כך אהבתי אותו, וכל-כך התביישתי באהבה הזאת אחר-כך, שאני לא יכול לשכוח אותו".

*מהו הספר האחרון שקראת?

"'בדם קר' של טרומן קפוטה. דחיתי את הקריאה בספר הזה, שיצא כבר לפני 43 שנה, כי הוא כתוב כמו דוח עיתונאי על רצח של ארבעה אנשים, וכשהייתי צעיר המילה 'ז'ורנליזם' הייתה קללה. היא הייתה ניגוד של ספרות. רק עכשיו אני מסוגל להעריך ז'ורנליזם שמוביל לפסגות ספרותיות".

*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"'כוכבים בחוץ' של אלתרמן. כי 61 שנה אחרי שהספר יצא, ועם כל התהפוכות שעברו עלינו, ועל העברית, הספר הזה מריח כמו לימון רענן שהרגע נקטף מן העץ".

*מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים?

"צריך לברך כל יום על כך שהמוספים לספרות קיימים. בעולם שבו אנו חיים, ספרות בלי תקשורת תמות. פעם, כשהייתי נער, יצאו בכל סוף שבוע שבעה מוספים ספרותיים. שבעה! היום יוצאים שלושה. צריך לשמור על המעט שנשאר ועל כתבי העת שעושים עבודה חשובה. הם מעבדת הניסיונות של הספרות. יש תקציב ציבורי קטן לכתבי עת. צריך להגדיל אותו, ולא רק כדי לקיים את כתבי העת, אלא גם כדי לגרום לכך שרבים יותר יקראו בהם".

*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בישראל?

"ליוסף רפפורט, מורה בתיכון חדש בתל-אביב, אני חייב את כל אהבת הספרות שלי, לכן אני לא יכול להגזים בכבוד שאני רוחש למורים לספרות. החינוך כולו במשבר והוראת הספרות בכלל זה. אני לא מאמין בשום פתרון בלי להכפיל את שכר המורים. כאשר אפשר יהיה להתפרנס בכבוד מהמקצוע, אפשר יהיה גם להקפיד על מצוינות במקצוע".

*איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?.

"'אז למה לנו כל העניין הזה? מוטב כבר שנלך בגדולות'. כך כתב דויד אבידן. בכל פעם שיש לי דילמה בחיים, אני מנסה (ולא תמיד מצליח) לקבל את העצה של אבידן".

*מה מעניק לך השראה?

"אומץ".

*למי או למה אתה מתגעגע?

"לא מתגעגע לשום דבר. כלום. זאת גם נכות אצלי וגם אובססיה להווה, לרגע, לשנייה שבה אני כותב את המשפט הזה". *