לא פרנק סינטרה

לפני חודש יצאה מהדורה מחודשת לאלבום הבכורה המהולל של הסטון רוזז, מאלבומי הרוק הבודדים שבאמת חוללו שינוי תרבותי עמוק בעשורים האחרונים, במלאת לו 20. הם השפיעו על כל התרבות האנגלית הצעירה של אותן שנים, ועד היום להקות כמו אואזיס והארקטיק מאנקיז מציינות אותו כהשראה מכרעת. זה היה המוצר המוזיקלי הבכיר של מאנצ'סטר בסוף שנות ה-80, של החיבור בין הרוק הישן משנות ה-60 לסם המועדונים החדש - האקסטזי, והאלבום היה ענק לא רק לסביבתו.

הוא הסתבר כגדול גם על הלהקה שיצרה אותו. נדרשו להם שש שנים להוצאת האלבום השני ""The second coming, ושנה אחריו התפרקו. הגיטריסט המזהיר ג'ון סקווייר התבזבז מאז. המתופף מאני די נעלם, הבסיסט רני עבד הרבה והצטרף לפריימאל סקרים. ואילו איאן בראון, סולן הלהקה, המשיך לאחת הקריירות הכי מפוארות ומשונות של סולנים בוגרי להקות.

בראון יוצא דופן. אלבומו החדש והשישי, "מיי וויי", הוא לטעמי עבודת הסולו הטובה שלו עד כה, וזה נדיר שאמן מביא פסגה יצירתית אחרי 20 שנות פעילות שוטפת. אבל בראון חריג בעיקר מסיבה אחרת. לפני שני קיציים הופיע בתל-אביב והוכיח שמה שאמרו על הופעותיו נכון: האיש לא רק מוגבל מאד במנעדו הקולי, הוא גם זייפן בקנה מידה בלתי מקצועי בעליל.

ספק אם יש בתולדות עסקי השעשועים דוגמה נוספת לזמר שמתפרנס כמוזיקאי מקליט ומופיע, שאי-יכולתו לשמור על דיוק צלילי כה מושרשת, עקבית וחריפה. ולא רק שסולחים ומתעלמים אצלו מליקוי מובנה שהיה מחרב קריירות אצל מוזיקאים הרבה פחות מוצלחים ומצליחים ממנו - הוא עוד מנהל במקביל לזייפנותו הבימתית קריירת הקלטות משגשגת.

או, הכריזמה

בעשורים קודמים זה היה בלתי אפשרי. לפני שנות ה-60 וריבוי ערוצי ההקלטות, כשזמרים הנציחו שירתם באולפן ב"טייק" חי, מוקלטים במקביל לנגנים המלווים אותם, בראון היה מסולק מהסשן הראשון והאחרון לחייו. איש לא היה מבזבז עליו זמן וכסף. גם בעשורים הבאים, עד עידן ההקלטות הדיגיטליות, בראון היה מסתפק בקריירות של שחקן כדורגל או סוחר סמים.

בראון חב את פרנסתו ותהילתו לתוכנות המאפשרות לתקן ולייצב את הקלטות השירה האולפניות ביעילות ובמהירות. זה בנוגע לצד של האמן. אבל יש עוד מרכיב מכריע במשוואה הייחודית של בראון: הקהל. בראון ממלא אולמות, שב ומקבל את הכבוד לעמוד כאמן מרכזי בפסטיבלים, והקהלים שנוכחים במופעי הזיופים שלו שבים וקונים את התקליטים. למה? או. זו הכריזמה. בראון כותב מילים טוב, וכשהוא מלחין עם המוזיקאים בצוותו הוא מספק לחנים טובים מאד. אבל אצלו זו החבילה הכוללת , ולאו דווקא הפרטים.

מי ששר ברצועה הראשונה באלבום הבכורה של להקתו שהוא "רוצה להיות נערץ", אכן חמוש באיכויות כוכביות מובהקות, שאפילו האנטי-שירה אינה פוגמת בהן. בראון קיבל באנגליה מולדתו אינספור תארים וכיבודים.

בשבוע שעבר, לרגל האלבום החדש, אפילו זכה לעלות בשער שבועון ה"ניו מיוזיקל אקספרס" בראיון משותף עם ג'יי זי. זה מעיד לא רק על הכבוד והעוצמה שלו בבית, אלא גם על ההכרה של מלך אמריקני כמו ג'יי זי באייקוניותו של בראון, שחולק שער עם מי שממש לא זקוק לפרטנרים על מנת לזכות בכיסוי תקשורתי מקסימלי.

מעניין אגב, שפרט ל"אן.אם.אי" שקיבל את בראון לשערו, מרבית עיתוני אנגליה מאוחדים הפעם בביקורות המאוד בינוניות שהעניקו ל"מיי וויי". נדמה שיותר מעדויות מנומקות לטיב תכולת האלבום, זו פשוט התנועה הבלתי נמנעת במטוטלת האופנתית שאחת לכמה שנים מרימה או מטלטלת את מעמדו של כל אמן.

נכון שהפעם בראון לא מחדש כלום במעטפת הצלילית, וגם ממתן יחסית את תמליליו הפוליטיים, ודאי ביחס ל"העולם הוא שלך", שיר מאלבומו הקודם בו שר בדואט עם שינייד אוקונור גם כנגד החיסולים הממוקדים שחיל האוויר הישראלי ערך בשמי עזה.

"מיי וויי" כולל את העולם הבראוני הרגיל, עם החיבורים הצפויים ממנו בין רוק ואלקטרוניקה, וקצת הדים לכלי נשיפה נוסח תזמורות מאריאצ'י מקסיקניות בשירים אחרים. אלא שזו פשוט אסופת הלחנים החזקה שלו עד היום. רשות הדיבור לצנוע הידוע, בראון: "אמת המידה שלנו הפעם היתה מותחן של מייקל ג'קסון.

בכל פעם שכתבנו שיר שחשבנו שאינו טוב דיו, פשוט ויתרנו עליו. ועשינו את המאסטרינג לאלבום בדיוק ביום שבו ג'קסון נפטר, ואני רואה בזה דווקא סימן לטובה". אז לא, אין כאן אסופת שירים קטלנית, הפקה עילאית ורב-מכר לדורות כמו ב"מותחן". אבל בראון צודק שבקני המידה הפרטיים שלו, העמיד אלבום נטול רצועות חלשות.

מתעלה מעל מוגבלויותיו

יש כאן לא מעט המנונים עתידיים נוסח "הגאוותנות הורגת" ו"תמיד תזכרו אותי", קלאסיקות אינדי-רוק מיידיות, ו"איש המרתון" היה יכול להיות להיט ענק של ניו אורדר, אלמלא לחנו הבוהק הוצנע בהפקות הלא-גרנדיוזיות של בראון, במקום שיהיה להיט פופ-דאנס-רוק שיחולל שמות במצעדים. ויש כאן גם חידוש ל"בשנת 2525" של זאגר ואוונס משנות ה-60, שנשמע כאילו השיר מתחיל במקום בו "אני תחיית המתים" של הסטון רוזז חתם את אלבום הבכורה המושלם ההוא.

"מיי וויי" הוא רצף אמין, משכנע ומענג של רוק מודרני, ובגיל 46 בראון לא רק משווה עצמו למלך הפופ המנוח, אלא גם מכתיר אלבום בכותרת השיר הכי מזוהה עם מלך מנוח אחר, פרנק סינטרה. בין שלל כישוריו, סינטרה היה כל מה שבראון הוא לא - מגיש השירים הלבן הכי טוב של המאה ה-20.

יש מי שעשויים לפסול את בראון מראש בגלל המוגבלות הקולית שלו, שכמובן, להבדיל מעל הבמות, בהקלטות האולפניות שלו כלל אינה מורגשת או מחבלת. אלא שבראון ראוי דווקא ליתר הערכה בגלל יכולתו להתעלות מעל למוגבלותו הקולית הזו ולפלס לעצמו, אכן בדרכו שלו, את הקריירה הכי מצליחה של הזייפן הכי גרוע ברוק. *