החדש של אבידן: טיול בגן עדן

"היא אמרה: לא בייב, אתה רק פוחד"

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

ואצל אסף אבידן והמוג'וז הפרטים הקטנים מגיחים מאובקים, מהכבישים ומהשבילים, מהנקיקים ומהמערות, מצטרפים זה לזה ונאספים להם ליצירה מפורטת ומנומקת, מפעימה ומלהיבה, מגלה וחושפת את נשמתו. רק כדי שייגע בנו. רק כדי שנגלה את עצמנו מחדש.

כי זו האמנות. במלוא כוחה. במלוא אונה. היא מייסרת וחושפת, לוכדת ומשחררת, נותנת לנו הזדמנות לבעור ולהירגע. כמו מעשה אהבים רוטט, היא מפרקת אותנו לגורמים, פוצעת, מלטפת וחודרת אל המקומות הכי כמוסים, הכי נבוכים, הכי שלנו. כמו חוויה מינית איטית ובוטחת, מעמיקה ובלתי נשכחת, היא מחלצת מאיתנו אנחה ראשונית ונותנת לנו את עצמנו בחזרה.

אז אם כבר שכחנו כמה מוזיקה יכולה להיות מורכבת, מטלטלת ומעוררת השראה, אסף אבידן והמוג'וז מעניקים לנו תזכורת בצורת טיול בן שעה בגן-העדן שעל פני כדור הארץ. 61 דקות שכולן נדיבות, טוהר מידות ועושר פנימי, החל בעטיפה המצוירת, המשך בארבעת עמודי הקרדיטים והתודות, וכלה בגלויה המצורפת, שבה הם פונים למאזין האלמוני ומבהירים כוונות: "שים עליך חיוך מדי פעם בפעם... תחיה קצת!... מקווים שתמצא את מה שאתה מחפש".

אסף אבידן הוא יוצר גדול, גדול באמת, שרק במקרה בילה פה כמה שנים מחייו. הוא עוסק בעצמו. מתעלס עם מחשבותיו. משחק עם הרהוריו על החיים. בודק את גופו, חש את עורו, בגוף שלישי, בגוף שני, בגוף שלה. אבל בין הטקסטים המשובחים, החדים והבהירים, מבעד לבועות הפאתוס ומתחת להררי הרגש, נדמה שאינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. הוא אינו יהיר, הוא צנוע מאד, הוא כובש ללא מאמץ. הוא פשוט שם. זה נובע ממנו בטבעיות. תביטו עליו ותראו את החיוך שמהדהד.

הצליל העמוס, הדחוס, המפעים, שמנוגן במיומנות רבה וכרוך, וערוך, במלאכת מחשבת, מתעד מסע פנימי אל מעמקי הנפש ובה בעת נסיעה חיצונית בדרכים הנשכחות, העזובות, של ארצות-הברית של אמריקה, ביתם של האמיצים והגהנום לגיבורים, מניו-יורק החוגגת ועד לדטרויט עיר העמל, משיקגו המאפילה בואכה הקרקסיות של ניו אורלינס.

הוא גם מחווה מזוקקת היטב למוזיקה שאהבנו, שהותירה אותנו ערים עד השעות הקטנות, ששבתה את לבנו ברגעים הקודרים ושסיפקה לנו תשובות בימים של כאב עצור. לד זפלין תורמת את הגיטרות הרותחות. הרולינג סטונז את ההתנהלות המכשפת. הביטלס את המעטפת הסגנונית. לאונרד כהן את הלב השבור. הדורז את הסקסיות המפעפעת. וג'ניס ג'ופלין את הזעקה המפלחת. פולק גיטרות ורוק קרוע. ג'ז אפלולי עם בלוז קשוח. מטאל בוטה לצד ריתם אנד בלוז מפרפר. החומרים שמהם עשויה האהבה.

והאהבה מנצחת.

האלבום השני של אבידן והמוג'וז הוא פסטיבל מחולות תאוותני, הוא אופרת רוק ממכרת, הוא מחזמר רב משתתפים, הוא התשובה לשאלה מדוע הוחתם בחברת סוני קולומביה. הם ראו בו את העשור הבא. הם חשו באנרגיה הבלתי-נדלית. הם אבחנו את הכישרון האדיר. והם גם לא התביישו להתרגש עד דמעות מהמסרים החיוביים של העת החדשה.

ההתבגרות המואצת של אבידן והמוג'וז מרשימה. הם הפיקו לקחים מהאלבום הראשון, ניקו רעשים, ויתרו על הסחות הדעת והפיקו יצירת מופת שעוד תהדהד פה זמן רב. שמוכיחה שמי שמצליח באמת הוא מי שעובד קשה, שלא מוותר על הכישרון, שלא מוכר את עצמו בזול, שמוכן להצהיר, גאה וברור: כזה אני, קבלו אותי.

גם אם הוא עדיין בדרך.

כל הזמן.

אבישי מתיה