מוזיקת המקרה

א.

בשבוע שעבר נסענו כל החבר'ה לסגור את הקיץ באכזיב. אנחנו, שאין לנו אוטו, נסענו ברכבת. ארזנו את הילדים, ירדנו למטה, תפסנו מונית לתחנת הרכבת, והגענו בתזמון מושלם, שלוש דקות לפני המהירה של עשר וחצי לנהריה. הרכבת הגיעה בול בזמן. עלינו עליה, היה לנו מקום לשבת, המיזוג לא היה מקפיא מדי, כנהוג שם. שעה וארבעים מאוחר יותר, כמו שעון, ירדנו ממנה בנהריה. הייתה נסיעה תענוג. הילדים מאוד נהנו. אין כמו רכבת. מעכשיו, נשבענו אמונים, אנחנו רק ברכבת ישראל!

שתי חברות שלנו, נקרא להן כרמית וציפי, נסעו גם הן ברכבת. גם הן תפסו מונית, אבל רמזור פה, רמזור שם, אתם יודעים איך זה, והן הגיעו שלוש דקות וחצי אחרינו. לא נותר להן אלא לחכות לרכבת של עשר וארבעים.

מעשה שטן, והרכבת של עשר וארבעים איחרה בארבעים דקות תמימות. אם זה לא מספיק, האיחור גרם לכך שנוסעים עצבניים של שלוש רכבות נדחסו לתוך אחת. אם גם זה לא מספיק, הרי שהאיחור גרם לכך שהמהירה הפכה למאסף. מאחר שגם זה לא הספיק, המזגן היה מקפיא ולא היה מקום לשבת. הייתה להן נסיעה סיוט. שלוש וחצי שעות מאוחר יותר, ירדו כרמית וציפי בתחנת נהריה, ונשבעו שכף רגלן לא תדרוך יותר לעולם, אבל לעולם, ברכבת ישראל. להן זה הספיק.

שלוש דקות לפה, שלוש דקות לשם. לפעמים זה כל ההבדל בין תענוג לסיוט.

ב.

ראה מה גדול כוחה של המקריות, אמרתי לעצמי בעוד הגלים הקרירים והצלולים של חוף אכזיב הנהדר מלחכים את כפות רגליי. הכול מזל. קרה ככה, אבל יכול היה להיות אחרת באותה מידה בדיוק. רמזור לפה רמזור לשם, צירוף מקרים כזה או אחר, וגם אתה היית סובל מרה כל הדרך לצפון.

מאחר שלא הייתי לבד על קו המים, ומאחר שכנראה שוב דיברתי לעצמי בקול רם, התגלגלה לה השיחה אל המקרה והמזל ואי-הוודאות, ומשם אל צירופי המקרים ואל הרצון שלנו למצוא את הסדר בכל זה, כי סדר הרי צריך להיות. סדר הוא משמעות.

רגע, שאלתי, מי בכלל אמר שסדר צריך להיות? ההפך הגמור הוא הנכון בעיניי - חוסר סדר, זה מה שצריך להיות. חוסר סדר הוא המשמעות. המזל, המקרה, אי-הוודאות - אלה הם האמיתות הגדולות, אולי אפילו הבלעדיות, של חיינו. שם נמצאים היופי וההרמוניה, גם אם לפעמים אתה מוצא את עצמך בצד שנדפק.

אל מולי טענו הטוענים שככה, בבלגן כזה, אי-אפשר לחיות. שיש מישהו או משהו, קרא לזה טבע או גורל או אלוהים או איך שתרצה, שמסדר את הכול. אחרת, אמרו, איך תסביר צירופי מקרים בלתי אפשריים כמו... מקרים כמו...

כאן באות הדוגמאות, והן רבות ומשעשעות. לכל אחד הרי קרה מקרה מוזר, כמעט פלאי, של צירוף מקרים. ובכל זאת, יש סיפורים טובים יותר מאחרים: אולי שמעתם את הסיפור על ההיא - זה קרה בבריטניה, לפני קצת יותר מעשור - שהלכה עם כלבה לטייל על חוף הים, פתאום נפל מהשמיים, כמו אבן, מטוס קל, ופגע בדיוק בכלבה האהוב שקיבלה במתנה מבעלה רק שבוע לפני כן ליום נישואיהם, ומעך אותו לגמרי. למרבה הפלא התברר שבמטוס הקל טס לא פחות מאשר בעלה. זה היה המתנה שלה אליו ליום הנישואין - קורס טיסה.

איך תסביר את צירוף המקרים הנ"ל, התריסו מולי, הרי זה כל-כך מוזר ובלתי אפשרי, שחייב, פשוט חייב, להיות משהו או מישהו למעלה, או למטה, או בצד, שישב וסידר את הכול.

לאלה יש לי תשובה מוכנה: מה הרבותא, אני שואל, הרי זה בדיוק מה שהופך את זה לצירוף מקרים, לא? הרי אם לא היה קורה דבר כזה בדיוק לא היה זה צירוף מקרים, לא? הרי אם לא היה זה בעלה במטוס, או שבעלה היה מתרסק קילומטר משם על כלב של מישהו אחר, לא היה פה סיפור כלל וכלל.

כל היופי בצירופי מקרים הוא בדיוק זה: שהם צירופי מקרים. אם היה אלוהים או גורל או איך שלא קוראים לזה שתכנן שבעל שקיבל קורס טיס במתנה מאשתו יתרסק בשיעור הראשון על הכלב שקנה לה במתנה - הרי אז לא היה מה לדבר על צירופי מקרים וכל היופי היה נעלם. במקומו היינו מוצאים סתם רשעות.

הם אומרים לי שאיינשטיין אמר פעם שצירופי מקרים הם דרכו של אלוהים להישאר אנונימי. גם לזה יש לי תשובה מוכנה: נו, אז אמר.

בכל פעם שמדברים על צירופי מקרים אני תמיד נזכר, ואני לא יודע בדיוק למה, באבא שלי: פעם, כשהייתי ילד, הלכנו יחד ברחוב וראינו איש מחייך לעצמו. אבא, שאלתי, למה האיש מחייך. הוא שמח שאימא שלו ילדה אותו, אמר אבי, ולא סתם איזו אישה זרה.

ג.

אני חושב שאנשים שמאמינים בגורל או באלוהים או במה שלא יקראו לזה נוטים להיות אכזריים וגזעניים יותר מאלה שלא. הנה, השבוע פורסם סקר שנערך לרגל יום הפסוריאזיס הבינלאומי (שחל שלשום): שליש מהישראלים לא רוצים לעבוד במחיצתו של חולה פסוריאזיס, מחציתנו חושבים - בטעות - שמדובר במחלה מידבקת, ולא נסכים להיות מטופלים אצל רופא חולה; רובנו (כמעט 70%) לא נסכים לקשר רומנטי עם מישהו שסובל מהמחלה.

אגב, רוב האנשים האלה, שלא רוצים לראות חולה פסוריאזיס, לעבוד במחיצתו או לתנות איתו אהבים - ומדובר בשני שלישים מהגברים ובחצי מהנשים - אפילו לא ידעו מה זה פסוריאזיס! זה גועל נפש אם תשאלו אותי. לא הפסוריאזיס, האנשים.

מה זה קשור לגורל ולאלוהים ולמקריות? קשור ועוד איך. הסיבות לפסוריאזיס אינן ידועות. תורשתיות, מן הסתם. זה יכול היה לקרות גם לי ולך ולך. איך היית מרגיש אם מישהו, שאין לו מושג מה יש לך ומי אתה, לא היה רוצה להתקרב אליך רק מפני שיש לך אל"ף או בי"ת, או כי אתה יהודי, או ערבי?

זה בדיוק כמו שפעם נידו את חולי הצרעת. חשבו שזו קללה שהוטלה עליהם, כלומר שיש איזה מישהו או משהו שמטיל קללות. ואם הוא לא הטיל אותן עליך, סימן שאתה שווה יותר. מכאן הגזענות והאכזריות. ולא, אני לא משווה בין פסוריאזיס לצרעת, למי שממהר לחפש ממה להיעלב: אני משווה בין אנשים מטומטמים.

ד.

האהבות הכי גדולות, המפגשים הכי גורליים, החברויות הכי עמוקות - הכול קרה במקרה. הכול יכול היה לא לקרות, או לקרות אחרת עם מישהו אחר. איך אפשר לחיות ככה, הם שואלים אותי, ואני שואל: איך אפשר לחיות אחרת? ככה זה הכי יפה.

גלית ואני, לדוגמה. אני לא מאמין שהיא הסיר ואני המכסה שלה או להפך, אני לא מאמין במטפורות של כלי מטבח, ואני לא מאמין שאנחנו נפשות תאומות או שהזיווג שלנו נקבע משמיים. מה פתאום. זה מעליב אותי לחשוב ככה.

נפגשנו במקרה, לגמרי במקרה, בנקודה מקרית בזמן. יכולנו גם שלא. התאהבנו. יכולנו גם שלא. אנחנו יחד לא בגלל גורל או אלוהים. אנחנו יחד בגלל משהו הרבה יותר גדול וחשוב: אהבה. אתם יכולים לקרוא לזה גם בחירה. תקראו לזה איך שתרצו. בכל מקרה, זה התחיל במקרה.

ה.

לא הכול מקרה, זה נכון, וכל הנאמר לעיל לא בא לבטל כמובן את הרצון והכוונה והנחישות והרגישות ואת ההתמדה. אני כותב את הטור הזה לא במקרה. תמיד חלמתי להיות בעל טור, מאז שלמדתי לדפדף.

כיוונתי את חיי לפה, עברתי את התחנות ההכרחיות. זה מה שרציתי. זה שאני ב"גלובס" זה אולי מקרי, ואני עצמי אולי מקרי - אבא ואימא יכלו לעשות מישהו אחר - וזה שהרכבת שלי באה בזמן ושל כרמית וציפי איחרה - זה מקרי; והמטוס הקל שנפל על הכלב ההוא גם היה במקרה. אבל בתוך מגבלות המקרה אפשר להתכוונן.

דברים קורים. זה כל היופי. אנחנו חיים בכאוס טוטאלי, למעט סדרים שיוצר הטבע וסדרים מעשי ידי אדם. אבל סופו של המשפט - הכאוס הטוטאלי - לא בא לבטל את תחילתו: שאנחנו חיים.

וכל עוד אנחנו חיים אין לנו ברירה אלא לא לסמוך על הגורל ועל הנס ועל אלוהים. אין דברים כאלה. צריך לחלום ולהתאמץ ולנסות, ולנסות שוב. צריך לנסות להגיע בזמן לרכבת, אבל צריך גם להשלים עם זה שלפעמים היא מאחרת. ככה זה. כל מה שיש לנו הוא זה את זה ואת עצמנו. אז עדיף כבר שנהנה מהנסיעה.

הרהור

אני לא מאמין שגלית היא הסיר ואני המכסה, וגם לא שהזיווג שלנו נקבע משמיים. מה פתאום. מעליב אותי לחשוב ככה

g@globes.co.il