תנועת ההשכלה

החינוך הוא הערכים שמנחילים לג'ני בבית-הספר, וההשכלה שהיא אמורה לרכוש, וגם כל הדברים שמלמד אותה המאהב המבוגר שלה על כסף ומוזיקה ואוכל ואמנות, ועל איך לשקר להורים שלה ועל סקס ושותפות ועל בגידה, וגם הלקח שהיא לומדת. "לחנך את ג'ני", לעומת זאת, נשמע כמו סרט עם שנון טוויד שבערוץ הסרטים היו משדרים בשלוש בלילה.

ג'ני (קרי מאליגן) היא נערה בת 16 באנגליה של 1961, שחייה מקובעים לנתיב המוביל לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. היא מצטיינת בלימודים, מנגנת בצ'לו בתזמורת בית-הספר ויש לה אפילו מחזר אשכנזי וגמלוני בן גילה. בשולי כל זה היא גם מנהלת מרד נעורים קטן: מעשנת עם החברות ושואפת להימלט מחיי הבורגנות הזעירים ולעקור לפריז, שם תוכל להאזין לג'אז ולקרוא ספרות יפה כל היום.

תחושת הסכנה הולכת וגוברת. "לחנך את ג'ני"

כל זה משתנה כשג'ני פוגשת בדיוויד גולדמן (פיטר סרסגרד), איש עסקים מסתורי ושרמנטי (ויהודי), שגילו כפול מגילה. כל מהותו של דיוויד עומדת בניגוד לסביבת הגידול של ג'ני. הוא לא משכיל ולא נוצרי ובטח שלא נער, אבל הוא נחוש ומקסים, ובצעדים קטנים ובטוחים הוא כובש מקום בחייה.

בחברת דיוויד, החלומות של ג'ני על פריז והחיים הטובים קרובים יותר מאי פעם, ומנגד, תכניות אוקספורד הולכות ומתרחקות.

אבל מעבר לדיון העקרוני בשאלת השכלה - כן או לא, והעתיד המוגבל שנשים בתקופה ההיא יכלו לצפות לו (דיון שאכן נערך בסרט באופן מעט מעושה), הלב האמיתי של הסרט ומה שגורם לכל מה שמסביב לתקתק ביעילות, הוא הקשר המאוד חי בין ג'ני ליהודי שלה.

אינטימיות שחורכת את המסך

יש ב"לחנך את ג'ני" לא מעט בעיות - סיפור ששמענו כבר אלף פעם, נוסטלגיה לנעורים עליזים שקיימים רק בדמיונם של המבוגרים, גיבורה שלא קל להזדהות איתה (יחסית לתלמידת תיכון, ג'ני היא קצת יפה וחכמה ופופולרית ורהוטה ושחצנית מדי רוב הזמן. ואם זה לא מספיק, היא גם שוברת את ליבו של המחזר הגמלוני שלה), אבל מה שעובד בסרט הוא אותו מרכיב חמקמק וקשה ללכידה, אותה אינטימיות שג'ררד באטלר וקת'רין הייגל מזיעים כדי לייצר ב"האמת המכוערת" ולא מצליחים.

והנה, דווקא הזיווג הצורם בין ג'ני ודיוויד טעון בכמויות של האינטימיות האותנטית הזו. ההתאהבות והמתח המיני שחורכים את המסך, ואחריהם המבוכה כשג'ני מגלה את דיוויד ברגעיו החלשים (ויש כמה כאלה. הרגע הכי חלש ועלוב שלו ללא תחרות - שימוש בכינויי חיבה תינוקיים במיטה. מצמרר), החמלה והחסד כשהאהבה ביניהם מחזיקה מעמד גם כשהוא כבר לא זר מסתורי ומפתה, ותחושת הסכנה שהולכת וגוברת עם התקדמות היחסים.

הקרדיט על ההישג הזה מגיע בעיקר לבמאית לון שרפיג ("איטלקית למתחילים"), שמגישה את הרומן בעטיפה חושנית משכנעת, וכמובן לחיבור המוצלח בין סרסגרד ומאליגן, שתפקידה כאן זיכה אותה בשבחים קצת מוגזמים. בלי האמינות יוצאת הדופן של הקשר בין השניים, לא היה ערך להתלבטות ולהתפכחות של ג'ני, וגם לא היה שום חינוך, לא של ג'ני ולא של הצופים. *

"לחנך את ג'ני", בריטניה 2009. 95 דקות. במאית: לון שרפיג. תסריט: ניק הורנבי. שחקנים: קארי מאליגן, פיטר סארסגרד, אלפרד מולינה, אמה תומפסון, אוליביה ויליאמס, רוזמונד פייק, דומיניק קופר

רוצו לראות גם את:

"מחוז 9"

מי צריך את קן לואץ' כדי לצפות בסרט עם ביקורת חברתית? "מחוז 9" הוא ארוחה אחת שמכילה הכול: מד"ב, אקשן, פוליטיקה ומוקומנטרי. והחייזרים שמככבים בו, שנראים די מגעילים במבט ראשון, הם בעצם חמודים מאוד כשמסתכלים להם בעיניים.

הימנעו מ:

"לספק ת'סחורה"

"לספק ת'סחורה" נראה כמו סרט טיפוסי של ויל פארל: זהו סיפורו המאוד אמריקני של סוחר מכוניות משומשות במשימה חסרת תקדים. רק שכאן אין צחוקים, ואין ויל פארל. במקומו מופיע בתפקיד הראשי ג'רמי פיבן (בעיקר ארי גולד מ"הפמליה", אבל עבורי הוא תמיד יהיה טרוור הייל/קופידון), ש - היכונו להתחכמות - לא מספק את הסחורה. נקסט.