כבודו של הזיכרון האבוד

א. פעם ראשונה

המחשב השולחני הישן קירטע כמו איזה פסיכי. לא היתה ברירה אלא לקנות חדש, וזה מה שעשיתי. הכול התחיל להשתבש כשניסיתי להעביר את כל הזיכרון מהישן אל החדש ולא הצלחתי. הזמנתי חבר טכנאי, גם הוא לא הצליח. משהו בגישה לדיסק נדפק. הזמנתי טכנאי לא חבר, גם הוא לא הצליח. "לא עשית גיבוי?" הוא שאל. זו היתה הפעם הראשונה.

לקחתי את ההארד דיסק למעבדה. 600 שקל. גם הם לא הצליחו. אמרו שאולי יצליחו תמורת 2,500 שקל, אולי, סביר שלא, אין הבטחות בעניין הזה, זה דיסק ישן, כבר לא עושים כאלה, הכול בפנים אולי נשרף, קשה לומר. מנימת הדברים ומארשת הפנים הבנתי את התמונה. "לא עשית גיבוי?" שאל האיש מהמעבדה. זו היתה הפעם השנייה.

ב. כולם גבאים

מאז שאלו אותי אולי אלף פעם אם לא עשיתי גיבוי. לא. לא עשיתי גיבוי. אם הייתי עושה גיבוי לא היתה בעיה, לא? למה לא עשית גיבוי, הם שואלים, ואיך זה שדווקא אתה - כן, דווקא אתה - לא עשית גיבוי? מה הבעיה לעשות גיבוי? יש היום גיבויים אוטומטיים, גיבויים ברשת, איך לא עשית גיבוי, בן אדם? חייבים לעשות גיבוי. גיבוי זה חשוב, איך אפשר בלי גיבוי, כולם עושים גיבוי. כל אחד נהיה לי גבאי בבית-הכנסת הגדול של החיים.

לא עשיתי, לעזאזל! לא עשיתי גיבוי, בסדר?! לא עשיתי גיבוי ועכשיו כל הזיכרון הלך, אתם מרוצים? לא עשיתי גיבוי, לא היו לי העתקים, לא היו לי הדפסות. בסדר?! הבא שישאל אותי למה לא עשיתי גיבוי יותר טוב שידאג לגיבוי לעצמו.

כן, אני יודע, כולם שוחרי טובתי, כולם דואגים לי. תודה, אבל אולי די? מספיק לדרוך על היבלת, מספיק לסובב את הסכין, מספיק לזרות מלח על הפצע. קוראים לי דרור ולא עשיתי גיבוי. לא עשיתי גיבוי - ועכשיו יכול להיות שהלכו כל הזיכרונות הדיגיטליים שלי מ-7 השנים האחרונות.

כן, זה היה מחשב ישן מאוד.

ג. אדם אוסף קבצים כמו נמלים

איזה אסון. כל הטורים שכתבתי לעיתונים, כל הכתבות, ספר אחד גמור, התחלות לשני ספרים חדשים, שירים שכתבתי, סיפורים, רעיונות, ראיונות, תמונות מטיולים שלנו - אפריקה, הודו, אירופה, יש גם תמונות של הילדים, סרטים שלהם (את רוב התמונות שלהם העברנו למחשב אחר), התכתבויות נבחרות.

אדם אוסף קבצים כמו נמלים, עושה save ועוד אחד, ויום אחד הכול נמחק, נעלם, נשכח, מתאדה כמו גרעפץ ברוח. רגע היה, רגע אחר-כך - אבד לנצח. למה לא עשיתי גיבוי? איזה מין אידיוט אני?

חשבתי שלי זה לא יקרה. האמת שלא, הרי אם הייתי חושב על זה הייתי מבין מיד שזה יכול לקרות גם לי. למעשה, לא חשבתי על זה בכלל. בכל פעם שהגיבוי היה עולה בשיחה (בדרך כלל כשלחבר היה אובד כל המידע), הייתי שואל כמו כולם, למה לא עשית גיבוי, מבטיח לעצמי לגבות, ואחר-כך שוכח.

יש משהו מלא בחשיבות עצמית, גם אם לא מודעת, בפעולת הגיבוי. אני לא אוהב את זה. אנשים שמגבים תמיד נדמים בעיניי כלוקים בחשיבות עצמית יתרה. כאילו שמה שהם עושים יש לו איזו משמעות שאין לו. אני יודע שזה לא נכון, הכרתי אנשים צנועים וענווים ממש שהיו מגבים על בסיס קבוע, ובכל זאת. משהו, מין מנגנון פנימי, מנע ממני לגבות.

יופי. כל הכבוד לך, טמבל, אני אומר לעצמי.

ד. נחמות קטנות: הצפות, גנבים, ירח הדבש שלנו

אני מחפש במה להתנחם. אני נזכר באחותי. הם דווקא עשו גיבוי, גיבוי מסודר כל שבוע. טוב, בעלה בהיי-טק. כל החומר שלהם היה מגובה על דיסק חיצוני. הם היו מסודרים. עד שלילה אחד פרצו להם הביתה ולקחו גם את המחשב וגם את הדיסק החיצוני.

אני חושב על חבר שלי, הוא רמת-שרוני. הגשם האחרון של לפני שבועיים הציף לו את המרתף לגמרי. הלך המחשב, הלכו התמונות, חלקן עוד מימי הפילם, אבל הלך גם הפילם.

אני נזכר בטיול ירח-הדבש שלנו לקוסטה-ריקה. ביום האחרון איבדנו את המצלמה, ואין לנו שום הוכחה שאי-פעם היינו במקום היפה הזה. והנה, אנחנו ממשיכים לחיות, לא?

אני חושב על האצטקים ועל חוכמתם. על הפרעונים וגאוניותם. מילא אני - למה הם לא עשו גיבוי? ואז אני חושב על סבתא שלי ז"ל. גם היא לא עשתה גיבוי. באה המחלה, לקחה לה את הזיכרון.

טוב, בסדר, במקרה האחרון אולי קשה למצוא עידוד, אבל העיקרון ברור: אני רק עוד פנינה, ולא נוצצת במיוחד, בשרשרת ארוכה של גיבויים שלא היו וזיכרונות שאבדו, חלקם לנצח. פרופורציה עוד לא הרגה אף אחד, תמיד אפשר למצוא בה נחמה. אבקש להדגיש שלא צרת הרבים היא שמנחמת אותי, זוהי נחמתו של הטיפש. אני מתנחם בעובדה הפשוטה שככה זה.

ועדיין, איזה באסה.

ה. כבוד לזיכרון

צחוק אירוני של הגורל. למשפחה שלי, בטח גם למשפחות שלכם, יש תמונות ישנות, דהויות, בשחור-לבן. פעם היו מזמינים צלם הביתה פעם בשנה, ואת התמונה היו שומרים מכל משמר. התמונות האלה עברו את השואה 5 פעמים, עברו חורפים קשים, קיצים לוהטים, ארצות וימים ויבשות, והן עדיין כאן. אפשר לראות דרכן איך הילד שלי דומה לאבותיו. אפשר לראות דרכן חיים שלמים שאינם עוד. תמיד נדמה לי שגם המצולמים ידעו שהתמונה הזו תישמר מכל משמר. מהעבר הם מישירים מבט רציני אל העתיד. שום ספונטניות לא היתה בתמונות הישנות, אבל היה בהן המון כבוד לזיכרון.

ואצלי - אלפי תמונות היו במחשב הזה. רגעים על רגעים, חשובים כבטלים, לא חשבתי גם חצי פעם לפני שלחצתי על הקליק. להערכתי 95% מהן לא שוות כלום. אני מאלה שלוחצים על צילום ברצף, מצלמים שישים תמונות, מתוכן רק אחת שווה משהו, אבל לא מוחקים אף פעם, ולמה למחוק? הרי זיכרון יש בשפע. שישכבו. ג'יגות על ג'יגות של שטויות מטושטשות וחיוכים לא בפוקוס. לא היה להן ערך אמיתי בעיניי, לא שמרתי עליהן, לא היה בהן דבר מלבד ספונטניות. לא היה בהן כבוד לזיכרון: לא לזיכרון של המצלמה, לא לזיכרון של המחשב, לא לזיכרון שלי, לא לזיכרון של הילדים, לא לזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי. צילמתי כי היתה מצלמה, שמרתי כי זיכרון זה בחינם, כי הזיכרון בלתי מוגבל.

היתה זו כפיות טובה כלפי הזיכרון. ממש כשם שלזהם את הים או את האוויר זו כפיות טובה כלפי הטבע. אם הייתי אדם אחר הייתי אומר שאל הזיכרון העניש אותי, אבל אני זה אני ואף אחד לא העניש אותי. ההארד דיסק פשוט מת, בלי קשר אליי.

ו. מלים, לא חסר

ולמרות זילות הזיכרון וכל שנאמר לעיל, התמונות הן הדבר היחיד שחסר לי. טיפה עצוב לי על כל הטורים שאבדו. היתה לי תקווה לאסוף אותם לספר מתישהו, אבל בינינו - שטויות, כולה טורים בעיתונים. הספר הישן, יש לי אותו כרוך. עצוב לי גם על השירים, על הספר החדש שהתחלתי עצוב לי פחות: הוא לא היה שווה כלום, כך שבסופו של דבר מכל מה שהיה כתוב שם אין לי בעיה להיפרד. יאללה, הכול מילים ומילים לא חסר. הלכו אלה, יבואו חדשות. התמונות הן הדבר היחיד שיכול להיחשב לאבידה של ממש.

ז.

עברו עליי כמה ימים של באסה, ומעבר זריז - כאילו כדי לסמן וי - על כל מאפייני האבל: הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון והשלמה. התעכבתי על כל אחד מהם לקצת, במיוחד על הזעם ועל הדיכאון, אבל מהר מאוד הגעתי לשלב ההשלמה.

מה שהיה היה, מה שהלך הלך. אני מגלה שהזיכרון הוא חשוב, אבל השכחה חשובה לא פחות, וחשובה מכול היא היכולת לקבל את הא*ין, את העובדה הפשוטה שככה זה דברים - יום אחד הם פה, יום אחר הם בשום מקום. הכול עובר.

צריך להיות קצת יותר שלווים, קצת יותר רוחניים. אני מסרב להיות סך כל הקבצים ששמרתי, אני לא סך כל התמונות שצילמתי וצולמתי, כל אלה היו מין תוספת; מפנקת, אפילו חשובה, זה נכון, אבל תוספת.

אני מסתכל במחשב החדש שלי, ומאליה נובטת בי החלטה: גם הפעם לא אעשה גיבוי. אם תצא תמונה יפה אדפיסנה. אבל זהו. לא אגבה, ודאי לא גיבוי אוטומטי. גיבוי אוטומטי זה לאנשים חלשים שלא יכולים להתמודד עם עובדת האובדן, כלומר: עם החיים עצמם.

הרהור

העיקרון ברור: אני רק עוד פנינה, ולא נוצצת במיוחד, בשרשרת ארוכה של גיבויים שלא היו וזיכרונות שאבדו.