"העולם היום מלא בסרטי ג'אנק פוד"

הבמאי וים ונדרס, שמתארח בישראל לרגל חגיגות 20 שנה לביה"ס לקולנוע סם שפיגל, מדבר בראיון ל"גלובס" על גוויעתו של הקולנוע האיכותי, על ההתכווצות של תעשיית הסרטים העצמאית ועל שני חבריו הישראלים - ארי פולמן וניר ברגמן ■ ראיון פסימי

"אני פסימי לגבי עתידו של הקולנוע העצמאי. העולם היום מלא בסרטי ג'אנק פוד", אומר הבמאי הגרמני וים ונדרס, שמתארח בישראל לרגל חגיגות 20 שנה לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במסיבת עיתונאים שהתקיימה הבוקר, ונדרס, צנוע ומעט מבויש, אמר בהכנעה: "אם 'מלאכים בשמי ברלין' היה יוצא היום לקולנוע, הוא לא היה זוכה כמעט לתשומת לב". בכל זאת, הוא אומר, במסר לקולנוענים ישראלים, "יש קהל בעולם שרעב לקולנוע עצמאי איכותי, שרוצה לצאת מהסרט עם סיפוק גדול ולא עם בידור זול".

*ועדיין, אתה נשמע מאד פסימי.

"אין מה לעשות. הקולנוע מראה את אותו זבל אמריקני בכל רחבי העולם. תעשיית הסרטים העצמאית (הארט-האוס מ.ש) מתכווצת כל שנה. התקציבים קטנים. צריך להיות אופטימיסט גדול בשביל להתכחש לזה. אבל עדיין יש קולנוענים שיש בהם רעב ויש קהל רב שרוצה לצאת מהסרט עם סיפוק מדהים במקום לראות בידור זול.

"אני פסימי, אבל הקולנוע שאני אוהב, לא ייעלם. זה עושה אותי עצוב, כי זה לא היה כך לפני 10 שנים.

כשהוא נשאל האם בעתיד הקרוב יהיה שיתוף פעולה בינו לבין קולנוענים ישראלים, ענה ונדרס: "אם אתה לא מתכנן דברים קורים. אני בא לפה בלי תוכניות שזה טוב. קשה לי לדבר על ישראל במקשה אחת. כמו שאני לא יכול להגיד שאני אוהב את אמריקה, כי יש הרבה דברים שאני לא אוהב באמריקה. גם בישראל יש גורמים פוליטיים שאני לא מסכים איתם, אבל היכרויות שלי עם קולנוענים ישראלים הובילו ליחסי חברות קרובים".

*עם מי למשל?

"עם ארי פולמן וניר ברגמן"

וים ונדרס / צלם: איל יצהר

"אני בא לפה בלי תוכניות, שזה טוב". ונדרס

אנטי-ממסדי נצחי

אתר האינטרנט הרשמי של וים ונדרס (65) הוא ההפך הגמור מבעליו: בעוד ונדרס נחשב לגאון מפוזר, לנער אנטי-ממסדי נצחי, כזה שהשיקולים שמנחים אותו רגשיים וספונטאניים, נטולי כל מחשבה תכליתית, האתר מסחרי, עדכני ומלוטש. בעמוד הבית יש עדכון אירועים כרונולוגי: כרזת הסרט הישראלי "ואלס עם באשיר" המלווה בכיתוב המספר על מפגש בימתי משותף בחודש שעבר. במרכז העמוד, תצלום דף הכריכה של חוברת שהפיק לכבודו בית הספר סם שפיגל. בהמשך, למטה, אפשר לקנות סרטים, פסי קול של סרטיו ומרצ'נדייז.

במחשבה שנייה, ונדרס היה מאז ומתמיד מלא סתירות. סתירות פנימיות, שבחייו ובסרטיו לא נפרדות. יש שיעדיפו לומר שלוונדרס "אישיות רבגונית", אך זה דווקא לא סותר.

ונדרס הוא אינדיבידואליסט, אך אוהב ליצור במשותף עם קולנוענים אחרים (בעיקר עם התסריטאי והשחקן סם שפרד). הוא כתב תסריטים מהודקי עלילה ("פריז, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין") ומנגד, תסריטים הנראים כמאולתרים ("מצב הדברים").

אהבתו הנצחית היא לקולנוע, לתהליך היצירה ולחשיבות התיעוד. להוט להציב את המצלמה, להוט אחר התהליך, גם אם אין סיפור. הסתמכות על תחושות ועל הדמיון ועל מצב נפשי נתון.

כפי שהתברר מדבריו, ונדרס ידוע כמי שדוגל ביצירת סרטים עצמאיים, דלי תקציב, שאותם כתב, ביים, ערך והפיק, ולעתים גם שיחק בהם. בכמה מסרטיו, העוסקים בעשיית קולנוע ("מצב הדברים"), הוא לועג ובז לאנשי עסקים העוסקים בתחום הקולנוע למטרות גריפת רווחים. הוא לא מוצא אתגר בקולנוע מסחרי, תאגידי, ושומר באדיקות על קו עשייה צנוע. אך ונדרס התפתה גם לסרטים עתירי תקציב.

נראה כי ההצלחה יוצאת הדופן של יצירת המופת "מלאכים בשמי ברלין" נטעה בו את התחושה שהסרט הבא מוכרח להיות מופתי אף יותר, וכי את ההצלחה יש לשחזר, ויהי מה. כיוון שאת הסרט הבא שלו, "עד סוף העולם" (1991)- סרט מסע יפה אך מגלומאני (צולם ביותר מעשר מדינות), הפיק בתקציב של 25 מיליון דולר. סכום נכבד, בהשוואה לתקציבים הצנועים עמם יצר עד אז.

ככל שיישמע הדבר מפתיע, בסיס היצירה של ונדרס היה ונותר ריאליסטי. גם כאשר נראה כי תפישת המציאות בסרטיו מטושטשת, וכי אין לדעת להבחין מתי המציאות הופכת לדמיון, או להפך. כהגדרה, אם לפרש פרשנויות שוונדרס העניק פעמים רבות בעבר, הדמיון שלו מציאותי, המציאות דמיונית, וכי מה מציאותי ומה לא? ובכלל, ואולי המציאות כפי שאנו תופשים אותה אינה אלא פרשנות אישית?

מסע פנימי

ונדרס מפחד מקהות חושים יותר משהוא מפחד מהמוות. "מלאכים בשמי ברלין" הוא מעין התרה, התגברות על הפחד.

האם אפשר גם להניח כי ונדרס חותר להגדרת השפיות מנקודת אי השפיות? אפשר בהחלט. אפשר גם לומר, כי המבע הקולנועי הייחודי והאישי שלו הינו מסע תחושתי לחיפוש עצמי. מסע מתמשך שבו הדומם איננו דומם, שבו סיפור מתחיל בתמונה, בהבחנה, במצב נפשי נתון. המילים לעתים חסרות חשיבות.

הסיפור הוא הצליל והטבע. "פריז טקסס", עד סוף העולם" הם סרטי מסע, אך כל סרט של ונדרס הוא מעין מסע פנימי, כזה שאת החוויות החיצוניות לא ניתן להפריד ממנו. אם זה הטבע והנוף העירוני, אותו היטיב להנציח, אם אלו מחשבות על אמריקה, כפי שהשתקפה בראשו ובסרטים בהם צפה בילדותו בסינמטקים של מערב ברלין. *