הכוח המניע את אפי רוזנהויז

להיות ראשון זה מחייב.

המשפט הזה מצלצל לכם מוכר? מוכר מדי, אפילו? אולי בגלל שזאת סיסמת הפרסומת של בנק הפועלים כבר כמה שנים טובות (והם ממשיכים להחזיק בה, על אף שהם כבר לא מספר אחת בערך שנתיים. לא משנה). העניין הוא, שברגע שמשהו הופך להיות סיסמת פרסומת, ברוב המקרים מפסיקים להקשיב לו. הוא נשמע בנאלי ושחוק, גם אם הוא לגמרי נכון. ככה זה עם קלישאות - הן מבוססות על משהו מאוד אמיתי, אבל מרוב רפטיציות, הן עוברות ליד האוזן ואף אחד כבר לא באמת עוצר להקשיב להן.

אולי זו הסיבה שכל-כך הרבה מובילי תעשיות שכחו שלהיות ראשון, זה באמת מחייב. מצד אחד זה מביא המון כוח ועוצמה, שזה החלק הטוב והכיפי, ומצד שני - גם המון אחריות. אחריות לתעשייה כולה. שזה החלק הקצת יותר מעיק.

הדרישה שהציב אתמול איגוד המזון בפני הממונה על ההגבלים העסקיים, להכריז על שופרסל כמונופול, היא אולי תוצאה של תופעה כזאת.

שופרסל, אחרי שרכשה את קלאבמרקט לפני כמה שנים, הפכה לרשת שיווק המזון המובילה בישראל. נכון, התחרות בתחום המזון היא קשה ולא סלחנית. אבל שופרסל היא מובילת שוק. המהלכים שלה יוצרים הלך רוח. הם משפיעים הרבה מעבר לשאלה אם היא תעלה במכירות בחודש מסוים, או לא.

הם משפיעים על התעשייה כולה, וגם על התעשיות הנלוות. בסופו של דבר, המהלכים של שופרסל קובעים איך ייראו חייהם היומיומיים של עשרות אלפי אנשים, שקמים כל בוקר והולכים לעבודה, בין אם בחברות המזון, או בחברות הנון-פוד, או באחת מרשתות הסופרמרקטים. המהלכים שלה משפיעים על האופן שבו ייראה היום של רבבות האנשים הללו, כמה קש הם יאכלו, וכמה גועל יצטבר בהם עד שיחזרו בערב הביתה בגלל האווירה ששוררת בשוק, או בגלל שהיו צריכים לרדת נמוך כל כך כדי לשרוד את התחרות מול המתחרים.

האם מי שעומד בראש ארגון תעשייה מוביל, כמו אפי רוזנהויז שמוביל בגאון את שופרסל כבר כמה שנים, חושב על הדברים האלה? או שהדבר היחיד שמנחה אותו זה איך לכופף חזק יותר את השאר כדי להביא עוד כמה גרושים לבעלי המניות שלו? והאם אותם בעלי המניות מטרידים את עצמם בסוגיה הזו?

מעניין באמת, אם הם שואלים את עצמם כמה לחץ הם מפעילים על המנכ"ל הנבחר שלהם, ואיך הלחץ הזה גורם לו לנהוג, ולהשפיע על אותם עשרות אלפי עובדים שקמים בבוקר וחוטפים גועל ובערב חוזרים הביתה כדי להתחיל למחרת את הכול מחדש.

רוזנהויז, אגב, ממש לא לבד. אמנם מול שופרסל גם עומד כתב אישום (בכפוף לשימוע) על עבירות על חוק ההגבלים העסקיים, בגלל הורדת מוצרים מהמדפים. אבל בואו נודה על האמת: ההתנהגות הכוחנית של רוזנהויז שמתאר איגוד המזון, היא לא תופעה חריגה בישראל. כמעט מדי יום ניתן לשמוע על המהלכים הכוחניים של קשת שמובילה את תחום הטלוויזיה, של "ידיעות אחרונות" שמובילה את תחום העיתונות, של מקאן אריקסון שמובילה את תחום הפרסום או של קבוצת עזריאלי שמובילה את תחום הקניונים.

נכון, שום מהלך שלהם לא נמצא כעובר על החוק, הכול במסגרת "הכללים העסקיים המקובלים", ובכל זאת. מי, בעצם, קובע את הכללים האלה, או לפחות מאוד משפיע על קביעתם, אם לא המוביל של התעשייה?

בדרך-כלל, כדי להגיע לפסגה צריך להשתמש בהרבה כוח. לשלוף ציפורניים. לאיים. להילחם. לתת את כל מה שיש, ולהיכנס בכל הכוח במטרה. אבל הרבה אנשים שמגיעים לפסגת התעשייה שלהם לא מבינים שפתאום, עם הישיבה על הפסגה, מגיעה גם אחריות אחרת. אחריות לזה שאחרים יוכלו לחיות לידך.

השימוש בכל הכוח כבר לא דרוש כדי לטפס ולגבור על המתחרים. המעמד כבר קיים, העוצמה כבר הרבה יותר מובנת מאליה, ועכשיו צריך להשתמש בה באופן מדוד יותר. עם יותר מחשבה. הם לא מעריכים נכון את מידת העוצמה שמבעבעת מכפות ידיהם, ומה שיוצא מזה, שכמובילים בשוק שבו הם פועלים, הם אלה שיוצרים סטנדרטים מסריחים לזירה כולה.

אם כולם בשוק העיתונות, הטלוויזיה, הפרסום, קמעונאות המזון והמסחר בקניונים בוכים על הרפש, על הנורמות המלוכלכות, על הלך הרוח האלים, אולי יש בזה משהו? ואולי, באמת, מי שיכול לשנות את זה יותר מכול, הוא המוביל של כל תעשייה? הרי אם יש לו את הכוח לכופף את כולם ולהמשיך לשלוט באמצעות הפיכת הבריכה כולה לעכורה והיותו הכריש עם השיניים הכי חדות, אז יש לו גם את הכוח לייצר שינוי.

הבעיה היא, שלייצר שינוי זה הרבה יותר קשה, הרבה יותר מפחיד ואולי גם הרבה יותר מסוכן. כנראה בגלל זה מעטים כל-כך מתפתים לזה. הרוב מעדיפים להמשיך להיות כוחניים ולהתעלם מהתרומה השלילית שלהם לענף שלם, ולחייהם של אנשים רבים כל-כך. הדבר היחיד שהם רואים לנגד עיניהם, זה את המשך השליטה שלהם. בכל הכוח, ובכל מחיר.

העניין הוא, שבין אם הם מודעים לכך ובין אם לא, בסוף הם אלה שמשפיעים על האווירה בתעשייה שלהם, שמשפיעה על האווירה גם בתעשיות הנלוות, שמחלחלת גם לתרבות העסקית והמסחרית במדינה כולה.

כך שאפילו ממניעים אגואיסטיים, אולי כדאי למובילים האלה שיחשבו עוד פעם. כי בסוף-בסוף, הם עצמם גם צריכים לאכול את הרפש, הסירחון ואמות המידה הנמוכות. אלה הדברים שגם הם צריכים לחיות איתם, שוב ושוב, כל יום מחדש.