החצר האחורית של הבנקים

במערכת הבנקאית מועסקים כיום אלפי עובדים במעמד של "עובדים ארעיים", במקרים רבים בשכר מינימום ובתנאים הרחוקים שנות אור מאלה של יתר העובדים. אלה לא עובדי קבלן, אלא עובדי בנק לכל דבר הנכללים בהסכמים קיבוציים מיוחדים עליהם חתמה בעבר ההסתדרות.

אלה לא עובדים למשך תקופה קצובה של 9 חודשים כמו עובדי חברות כוח האדם הנקלטים בבנקים אלא לתקופות של שנים. רק בתום חמש שנים צריכה הנהלת הבנק להחליט אם היא מעניקה לעובד מעמד קבוע או שהיא שולחת אותו לביתו. חלק מההסכמים אף מאפשרים להנהלת הבנק להאריך את תקופת הארעיות בשנתיים נוספות.

מהו האינטרס של ועד העובדים ושל ההסתדרות לחתום על הסכמים כאלה? בכל שנתיים מנהלים הנהלות הבנקים וועדי העובדים מו"מ לחתימה על הסכם עבודה חדש. הנהלות הבנקים דורשות מהוועד שיסכים ליותר "גמישות ניהולית" ואילו הוועד מבקש לשמר את תנאי העובדים הוותיקים ואף לשפר אותם. כך, כדי לרפד שכבה אחת של עובדים, שכבה אחרת צריכה לשלם. בענפים אחרים במשק קוראים לזה דור א' ודור ב', אבל יש מי שמגדיר זאת "אדונים ומשרתים - הגרסה המודרנית".

בהסתדרות, אגב, אומרים לנו היום כי בהחלט ישנה הכרה כיום בצורך להפוך את ההסכמים הקיבוציים לכאלה שמתאימים יותר לעולם העבודה של שנות האלפיים - כלומר להגמיש את "מוסד הקביעות" ובכך לייתר את הצורך ביצירת שני מעמדות במקום עבודה אחד. בהסתדרות מציינים שהם כבר הביאו להפיכת עובדים ארעיים רבים לעובדים מן המניין ברשות שדות התעופה ובמקומות נוספים, וכי "מדובר בתהליכים שמבשילים לאט, ולא ביום אחד".

עובדים סוג ז'

ההבדל הבולט ביותר בין קבועים לארעיים מעוגן וחתום בהסכם הקיבוצי בין בנק דיסקונט להסתדרות הנוגע כולו לעובדים הארעיים בבנק. סעיף מספר 5 בהסכם קובע כי "עובד ארעי זכאי אך ורק לתנאים המפורטים בהסכם קיבוצי זה ולא יחולו עליו חוקת העבודה של עובדי הבנק, ההסכמים, ההסדרים וכל תנאי העבודה החלים או שיחולו על עובדי הבנק שהם במעמד של עובדים קבועים". במילים אחרות, העובד הארעי, שמועסק תחת המטריה של ההסתדרות ואף משלם לה דמי טיפול ארגוני מדי חודש, הוא לא רק עובד סוג ב' אלא סוג ז'.

כדי לסבר את האוזן, הצצה אל סעיף מספר 6 בכתב המינוי של עובד ארעי בבנק דיסקונט, המבוסס על אותו הסכם קיבוצי, קובע כי ניתן לפטר עובד ארעי "בכל עת, ללא מתן נימוקים, תוך מתן הודעה מוקדמת". ההסתדרות, שחתמה כאמור על ההסכם הזה, לא מרשה לעצמה לחתום על סעיפים כאלה כמעט בשום מקום עבודה אחר - אלא שבמקרה הזה יש ועד עובדים שעושה יד אחת עם ההנהלה מתוך אינטרס משותף: שמור לי ואשמור לך.

מניפולציה מכוונת

עצם השימוש במילה "ארעי" היא מניפולציה מכוונת. עובד ארעי אמור לעבוד לתקופה קצובה, לסייע בפרויקט מסוים, לתגבר את כוח האדם בשיא עונת הפעילות של העסק או פשוט להחליף זמנית עובד אחר. אבל בבנקים, כמו גם בחברת חשמל, רשות שדות התעופה וגופים אחרים שבהם ועדי העובדים החליטו לשחק ב"אדונים ומשרתים", הם מועסקים חמש שנים ויותר.

אין כאן רק בעיה של מעמדות בתוך מקום העבודה אלא בעיה ניהולית מובהקת. לכאורה, האפשרות לפטר עובדים ארעיים מקנה לבנקים "גמישות ניהולית" כדי לווסת את כוח האדם בבנק לפי צורך, אך בפועל כלל לא מדובר בגמישות. אותם עובדים ארעיים הם לרוב צעירים משכילים בעלי מוטיבציה אדירה ותודעת שירות גבוהה, בעוד שהעובדים הקבועים אינם תמיד כאלה.

הסכמי העבודה בבנקים אינם מאפשרים לפטר עובדים קבועים גם אם הם גרועים וכך קורה שדווקא עובדים טובים מבין ה"ארעיים" נאלצים ללכת הביתה - כי הבנקים יודעים שקביעות פירושה "חתונה קתולית", ויום אחד גם עובד טוב עלול להפוך לגרוע. כך, למשל, הוא אורי (שם בדוי), המועסק כשלוש שנים בבנק דיסקונט. "אני מעל גיל שלושים עם שני ילדים בבית ואני מוכן לעבוד בשכר מינימום רק בשל התקווה הזאת, שאולי יתנו לי קביעות. אם בסופו של דבר יחליטו לפטר אותי אז כל השנים האלה יהפכו לבזבוז כי בשוק העבודה אף אחד לא מתרשם מניסיון קודם בבנק".

הצצה אל הדו"ח החברתי שפרסם בנק דיסקונט לסיכום שנת 2008, מגלה כיצד מפטרים בבנק עובדים ומעסיקים חדשים בשיטת "הדלת המסתובבת". כך למשל, בשנה זו נקלטו בבנק 855 עובדים ארעיים, אולם סיימו את עבודתם 500 עובדים ארעיים. באותה שנה ממש, פרשו רק 77 עובדים ותיקים. האם 500 עובדים שעזבו את בנק דיסקונט בשנת 2008 היו עובדים גרועים? סביר מאוד שלא. אבל לא תשמעו מילה אחת על כך מההסתדרות, כי היא חתומה על ההסכמים ששולחים את העובדים האלה כל שנה הביתה, בשקט.

מנגד, אפשר לציין לטובה את הבנק הבינלאומי ואת יו"ר הוועד חנוך לבנה, שם מספר הארעיים נמוך יחסית, והם זוכים להטבות זהות לאלה של הקבועים בתום שנה וחצי.