לאן נעלמה המוטיבציה?

הסיפור הזה תואם את הגישה הרווחת לגבי הישגיות ותחרותיות - מי שהישגיו גבוהים בתחומים מסוימים יתקשה לוותר על המוטיבציה להצליח ולנצח גם בתחומים אחרים. מי שההישגיות לא חשובה לו, יוותר במקומות החשובים והלא חשובים גם יחד.

אולם, מחקר חדש מראה כי בתנאים מסוימים, האחידות לא בהכרח תישמר, ובמקרים ייחודיים דווקא אנשים שלא רואים את עצמם כהישגיים, יציגו ביצועים טובים יותר מחבריהם חדורי המוטיבציה.

המחקר, בראשות פרופ' גלורס אלברצ'ין ו-ויליאם הארט מאוניברסיטת פלורידה, עסק באנשים בעלי "חוסר עניין כרוני בהישגיות". הוא נערך באוניברסיטה, מקום אליו מגיעים אנשים בעלי מידה מסוימת של מוטיבציה להצליח ושהראו יכולת להצליח בעבר, ובכל זאת אותרה תת הקבוצה.

בניסוי תוחקרו הסטודנטים תחילה בשאלון שאמד את היחס שלהם להישגיות. הם חולקו לקבוצת הישגיים ולקבוצה של סטודנטים שאינם מחשיבים הישגיות. תחילה, ניתנה לשתי הקבוצות משימה של מיקוד קשב, והוצגו להם גם מילים באופן תת-סיפי (מהר מכדי שיוכלו לשים לב שראו אותן). בשלב הזה הוצגו מילים העוסקות בהישגיות, כמו 'ניצחון', 'יכולת', 'הצטיינות'. בשלב הזה, חובבי ההישגיות הצליחו יותר מאשר חסרי העניין בהצטיינות.

במהלך אחד המבחנים בוימה הפרעה מבחוץ, ולאחריה נשאלו הסטודנטים אם הם רוצים לסיים את המשימה, או לעבור מיד למשימה אחרת, שהוגדרה כ"כייפית". כצפוי, בקבוצת חובבי ההצטיינות נרשמו יותר מקרים בהם הסטודנטים רצו להשלים את המשימה המקורית (אף שלא היה כל שכר או תגמול גשמי בצידה), במקום לגשת מיד למשימה הבאה.

לאחר מכן ניתנה המשימה שהוגדרה כ"כיף". באופן תת-סיפי שוב הוצגו המסרים שדיברו על הצטיינות. ייתכן שהמסרים הסותרים בלבלו את קבוצת חובבי ההישגיות. הביצועים שלהם במשימה היו נמוכים יותר מאשר במשימה שהוגדרה מראש כ"בוחנת הצטיינות" אבל לא "כייפית". מעניין שבחלק מן המבחנים הללו, שהוגדרו כ"כיף", קבוצת חסרי העניין בהישגיות פתאום פרחה, ואף השיגה תוצאות טובות יותר מקבוצת ההישגיים, ובוודאות טוב יותר מביצועיה במשימה שלא הוגדרה כ"כיף".

"אולי האנשים שאיתרנו כנטולי עניין בהישגיות, מתנגדים לחתירה למטרה לא מתוך עצלנות או חוסר יכולת, אלא כי יש להם יעד אחר לא פחות חשוב - ליהנות מהחיים", אומרת אלברצ'ין. "במקרה כזה, הדגש על הישגיות הופך להיות דווקא מקור ללחץ, להתנגדות ולחוסר מוטיבציה ומכאן - להישגים נמוכים יותר. ייתכן שניתן יהיה לקבל תוצאות טובות יותר מסטודנטים כאלה, ואחר כך מעובדים כאלה, אם נציג להם יותר משימות כ'כיף' ונפחית את הדגשים על ההישגיות במקום עבודתם".

הישרדות החמודים

הממצא הוא הגיוני, ובכל זאת מטלטל: בני אדם והעדפותיהם משפיעים על האבולוציה של חיות המחמד, משל היו הטבע או אלוהים עצמו, או לפחות כלים חשובים בתוכנית העל של אלה.

מחקר חדש בחן את ההבדלים במבנה הגולגולת של כלבי מחמד, לעומת זנים אחרים במשפחת הכלביים, וכן לעומת חיות אחרות כגון דובים, חתולים וכלבי ים. מההשוואה עולה כי המגוון של כלבי הבית הוא רחב מזה של חיות אחרות. כך, למשל, מבנה הגולגולת של פקינז שונה מזה של קולי יותר מאשר שתי גולגולות של שועלים מאזורי מחיה שונים נבדלות זו מזו. יתר על כן, ההבדלים בין גולגולת של פקינז לזו של קולי גדולים יותר מאשר ההבדל בין גולגולת של סוס ים (Walrus) לבין זו של חתול.

"אנחנו בדרך-כלל חושבים על האבולוציה כתופעה איטית יחסית", אומר ד"ר אבי דרייק, שהוביל את המחקר, "אולם בחיות שעוברות הרבעה מכוונת ניתן ליצור זנים ייחודיים תוך כמאה שנים. רבים מגזעי הכלבים הידועים היום לא היו קיימים לפני 150 שנה. יש להם מבנה גולגולת חדש לגמרי בהשוואה לזני המקור שלהם. לעומת זאת, עדות לקיומם של חלק מגזעי החיות אוכלות הבשר המוכרות בטבע ניתן למצוא גם 60 מיליון שנה אחורה".

לדברי ד"ר קריס קלינגנברג מאוניברסיטת מנצ'סטר, שהוביל את המחקר, "חיות הבית לא צריכות באמת לשרוד בטבע, ולכן הן יכולות להעביר לדורות הבאים הרבה מאפיינים המשפיעים לרעה על מהירות, נשימה, לעיסה וכדומה, הבדלים שהיו מובילים את החיות הללו להיכחדות מהירה לו היו מנסים לשרוד בטבע. "הברירה שלהם היא הרבה יותר סלחנית, וניתן לומר כי ברירה טבעית הוחלפה כאן בברירה מלאכותית, שאוהבת דווקא צורות מובחנות וייחודיות של כלבים, גם על חשבון התפקוד שלהם".

לדברי החוקרים, המחקר תומך בתיאוריית הברירה הטבעית של דארווין, ומראה כי הברירה יכולה להתרחש תוך זמן קצר, אם משתנים לפתע תנאי הסביבה המגדירים מהו הדבר המתאים.