גיבור בעל כורחו

במוצאי שבת ישודר בערוץ 8 פרק על המשורר מאיר ויזלטיר בסדרת "גיבורי תרבות". בראיון ל"גלובס" אומר ויזלטיר - "גיבור תרבות? "המושג הזה נראה לי נבוב לחלוטין"

"כל האנשים שלא קוראים שירה/ וזה בערך כל האנשים,/ קוראים דברים אחרים. למשל,/ הוראות שימוש של תרופות,/ כתוביות בטלוויזיה, תפריטים,/ מסרוני אס-אם-אס, אימיילים ורפורטים,/ מתכונים, הוראות הרכבה של איקאה,/ סיכומים חודשיים של כרטיסי אשראי,/ פרטים אישיים באתרי דייטינג,/ דיאטות, שיטות לגמילה מעישון, תוויות בקבוקים ואריזות אחרות,/ עיתונים, ואפילו רומנים.// מוחם הומה מלים ואתיות/ במיליונים, גם דמם/ שורץ מלים ואותיות וסימני פיסוק,/ כמו בלוריתו של ילד מכונם, אנאלפבית".

כך מתריס מאיר ויזלטיר בספר שיריו האחרון "מרודים וסונטות", שיצא לאור השנה אחרי תשע שנות שתיקה. ויזלטיר, אחד המשוררים המצוינים והמקוריים שפועלים כאן היום, אוהב להתריס. איש גבוה ונאה, עם בלורית בולטת לעין ודיבור נלהב, משעשע, עוקצני, נוכח.

במוצאי שבת ישודר בערוץ 8 הפרק אודותיו בסדרת "גיבורי תרבות".

בסרט, שביימה סיוון ארבל, רואים אותו צועד ברחובות עירו, תל-אביב. רואים אותו מסתובב בדירתו ברחוב מאז"ה, מכין קציצות. רואים את חדר העבודה שלו - שני מחשבים וים של ספרים. הרדיו אצלו פתוח דרך קבע ומשמיע רחשים. "יש הרבה ימים שאני כמעט לא יוצא מהבית", הוא מסביר למצלמה, "אז הרדיו מבחינתי זה הרעש של העולם".

בסרט רואים אותו נוסע ברכבת, והנופים הנשקפים בדרך מרמזים על נופי ילדותו האירופיים: הוא נולד במוסקווה ב-1941. חודשים ספורים אחרי לידתו נשלח אביו לחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה ונהרג שם.

ויזלטיר גדל עם סבתו, אמו ושתי אחיותיו. מאוחר יותר עברו לגור בנובוסיבירסק, ואחר כך נדדו לפולין ולגרמניה. ב-1949 עלה ויזלטיר לישראל. הוא היה נשוי פעמיים, יש לו שתי בנות וכמה נכדות. לפני כשנתיים עבר אירוע מוחי שהוגדר קל.

איך מרגיש טיפוס כמו ויזלטיר עם ההגדרה "גיבור תרבות"? "זה השם של הסדרה, אבל באופן כללי המושג הזה נראה לי נבוב לחלוטין, אני לא מוצא בו שום תוכן", הוא אומר.

באחד הסצנות החזקות בסרט מסביר ויזלטיר שהעולם הולך לקראת תקופה ימי ביניימית, שיוצרת צמיתים בורים במקום בני אדם עצמאיים. "אנחנו רק בכיוון לשם", הוא אומר, "כי עדיין מבחינה טכנולוגית למשל אנחנו משגשגים, ועדיין בהרבה ארצות יש מאגרים גדולים של תרבות שנשמרים ומתפקדים. אבל הכיוון הוא ימי הבינייים. ב-500 השנים האחרונות, מהרנסנס ועד היום, התפתח סוג של אינדיבידואל, האדם כיצור ריבוני. הדבר הזה הולך ונשחק כי כל התהליכים היום נגד זה.

הכוחות החזקים כלכלית ופוליטית בעולם לא רוצים את זה. נעשים מאמצים מכל מיני סוגים כדי ליצור אדם שהוא אפס".

אם מעטים קוראים שירה, כמו שאתה כותב בספרך האחרון, והקורא המשכיל נעלם, האם נפגעת המוטבציה שלך לכתוב?

"לא באמת. אני לא באמת דואג לשירה. דווקא השירה צריכה מעט מאוד הגנה בהשוואה למבנים תרבותיים אחרים כמו התיאטרון למשל".

"הזמן זז, והשירה צריכה לזוז איתו"

ויזלטיר ייזכר לנצח כאחת מזוויות המשולש המשוררי ויזלטיר-וולך-הורביץ. בסרט הוא נזכר בשני חבריו המתים (יונה וולך הלכה לעולמה ב-85', ויאיר הורביץ ב-87'). הם היו שלישייה, הם בילו הרבה מאוד זמן ביחד, כתבו, קראו, רבו, הצטלמו. "המשותף לשלושתנו", אמר ויזלטיר בסרט, "הוא שתפסנו שהזמן זז, והשירה צריכה לזוז אתו".

הוא מספר שעם מותו של הורביץ נפגעה לו המוטיבציה לכתוב - אין לו יותר נמענים לשיריו.

"וולך והורביץ היו חסרים לי הרבה מאוד זמן", הוא אומר. "יאיר ויונה ואני התרגלנו שיש לנו זה את זה ושאנחנו יכולים לקרוא וממש להבין מה אנחנו עושים ולמה. היום אין משוררים חיים שיש לי אתם אחווה בעוצמות כאלה".

מי הנמענים של שיריך היום?

"היום כמו תמיד הנמענים שלי הם אנשים שאני לא מכיר. בזמנו כשהייתי מפרסם כמעט כל שיר שכתבתי, העדפתי לפרסם ב'ידיעות' מאשר ב'הארץ', כי אולי איזו גימנזיסטית מדימונה או תלמיד תיכון בקריות שההורים שלהם קוראים את העיתון, העין שלהם תיפול על השיר ופתאום הם יתחילו לקרוא שירה.

"אני תמיד שמח כשאני פוגש מוכר פלאפל באיזה מקום שקורא אותי, מצטט שורה. זה דימוי אבל זה גם קרה באמת, עם מוכר פלאפל מיפו. נתן זך אומר 'אני לעצמי אני שר' - אני לא לעצמי אני שר".