מה אני עושה? גם הילדים שלי לא יודעים לענות

פתח אלוני, יזם נדל"ן, גילה שכסף בחשבון הבנק יכול רק לסבך את החיים. בוודאי כשאתה רוצה לקדם את ספר הביכורים שכתבת - "גנב החלומות" (הוצאת ידיעות אחרונות) ולהיחשב לסופר בקרב האנשים הנכונים. "הייתי תמים", מקונן אלוני, "כשהיחצנית של ההוצאה אמרה, 'יפתח, אין סיכוי שיכתבו עליך', לא הבנתי למה. היא אמרה, 'אתה לא מבין את המיליה הזה. הם אוהבים לשנוא אנשים כמוך'".

איזה מיליה? רוב הישראלים דווקא סוגדים לאנשים עם כסף.

"המיליה התרבותי שחושב שיצירה מתקיימת רק במצב של חוסר כול. אין לי סיכוי להתמודד עם התזה המכעיסה הזאת, כי יש לי בית ברמת השרון וכסף בבנק. וכל מי שעושה עליי גוגל, ישר קורא עליי בהקשרים כלכליים ואומר, 'היאפי הזה בא לו לכתוב ספר, עוד איזה גרפומן'. אני מרגיז הרבה אנשים בגלל זה, אבל כל עוד זה גורם לאנשים להתייחס אליי ולכתוב ביקורות על הספר - זה בסדר. עדיף להיתלות בכיכר העיר מאשר בחדר חשוך".

נחסוך לכם את החיפוש בגוגל. אלוני, 54, מבעלי חברת ארלון, הוזכר לאחרונה כשרכש, במשותף עם חברת הבנייה אביב, את השליטה (87%) בשלד הבורסאי יולי שוקי הון, ששינה את שמו לאביב-ארלון. לדברי אלוני, "87 מיליון שקל הוכנסו לחברה. ו-4 מיליון שקל נוספים שולמו לבעלים הקודמים על השליטה".

הפעילות המשותפת של שתי החברות החלה כבר לפני שלוש שנים, כשאייל לב-ארי, שותפו של אלוני, דחף בשנה האחרונה להידוק השותפות באמצעות הפלטפורמה הבורסאית. "השותפות הזו העבירה אותנו תהליך של התבגרות", אומר אלוני. "אם קודם היינו לוחמי גרילה בארגון שמורכב משנינו פלוס מזכירה, עכשיו אנחנו חלק מגוף גדול ומסודר. וכמו שרואים בתשקיף, כמנהל הפיתוח העסקי אני מחויב לתרום 40% מזמני לחברה".

מה שמשאיר לך הרבה זמן פנוי לשבת בביתך היפה כדי לכתוב ספר על חבורת יאפים שמבקשים לברוח מחייהם המשעממים. קשה שלא לתייג אותך.

"ובגלל זה אין לי זכות יצירה? נכון שהספר הוא על חבורת בורגנים, אבל רק בורגנים חווים רגשות כאלה? מי שקם בבוקר לעבודה במפעל לא מרגיש כך? ובואי לא נתייפייף, אני באמת באתי מכלום. גדלתי בקיבוץ אצל אבא שהיה קומוניסט אדוק, וכשהקיבוצים התפרקו הוא אמר - 'למה אני צריך לראות את זה? עדיף למות עם החלום'. שנים ניהלתי אורח חיים די סגפני. בפעם הראשונה שקניתי אוטו ב-30 אלף שקל, רעדו לי הידיים".

ומתי גילית שזה בסדר ליהנות מהחיים?

"פעם מישהו אמר לי, אתה לא עושה עסקים בשמחה. אתה נראה תמיד כאילו מישהו מכריח אותך לעשות את זה', וזה נכון. אני אמנם מסכים עם מה שאמרה אשתו של מיק ג'אגר אחרי שהתגרשה ממנו: 'עדיף לבכות במושב האחורי של הלימוזינה מאשר במושב האחורי של האוטובוס'; ועדיין, כסף לא משמח אותי.

"לפני שנתיים-שלוש הפנמתי שמצבי כנראה בסדר, ואני לא הולך להתמוטט מחר. שאני יכול להזמין במסעדה מה שבא לי, ולא להסתכל כמה כל דבר עולה. עד אז החרדה שהכול זמני הייתה טבועה בתוכי. היו תקופות שלא עבדתי בכלל, רק ישבתי ובהיתי והייתי במצוקה פנימית. לא סתם אבי נהג לפתוח כל שיחת טלפון איתי בשאלה 'יש לך עבודה?'. זה מצחיק, אבל דווקא היום, כשהדברים רגועים יותר, אני מצר על כך שהילדים שלי לא יעברו את הביוגרפיה המורכבת שעברתי. הם נולדו למקום, לא אגיד של שפע, אבל מקום שהישרדות בו היא הרבה פחות בסיסית".

הקדים את אייל פלד

במשך שנים נע אלוני, בכלל ארכיטקט בהכשרתו, על התפר שבין הפקות תרבות למיזמי נדל"ן. אפשר היה להניח שהתרבות היא בשביל הנשמה והעסקים הם בשביל הפרנסה, אבל אלוני מעדיף להימנע מהגדרות מחייבות: "חבר טוב שלי נוהג לומר, 'הבעיה עם יפתח היא שהוא אף פעם לא יודע לענות על השאלה מה הוא עושה'. גם הילדים שלי לא יודעים איך לענות עליה. אנשים חיים היום כל-כך הרבה שנים, ואי-אפשר לעשות כל הזמן אותו דבר. כנראה נוח לי לא לשים את כל הביצים בסל אחד".

אלוני יזם את פרויקט "סיפור מהסרטים" שבו עובדו סיפורים ישראליים לדרמות טלוויזיוניות ששודרו בימי טלעד בערוץ 2; הפיק סרטי מסע עבור טלעד, "עוד לפני אייל פלד"; הקים בשיתוף עם כתר את הוצאת עילמור לספרי ילדים, ש"לא צלחה כלכלית, למרות שיש דיבורים שנמשיך"; נמנה עם מייסדי כתב העת לענייני תרבות "הבלוק" ושימש כעורך ראשי שלו. "מסחרית נכשלנו, אבל החלום היה יפה", הוא מתאר את המהלך.

בנוסף היה אלוני שותף בתערוכה "לינה משותפת", שתיארה בעיניים ביקורתיות את הלינה בבתי הילדים בקיבוץ. כמי שנולד בקיבוץ גבולות בנגב המערבי, תרם לתערוכה את חלקו בכתיבת לקסיקון המתאר בהרבה כאב מושגי יסוד בהוויה הקיבוצית. "בהתחלה חילקנו אותו חינם בתערוכה, אחר כך המוזיאון ביקש שנפסיק, כדי שיוכל להתחיל לגבות עליו כסף. תשעים אלף עותקים נמכרו", נזכר אלוני. לשם השוואה, הספר שלו, שנמכר לא רע במונחים ישראליים, עבר לדברי אלוני את עשרת אלפים העותקים.

"מאז שאני זוכר את עצמי, אני מתעסק במילים", אומר אלוני, "מין צורך פנימי עמוק לספר סיפור. אני כותב הרבה, בעיקר שירים. ועכשיו זו הפעם הראשונה שאני יוצא לעולם על תקן היוצר ששם את עצמו עירום על השולחן, ולא על תקן המפיק ששומר על עצמו בצד. כששואלים למה לא כתבתי ספר קודם, אני עונה שלצערי הרב לא היו לי ביצים לעשות את זה. בכלל, אם זה היה תלוי באבא שלי, שהוא דמות מאוד משמעותית בחיי, הייתי היום מהנדס. ארכיטקטורה הייתה בחירה בכואב פחות, ולא בחירה במה שרציתי באמת, וזה להיות פסיכיאטר - מקצוע שלא התאים למאצ'ואיזם הקיבוצניקי המחוספס".

הוא התקבל ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, בעקבות מכתב ששלח לדיקן וכותרתו "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?'. "לא הייתה לי בגרות", הוא מסביר, "כי אבא שלי החליט שכולם צריכים להיות שווים, אז מה פתאום שייתנו לנו ציונים. אני הייתי חלק מהמלחמה שלו בממסד, וזה התאים לי, כי גם ככה הייתי מופרע שלא ממש בא לבית הספר. הייתי ילד בודד שהעביר את חייו לבד במגרש הגרוטאות של הקיבוץ, מה שעזר לי אחרי זה להתפרנס תקופה מסוימת כרתך. את הלימודים מימנתי כמאבטח במטוסי אל על".

ברזומה האדריכלי שלו היו כלולים היישוב מצפה אביב בגוש שגב והגשר התלוי בדרך הבשור, לפני שמאס במקצוע, ובזכות ההיכרות עם לב-ארי עבר עם השנים לעמדת היזם. "כל העסק הזה של יזמות התחיל כהישרדות", הוא מספר. "הייתי בן 33, אחרי גירושים, צריך לשלם מזונות לילדה קטנה. אני לא יודע אם את מבינה מה זה חוסר כול, אבל באמת שלא היה לי כלום. גרתי בעליית גג מעופשת בתל אביב, זרוק לגמרי, עם אופנוע משנת 1969. ואייל היה עורך דין, גאון, שעסק בפיננסים ורצה לעבור ליזמות ולנדל"ן. אמרו לו, 'יש משוגע, אחד שבדיוק מתאים לך'. ככה הכרנו".

מהי חלוקת העבודה ביניכם?

"אייל אחראי על הצד הפיננסי, והכוח שלי הוא בדיאלוג מול האנשים, ביכולת שלי ללכת לבנקים ולטעת אמון. עד היום אין בינינו שום הסכם, כל אחד מביא את המוח שלו ואת הכסף שיש לו. אנחנו עובדים בצורה מוזרה. עשרים שנה אנחנו בעסקים, והשם שלנו ארלון (שילוב של לב-ארי ואלוני, ח' ש') לכאורה לא שווה כלום. אין מאחורינו ארגון ומוניטין שאפשר למכור. לא תבני בניין ותגידי ארלון בנתה אותו - על אביב כן אפשר לומר דברים כאלה".

"שנת הסתגלות מאוד קשה"

החיבור עם קבוצת אביב, שבבעלות האחים דורון אביב ודפנה הרלב, החל כמעט במקרה. "זה התחיל על בסיס חברי, לא על בסיס של אינטרסים", מספר אלוני. "ככה אני עושה דברים. דורון, שרוכב איתי על אופניים כבר הרבה שנים, מכיר את דרך החשיבה שלי. לפני שהוא ודפנה מכרו את אוסיף לגאידמק, בשלב שדווח לבורסה על המשא ומתן, הוא התלבט איתי כחבר אם למכור.

"יום אחד הוא ביקש שאסע איתו לרומניה ואגיד לו מה דעתי על איזה פרויקט. ומשם זה התגלגל. דורון ודפנה עבדו אז בבולגריה וברומניה, וכשהם מכרו את אוסיף לפני שלוש שנים לא הייתה להם זרוע של עבודה בחו"ל והם ראו בנו מי שיכולים לפתוח להם דלתות. אנחנו בטח לא השותפים הפיננסיים הכי גדולים שהם יכלו לגייס, אבל שניהם אנשים זהירים, וההיכרות המוקדמת איתנו גרמה להם להאמין שאנחנו מתאימים. כולנו אנשים שלא אוהבים לריב, וגם הניידות שלנו מצאה חן בעיניהם. זה לא מיזוג בין שני גופים, אלא בין גוף גדול לשני אנשים עם מזכירה. אנחנו מביאים את עצמנו. זה הנדוניה".

נשמע פשוט.

"ועדיין היו לי היסוסים מאוד גדולים בעניין הזה. אייל היה זה ששכנע אותי להצטרף. הוא אמר, יש כאן ספינה גדולה, בוא נהיה בין המלחים".

למה היססת? חששת לערבב חברות ועסקים?

"לא. חרדתי לחופש שלי. אביב זה ארגון מסודר, שעובד לפי הספר, ואני לוחם גרילה שיודע להפעיל אנשים מצוין, אבל לא יודע לבוא בבוקר למשרד, לפתוח את הדלת, להגיד שלום וליצור נוכחות. הייתה לנו שנת הסתגלות מאוד קשה".

עד שקלטת שעכשיו זה אחרת.

"לא אני קלטתי. זה הם שקלטו עם מי יש להם עסק. סדר היום שלי הוא כזה שבבוקר, בין שלוש לארבע שעות, אני קורא או כותב. אחר כך עונה למיילים ומדבר עם אנשים. עושה שיחות ועידה. הם לא תיארו לעצמם שאפשר לעבוד ככה. מצד שני, גם אני ואייל השתנינו. קודם התנהלנו כמו שני אוטיסטים - כל אחד עם המחשבות שלו, מדי פעם עוצרים לסיעור מוחות וממשיכים הלאה. דפנה ודורון לימדו אותנו איך להתייעץ באמת".

מפחיד להיכנס לעסק משפחתי?

"מאוד מפחיד", הוא צוחק. "אז מה, גם לנסוע בטויוטה זה מפחיד. נכון שיש איזה מס שאני משלם, אבל בכל שותפות יהיה מס כזה או אחר. דורון ודפנה מספיק חכמים כדי לדעת איך לעבוד מתוך המחויבות הזאת; ואני מצדי משתדל לעשות את השותפים שלי מרוצים, מתוך ידיעה שלא כל האינטרסים שלנו חופפים".

כי זה משתלם יותר?

"סוג של התבגרות. יש לי מחלוקת איומה עם גוף גדול בסרביה, שהמנכ"ל שלו מיודד איתי אישית. האמביוולנטיות הזאת מוזרה, כי במחלוקת אתה מגייס את כל העוצמות שלך נגד הצד השני, ואתה יודע שהאמת היא איפה שהוא באמצע, ושהצד השני לא יותר חרא ממך, אבל אתה צריך לחשוב ככה כדי שתוכל להתעמת. ואין לי את זה. אין לי התוקפנות והאגרסיביות הזאת. וגם בדורון אין. זה מה שמחבר אותנו".

זו לא תכונה כל-כך טובה לאיש עסקים.

"יש בעסקים צדדים שאני פשוט שונא. בעיקר כשאני צריך להיות נורא קשה עם אנשים או כשאני רואה אנשים שמובילים עצמם מולי לאבדון בצורה עסקית; שבסוף הם יישארו חסרי כול. אני מרגיש סוג של חמלה כלפיהם. גם זו לא תכונה טובה לאנשי עסקים.

"הרבה פעמים אייל אומר, 'לו רק היית רוצה, מה יכולנו לעשות'. ואני לא מספיק רוצה. בעסקים מצליחים בגלל נחישות, אחר כך באים השכל והיכולת. ואני לא מדבר על כל מיני פליפרים ברומניה, אלא על אנשים שעשו דרך. אני מאוד רע בלהיות נחוש לאורך זמן, כי אני תמיד רואה את הצד השני".

איך צלחתם את המשבר הכלכלי?

"כמעט שלא נפגענו, ולא בגלל שצפינו אותו, אלא כי הפילוסופיה שלי אומרת שאנשים רוכשים לפי מה שהם מסוגלים. לכן לא התקרבנו לרומניה ולמקומות אחרים שנראו לנו בעייתיים. תמיד אמרתי לאייל, איך מי שמרוויח 600 אירו לחודש יכול לקנות דירה באלפיים אירו למטר, זה נשמע לי מטורף".

שיניתם אזורי פעילות מאז שהחלטתם לעבוד יחד?

"לפני שהצטרפנו אליהם היינו פעילים בעיקר בהונגריה. עבדנו בבודפשט כיזמים ויצרנו שותפויות עם אנשים שבונים. יש לנו גם חברה בקליפורניה - עם יריב גלבוע, קיבוצניק לשעבר שגר שם - שעוסקת במימון של מכוניות, ויש לה קשרים ענפים והרבה נכסים פיננסיים. היום נשארנו עם כמה פרויקטים שאנחנו רוצים לגמור בסרביה, שבהם אני בעיקר מעורב כי יש שם קטע מהותי של תכנון.

"הרעיון הוא להתמקד בקניית נכסים מניבים בארצות הברית. לנצל הזדמנויות בעקבות המשבר. קנינו מרכז מסחרי ב-300 דולר למטר רבוע, מחירים מגוחכים. אנחנו מנסים לקנות דברים לא גמורים, שיש להם פוטנציאל ליצירתיות שלנו. אביב מביאים את הידע בנדל"ן מניב, ואנחנו את הקשרים ואת הידע שצברנו בשוק האמריקאי. בעיניי, מהלך עסקי הוא הרפתקה. אני לא מוצא הבדל בין מסעות שעשיתי במדבריות מצרים או בקוטב הצפוני לבין האופן שבו אני עושה עסקים".

שעה וחצי עם הדלאי למה

המסעות של אלוני, שמגדיר את עצמו כנווד, התפרסו על-פני רחבי הגלובוס. "תמיד נסעתי, זה אף פעם לא היה תלוי במצב הכלכלי", הוא מספר. "במקביל עבדתי כארכיטקט. יום אחרי שפתחו את מעבר רפיח לתנועת רכבים מישראל, עשיתי עם חבר מסע אופנועים לסכר אסואן. טיילתי בהודו חצי שנה, כשהיא עוד הייתה סגורה לישראלים. קניתי ויזה באופן לא חוקי, כי הייתי קטן וטיפש ולא הבנתי שזה מסוכן. כדי לממן את המסע לאזור הקוטב הצפוני הצענו לטלעד שנתעד אותו בסרט. זה התגלה כדרך טובה לממן את הטיולים. בחבורה היו דורון אראל, שהיה הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, דובי טל הצלם ואני, שתמיד לא היה ברור מה אני עושה שם, אבל הייתי הדבק. בא עם רעיונות, כותב את הקריינות. מתחבר אל האנשים".

קרה שהגעתם לסכנת חיים?

"לא ממש, אבל בקאילאש, הר בדרום מערב טיבט, עשינו שטויות. לא תכננו את המסע מספיק טוב וחטפנו מחלת גבהים. גם שם צילמנו סרט, והיה חסר לנו משהו שילווה את הצילומים. חשבתי שיהיה נחמד אם הדלאי למה יעשה לנו קריינות. הכרתי מישהו מאגודת ישראל-טיבט, ואחרי שכבר חזרנו לארץ, קיבלתי פקס, 'הדלאי למה יקבל אותך בעוד חמישה חודשים בדרמסאללה'. העוזר שלו הזהיר אותי שאם הוא יחשוב שאני אידיוט, הוא ילך אחרי השאלה הראשונה, כך שכדאי מאוד שאאתגר אותו".

והצלחת?

"פתחתי את השיחה בהשוואה בינו לבין מדינת ישראל. אמרתי לו, אתה ומדינת ישראל כמעט באותו גיל, אבל אצלנו קמו אנשים, נלחמו נגד כל הסיכויים, ותראה איפה אנחנו היום, בזמן שאתה גולה באיזה חור בהודו. וטיבט, כולם יודעים שזה חלום מת. הוא צחק כמו משוגע. שעה וחצי ראיון. מלך תאילנד מחכה. זה היה אחד המפגשים היותר דרמטיים בחיי".

אתה עדיין נוסע?

"אני עייף מלראות נופים. הילדים שלי אומרים, 'אבא, בוא ניסע', אבל ראיתי הכול, באמת. נפרדתי מההרים, אחרי שטיפסתי בקיץ האחרון על המון בלאן עם הבן הגדול שלי. עברתי ממסעות של טיפוס הרים וממסעות תובעניים ברמת ההישרדות, למסעות של מפגש. אני נפגש עם שרים ועם נשיאים, במסגרת פגישות העסקים, ורואה דרכם את המקומות".

התברגנת. איך זה מסתדר עם תפיסת הנווד שלך?

"החשיבה הנוודית מדברת על גמישות ועל יכולת להסתגל לרעיונות שונים ולהתאים את עצמך לסיטואציה. זה עדיין קיים אצלי. אני לא קשור לשום דבר. יכול בכל רגע לעזוב הכול וללכת".

ולהשאיר מאחור את המשפחה?

"ברור שיש פער בין המחשבה לבין היישום שלה בשטח. יש הרבה פילטרים בדרך. את קוראת לזה התברגנות, ואני מעדיף התבגרות. זה כמו שאני מסתכל מרחוק על התקופה שהייתי ב-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר שהייתי בין המקימים שלה. היה בה כיף, אבל גם הרבה תסכול שנבע מזה שהיינו ילדים טיפשים. רצינו רק סכין בין השיניים וללכת להרוג ערבים; כשבמקום זה היינו תקועים בכוננויות כל היום, מחכים שיקרה משהו. זה היה מתסכל, כי רכשנו המון כישורים. היינו בחרמון כשעוד לא היה רכבל, הביאו לנו מדריכת סקי מאוסטריה ומומחה לטיפוס חבלים, ולא הרגשנו שמנצלים אותנו כמו שניצלו יחידות אחרות עם רמת כישורים דומה".

זוכר חילוץ מעניין?

"עשיתי את החילוץ הראשון של היחידה - תייר שנתקע בנחל ערוגות. מה הדבר הראשון שהוא אומר לי בהליקופטר כשהוא גמור, מחוסל ועם רגל שבורה? - שהוא לא ישלם על החילוץ".

אם כבר ענייני כספים. איך זה שהספר שלך קיבל כל-כך הרבה מודעות בעיתונים? השתתפת במימון?

"אין סופר שלא עוזר לשווק את הספר שלו, כל אחד תורם לפי הכלים היחסיים שלו. כיוון אני רואה את עצמי כסופר, לא היה אכפת לי לוותר על חלק מהתגמולים שלי לטובת מודעות, כדי להגיע לקהל קוראים יותר גדול בספר הראשון שלי".

יש עוד אחד בדרך?

"על מנתח מוח. לא רוצה לגלות יותר פרטים כרגע. מכירה את ההיסטוריה של הפאזלים? זה תחביב שלי. פעם היו יוצרים אקוורל מדהים מעץ, ומומחים לפאזלים ניסרו ושמו בקופסה. לא היית רואה את התמונה הכוללת. המאמץ היה לייצר משהו מתוך הכלום. היום את קונה פאזל ומההתחלה את רואה את כל התמונה. חסרה ההתרגשות שבגילוי. זה פוגע ביצירתיות, לא חבל?".