הזיה מתוקה

אני מת על סיפורי סבא-סבתא. אין טובים מהם. שלא כמו סיפורי אבא-אמא, שעול מלאכת החינוך על כתפם, וככאלה הם מקפידים לספר לילדם את "הסיפור הנכון" על מנת שחלילה לא יפתח שונות חברתית, סיפורי סבא-סבתא פטורים מכל השעמום הזה. הם הזויים, פרועים ותמיד-תמיד נטולי חוט מקשר או כל הקשר. אבל איכשהו, כשסבא שלך מספר לך אותם בין פרוסת דג מלוח לכוס פטל, משהו בהם תופס היגיון ואתה מאמין לו. מן כישוף תלת-דורי שכזה.

לתפר הזה שבין מציאות לדמיון מבקש גור קורן, שכתב ומשחק את עצמו ב"חמישה קילו סוכר", להכניס את הצופים בסיפור המופרך שהוא רקם. עד כדי כך רוצה קורן שנאמין לו שמדובר בסיפור אמיתי, שהוא מציג בתחילה "הוכחות קשות" - תעודות זהות שהוא זה הוא, מפית שהיא זו היא, וקבלה מנסיעת מונית מתל-אביב לגבעתיים, שתהפוך ראיה למפגש יצרי בהמשך הדרך. זה כמובן המקום להפנים שמעתה כל שיסופר הוא בדיה גמורה (אחרי הכול, ממתי נהגי מונית מנפקים קבלות) אבל בסדר גור קורן, נזרום איתך.

קורן, שמדלג לאורך ההצגה בין תפקיד המספר, המנהל דין ודברים בלתי מתווך עם הקהל, לבין דמותו בעלילה, שוטח את סיפורו המטאפיזי של סבו שנגלה אליו לאחר מותו, ומבקש ממנו לפעול לשינוי פרט כלשהו בספר שעומד לצאת בקרוב, והקשור להברחת חמישה קילו סוכר ברכבת במהלך מלחמת העולם השנייה.

קרב גירסאות. אשכנזי (מימין) וקורן

צוות מסייע

קרב הגרסאות נראה אולי שולי למדי בעולם הזה, אבל מסתבר שהוא מסעיר את סצנת דוברי היידיש בעולם הבא - שם נמצא שותפו לאותה הברחה כביכול של הסב, אשר סיפר לנכדו שלו, שהוא הבריח לבד. אותו נכד, שלא במקרה הוא גם הומוסקסואל סטריאוטיפי למדי, עומד לפרסם את הסנסציה ההיסטורית בספר שהוא משלים על סבו שלו, מה שלא מותיר לסבו של קורן ברירה זולת לפעול, כדי הציל את כבודו ההיסטורי בטרם תיבש הדיו על המילה האחרונה.

מכאן יוצאת לדרך קומדיה משעשעת שבמסגרתה נגלה הסב באמצעות דמויות אקראיות של עוברים ושבים שהנכד בא עמם באינטרקציה. הסב משתלט להם על הגוף, ופונה במבטא יידיש כבד אל הנכד, עד שהוא נעלם בין רגע ואופס, זוהי הדמות האמיתית להתמודד עמה. אף שבחירת הדמויות של קורן בנאלית למדי - מלצרית אנטיפתית, סטודנטית קשקשנית, זונה מוזנחת, סטלן נלהב, מגדת עתידות רמאית, נהג מונית שלא סותם את הפה, וכן הלאה, הרי שברגע שהסב "משתלט" עליה, נגלה תפקידה האמיתי של הדמות בעלילה, והיא לאפשר לקורן להגשים עליה את הפנטזיות האישיות ולעיתים הסוטות שלו.

כך, הוא נוגע בשדיה השופעים של המלצרית, מציץ אל תחתוני החוטיני של הסטודנטית, מעשן איזו צינגלה עם החבר הסטלן, ולסיום נותן את התחת בשביל הסבא, תרתי משמע, לאחר שזה מפציר בו לעשות את מה שצריך כדי לשכנע את "הנכד הפייגלה לשנות את הספר".

אף שההצגה אינה חפה מבעיות - היא ארוכה מדי ובשלב כלשהו אף הופכת למייגעת, בעיקר בכל הנוגע לקטעי המספר של קורן אל הקהל, היא מתוקה למדי. קורן מרשה לעצמו להתנסות על הבמה, ובו בעת ליהנות מרגעים של אינטימיות עם סבו המנוח, שאליו, כך ניכר, הוא מתגעגע באמת ובתמים. לא במקרה נבחרו קילוגרמי הסוכר כדימוי, זהו סיפור מתוק של געגוע, וככזה הוא מצליח לעורר הזדהות, כמו גם רגעים קומיים רבים וטובים.

כל זה מתאפשר בעיקר הודות לצוות המסייע של קורן, השחקנים ציון אשכנזי (הנכד ההומו), רונית בקרמן (המלצרית ומגדת העתידות), נועה קולר (הסטודנטית והזונה) ויובל ינאי (נהג המונית והחבר הסטלן), שמדלגים במיומנות בין דמות הסבא שמשתלטת עליהם לבין הדמויות האחרות שהם מגלמים. זה גם מתאפשר הודות לבימויו של יבגני אריה, שהשכיל להתחבר בעדינות אל הפנטזיה של קורן, ולספק לו במה ראויה במסגרת פרויקט הסטארט-אפים המבורך של תיאטרון גשר.