אולי זה בכלל לא קרה?

בשבוע שעבר חזרתי מחופשת סקי על קביים. גזר הדין: רצועות קרועות בברך, שזה אומר התערבות כירורגית ושיקום די ארוך ומייגע. אם רק אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, לרגע ההוא לפני התאונה הרגעית, השטותית והמיותרת הזאת. אבל זהו. אחסוך לכם את המתח ואחשוף כבר עכשיו שגיליתי שזה בלתי אפשרי.

עדיין, הטבע האנושי הוא כזה שיגרום לנו תמיד להיצמד דווקא לפיתרון הבלתי אפשרי, לניסיון להכחיש ולהעמיד פנים שזה בעצם לא קרה. התוצאות יכולות להיות די הרסניות כשמדובר במישהו עם תפקיד מדיני רשמי, בעיקר כשמתווסף לזה ההיבט של התקשורת, ולפעמים, זה יכול אפילו להשפיע על מדינות שלמות. נשמע מוזר? רגע, תכף הכול יסתדר.

קחו למשל את סיפור תת-אלוף צ'יקו תמיר, קצין מוכשר שנאלץ להיפרד מהקריירה הצבאית שלו בגלל איזו שטות: הוא אפשר לבן שלו לנהוג בטרקטורון צבאי ללא רישיון. רצה הגורל והבן עשה תאונה, ובמקום להודות בטעות, להתנצל, לשאת בתוצאות ולהמשיך הלאה בחייו - תמיר בחר דווקא באופציה החביבה כל-כך על בני אנוש רבים.

הוא ניסה להכחיש.

ההתעסקות יוצרת גזר דין

הבעיה היא שכל הסיפור הלך והסתבך כשהצטרף אליו גם אפקט התקשורת. התקשורת יכולה בקלות לצלוב את שנואיה, אבל באותה מידה - היא יכולה גם לפרגן לאהוביה. העניין הוא שברגע שהתקשורת מעלה משהו על סדר היום, ומתחילה להתעסק בו באובססיביות, זה כבר לא ממש משנה אם היא אוהבת או שונאת.

לפעמים, עצם ההתעסקות המאסיבית כבר גוזרת את דינו של זה שניסה לטייח, גם אם יש מאחוריו קריירה מפוארת, וגם אם באמת מדובר בסתם איזו שטות. במעידה קטנה של בן אנוש, שיכולה לקרות לכל אחד, בין אם על הר מושלג ובין אם באמצע הרחוב או באיזה חדר במלון.

מקרה קלינטון ומוניקה לוינסקי (I did not have sexual relations with that woman) הוא אולי הסמן הימני של המעידות האלה, שכל מה שרוצים כשהן מתרחשות, הוא להעמיד פנים שזה לא קרה. במקרה של תמיר אמנם אין שום היבט סקסואלי, אז זה קצת פחות מעניין, ובכל זאת - זה בעצם אותו הדבר.

אם תמיר היה מסתכל למציאות בעיניים, מודה ומתמודד עם התוצאות - כל העניין יכול היה להסתיים לגמרי אחרת. אבל לאחר שהעניין התגלה, ההתעסקות של התקשורת בנושא לא הותירה לרמטכ"ל גבי אשכנזי ברירה - הוא היה חייב להתייחס לכך במלוא החומרה, ותמיר, קצין מוכשר, מצא את עצמו השבוע הולך הביתה, סתם בגלל תקרית שיצאה מפרופורציה. הדבר הכי עצוב הוא שתמיר, עם כל הקריירה המפוארת שלו, ייזכר בסוף על גבי דפי ההיסטוריה בהקשר של איזה טרקטורון.

גם אם מישהו הוא חביב התקשורת שנותנת לו רוח גבית, יש איזשהו שלב שבו דעת הקהל פשוט יכולה להיסחף למקום לגמרי. הרי אם כל הנושא לא היה עולה לדיון ציבורי, יכול להיות שדעת הקהל בכלל לא היתה מתגבשת מלכתחילה, וברגע שה"קהל" לא משפיע - התוצאות הסופיות משתנות. אבל כשיש תקשורת - יש דעת קהל, ואז נחרץ הגורל.

זה קרה בזמנו לאריה דרעי, זה קרה גם לחיים רמון עם פרשת הנשיקה, והמקרה הכי מפורסם הוא כמובן של ביל קלינטון. נורא עצוב, אבל בסופו של יום, וגם אחרי כהונה מדהימה ומלאת הישגים, הדבר שהכי נדבק לקלינטון הוא פרשת לוינסקי, כפי שהדבר שהכי ייזכר מרמון הוא הנשיקה.

מסקנה: גם אם נדמה לך שהתקשורת לטובתך ושאתה על הסוס - הרבה פעמים זה עלול לחזור אליך כבומרנג.

גם אם לא תגיב, זה לא ייעלם

באנגלית זה כרגיל נשמע יותר טוב, אבל Denial is not just a river in Egypt. ברגע שאתה מתכחש למשהו שקרה, או אפילו סתם בוחר שלא להגיב - התקשורת הופכת לאובססיבית, וזה נדבק אליך. היעדר תגובה לא ינקה אותך מהסיפור.

איך זה עובד כשמעורבות בעניין מדינות? ובעיקר כאלה שהן מאותגרות תקשורתית כמו מדינת ישראל, למשל? תראו את השתוללות התקשורת הבינלאומית בכל הנושא של חיסול אל-מבחוח בדובאי. כל מה שמעניין את המדיה בעולם כבר יותר משבועיים, זו השאלה - מי לעזאזל עשה את זה, ואיך.

האם אל-מבחוח הוא הקרבן בסיפור הזה? נדיר למצוא מישהו שיתעסק במהותו של האיש הזה, שהיה טרוריסט ורוצח. נדיר עוד יותר למצוא מי שישווה את המקרה לחיסול האמריקני של מספר 2 באל-קאעידה, שבוצע גם הוא על אדמה זרה בערך באותה תקופה, וגרר מחיאות כפיים סוערות מכל העולם המערבי.

למרבה הצער, כל מה שייזכר מהפרשה הזאת הוא לא סיפור של טרוריסט צמא-דם שקיבל את מה שמגיע לו, אלא סיפור על ישראל שמזייפת דרכונים ומסבכת אזרחים תמימים של מדינות מערביות מתוקנות.

ישראל ממלאת פיה מים בכל הקשור לעניין, ובהיבטים מסוימים זה גם נוח מאוד שכולם יחשבו שאנחנו מחסלים מתוחכמים וקרי-רוח, בלי שנצטרך לעשות דבר. אבל את הזירה התקשורתית, כרגיל, אנחנו זונחים. נותנים לה להתנהל לבד.

ישראל לא מנהלת את המשבר התקשורתי של דובאי, אולי בגלל שהיא חושבת שאם לא תגיב הוא ייעלם. ריאלי? כרגע זה ממש לא נראה כך. לסיפורים יש כוח משלהם, ואנחנו, כידוע, עוד לא יצאנו טוב ככה סתם, מההפקר, משום תקרית בינלאומית שהיינו מעורבים בה בזמן האחרון.

אז למה, בעצם, שהפעם זה ייגמר אחרת? אולי הטבע האנושי והאינסטינקט להכחיש או להתעלם, בכל זאת חזקים יותר מכל היגיון.