"בתיאטרון הרפרטוארי יש בעיקר טלוויזיה מומחזת"

"אחרי שקיבלתי את התפקיד, הדמות התעדנה. בטקסט המקורי של המחזה, הוא היה אפילו יותר אגרסיבי", אומר צחי גראד על ברי, מנהל בכיר בחברת השקעות שבגיל 47 מוצא את עצמו מצטרף טרי למעגל האבטלה, ומנקודה זו מתחיל להתגלגל כדור השלג הקובר תחתיו את חייו המסודרים לכאורה. ברי הוא גיבור המחזה המקורי החדש "הקליינט", שכתב דני וסרמן וביים רוני ניניו, שעלה בסוף השבוע על במת תיאטרון גשר. מדובר לא רק בשיתוף פעולה ראשון של התיאטרון עם ניניו וגראד, אלא במפתיע גם בתפקיד ראשי ראשון של גראד בתיאטרון, אחרי שנים של תפקידי משנה (האחרון בהם היה השלאגר "אישה, בעל, בית" מאת שמואל הספרי ובבימויו, בתיאטרון הקאמרי).

גראד, שבשנים האחרונות גילם כמה תפקידים מרשימים על המסך הקטן והגדול ("מרחק נגיעה", "תמרות עשן"), מנצל את ההזדמנות עד תום. בכמה סצנות הוא מצליח לעורר מעט אמפתיה לאחת הדמויות הדוחות ביותר במחזות הישראליים המקוריים בשנים האחרונות.

ברי מתחיל את המחזה כאיש קר ומתנשא, הופך לסחבה אנושית המתעללת בסובבים אותה, בהם אשתו לני (אילנית בן-יעקב המצוינת) וסוכן מכירות של שואבי אבק (ארז דריגס), ככל שהוא שוקע עמוק יותר לדיכאון המובטלות. ואם נראה שלמד פרק או שניים בהלכות מוסר וערכים, מגיע הסוף המפתיע ומוכיח שבעולם העסקים הקשוח של המאה ה-21 אין מקום לרחמים בבית ובעיקר מחוצה לו. הפי אנד? לא בבית ספרנו. למעשה, הדמות היחידה שחייה נטולי זיוף היא הזונה (נועה קולר), ורק היא תשיג בדיוק מה שהיא רוצה.

"מעגלים פינות במקום לדקור"

"צחי לא אהב את התפקיד אחרי קריאה ראשונה של המחזה", מאשר הבמאי רוני ניניו, "נדרשו כמה שכנועים, אבל אני מבין לליבו. כשאתה מקבל תפקיד ראשי בתיאטרון, אחרי כל-כך הרבה שנים במקצוע, באופן טבעי אתה מצפה לחיבה או לפחות לסוג של אהדה מהקהל. קשה מאוד להרגיש אהדה לדמות כזו. מצד שני, זה האתגר בסוג הזה של מחזאות, שגם משך אותי לפרויקט. תמיד חיפשתי מחזות שיהיו שונים לעומת הקיים בתיאטרון המקומי.

"כשאני בוחן את ההיצע הנוכחי בתיאטרון הרפרטוארי, אני רואה בעיקר טלוויזיה מומחזת. קומדיות מסחריות, הליכה על בטוח, המון עיגולי פינות במקומות שבהם ראוי לדקור, כדי לעורר קהל לחשוב ולא רק להתבדר".

סוף המחזה הוא לכאורה טוב עבור הדמויות, אבל בפועל משחזר מציאות מדומה ומזויפת. זו הדקירה שדיברת עליה?

"בדיוק. היה לי קשה להתחבר למחזה אם דני וסרמן היה הופך אותו לאגדת מוסר על איש שלמד לקח, ומעכשיו הוא יהיה טוב יותר. זה היה אולי מוציא קהל מרוצה יותר מהאולם, אבל זה לא אמיתי. החיים אכזריים בהרבה, בעיקר בחברה הישראלית המחקה ומאמצת את כל הרעות החולות של הקפיטליזם האמריקני. לא סתם שמות הדמויות במחזה הם לא ישראליים אלא בינלאומיים - ברי, לני, איב. את 'הקליינט' אפשר היה להעלות בכל מדינה בעולם והוא היה רלוונטי, כי סיפורים כאלה מתרחשים בכל מקום. הפכנו חברה חולה, והרדיפה אחרי ביטחון כלכלי על חשבון רגש, אושר וחיי משפחה, מאפיינת את רובנו".

"הנהלת תיאטרון גשר פנתה אלי כבר לפני יותר משנה בהצעה לשתף פעולה", משחזר גראד, "חיכינו לפרויקט המתאים. בשנים האחרונות הייתי עסוק בעיקר על סט צילומים של סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ורוב פעילותי על הבמה הייתה במחזה שרץ בהצלחה כמה שנים טובות, כך שהיה איזה אלמנט של 'להתניע מחדש' ולהיזכר מה זה לעבוד על תפקיד בתיאטרון. אבל בסופו של דבר, כאשר נכנסים לחדר החזרות, יש ארבע קירות, טקסט ושותפים ליצירה, וצריך להתחיל להוציא מהמרכיבים האלה את המיטב".

נפגשת עם מובטלים במהלך ההכנות לתפקיד?

"לשמחתי, אין לי עדיין הכרות אישית עם תחושת האבטלה. עם מובטלים לא נפגשתי, אבל עם פסיכולוג המתמחה בסיוע נפשי לאנשים שאיבדו את עבודתם, כן".

בתחילת המחזה ברי מובטל כבר חודש, אך לא מגלה לאשתו ומעמיד פנים שהוא הולך לעבודה בכל בוקר. זה תוצר של הלם, או שהוא באמת מאמין שבתוך זמן קצר הוא ימצא עבודה חדשה והכל יחזור לקדמותו?

"הוא בוחר לחיות באשליה שהכול יסתדר עבורו במהירות, כי הוא חייב את זה כדי לשרוד. עובדה שברגע בו הוא מוותר על האשליה ומודה בפני אשתו שפוטר, הוא מידרדר לדיכאון קליני".

ניניו: "בפועל, שחקנים ובמאים הם תמיד מובטלים בפוטנציה. אין לנו הכנסה קבועה, ואף אחד לא מבטיח לנו שיהיה 'הפרויקט הבא'. אמרתי לצחי כמה פעמים במהלך החזרות : 'דמיין שאתה הולך לאודישן לתפקיד שאתה ממש רוצה ואז לא מקבל אותו. עכשיו דמיין שזה קורה לך כמה פעמים ברצף. פתאום אתה כבר לא מקבל תפקידים חדשים ובפועל יושב בבית ומחכה שמישהו שוב ירצה אותך'. זה הכי קרוב שאפשר להביא שחקן להבנת נפשו של מובטל".

גבריות הולכת לאיבוד

המצוקה הנפשית של ברי מעלה לפני השטח אמיתות אכזריות על הטיב האמיתי של יחסיו עם אשתו לני. נאמרים ביניהם דברים שאי-אפשר יהיה למחוק או לשכוח. עולה השאלה, איך אפשר לחזור לחיות יחד אחרי זה.

ניניו מסביר: "האמת המצערת היא שזוגיות בכלל, וחיי נישואים בפרט, הם עסקת חליפין שבה האושר וההגשמה העצמית הם פרטים שוליים. הגבר מתחייב לספק ביטחון כלכלי, והאישה לספק מין והרחבת התא המשפחתי. כאשר אחד הצדדים לא יכול למלא את חלקו, התחושה היא של הפרת החוזה, ואז כל האמצעים כשרים לבטא אי שביעות רצון מעסקה שכשלה.

"לא סתם האבטלה במחזה הולכת יד ביד עם אימפוטנציה. כאשר ברי לא יכול לפרנס, הוא לא יכול לקיים יחסי מין, כי בעיני עצמו הוא כבר לא גבר. מצד שני, כאשר הביטחון הכלכלי חוזר, העסקה שוב פועלת והרצון לשבת שוב יחד על סיר הבשר גובר על כל חשיבה רציונלית אחרת. שני הצדדים מעדיפים לטפח אשליה ולא להיכנס לתהליך הנפשי המתיש הכרוך בניפוץ שלה.

"אילנית בן-יעקב מגלמת את לני כאישה מוכה לכל דבר. העובדה שמתעללים בה נפשית ולא פיזית אינה משנה דבר. למה היא בוחרת להישאר? למה אישה מוכה נשארת שנים לצד הגבר המכה אותה? בסופו של דבר, צריך רק להביט בהבעת הפנים שלה בסצנת הסיום וזה אומר הכל".

אגב, המחזאי דני וסרמן בחר לקרוא למנכ"ל החברה המפטר את ברי בשם "וסרמן", בעוד בנו החי בלונדון נקרא "רוני". זו בדיחה פרטית?

"במקרה של מנכ"ל החברה, אני מניח שכן. לבן של ברי ולני קראו 'רוני' כבר בדראפט הראשון שקיבלתי עוד לפני שהסכמתי לביים את 'הקליינט', כך שזה כבר צירוף מקרים".

"הקליינט" יועלה היום (א', 14.3) וביום ה' 1.4, בשעה 20:30, באולם ההאנגר המחודש של תיאטרון גשר