ברשות השידור משחיזים סכינים

המאבקים המכוערים שראינו עד עכשיו עוד יחווירו לעומת הצפוי שם ב-5 השנים הקרובות

1. אל תתנו למשב הרוח האופטימי שנשב השבוע סביב רשות השידור להטעות אתכם. המאבקים המכוערים שראינו עד עכשיו עוד יחווירו לעומת מה שצפוי לקרות בגוף השידור הציבורי ב-5 השנים הקרובות. בעוד זמן קצר יורכבו הרשימות של מאות הפורשים ואחריהן רשימות המפוטרים, וברשות כבר משחיזים את הסכינים.

בשידור הציבורי יש מסורת מפוארת של יחסי עבודה עכורים. אלה לא רק המתחים המפורסמים בין הוועדים להנהלה. בבניין ברוממה בוס לא יכול לסמוך על המזכירה שלו, וכתב לא יפנה את הגב לכתב שיושב לצדו. ככה זה כשבמשך שנים לא ניתן היה להביא אדם מבחוץ, וכל התקדמות של עובד היתה על חשבון הקולגה שלצדו. לכך התווסף מקרתיזם תכוף, וניסיונות השפעה של פוליטיקאים ושלוחיהם המנכ"לים.

גם היום מחולקת הרשות באופן ברור לבני-בריתו של מוטי שקלאר, המנכ"ל, ומתנגדיו החריפים. המתיחות ביניהם, שבאחרונה הגיעה גם לערכאות משפטיות וללשכת מבקר המדינה, הולכת ומחריפה לקראת הרכבת הרשימות ובניית הרשות מחדש. כל מחנה מרגיש שזו שעתו לתת את הטון ולהפטר מהעצמות שהיו תקועות בגרונו. מה שמוכיח שגם עשרות עמודים, שעות של שיחות באוצר ותמונות יפות עם עופר עיני, לא ישכיחו בין לילה תרבות רקובה של 40 שנה.

2. רשות השידור היא לא המקום היחיד בעולם התקשורת שרוצים להיחלץ ממנו - ככה הוכיחה השבוע שירה מרגלית. האווירה בתוך זכיינית ערוץ 2 רשת וסביבה הובילו את המשנה למנכ"ל להכרזה כי היא חייבת מנוחה.

מעבר לכל הררי המילים שפרשנו את עזיבתה של מרגלית, מלמד הדבר גם על חוזקם של מותגים. כשהמנכ"ל יוחנן צנגן הביא את מרגלית לזכיינית, הוא ידע שהוא מביא מותג מוכח שערכיו הפוכים מאלה של המקום שאותו הוא מנהל. מי שהיתה מנהלת בכירה בעולם הפרסום, שידרה רעננות, סקס-אפיל ותחרותיות חסרת פשרות.

ככל שהזמן עבר, ההזדמנות של רשת הפכה לבעיה כשערך המותג של המנהלת הבכירה - לפחות בקרב תעשיית התקשורת - עלה על ערך המותג של הזכיינית, תוכניותיה ובעיקר תוכניותיו של המנכ"ל שהספיק להתחלף.

במצב כזה הלחצים על מרגלית למשוך את רשת מעלה רק גברו, והיא חטפה יותר ארטילריה ממי שבאמת אמורים להוביל את הספינה. אחרי שנתיים, כנראה שהמותג "שירה מרגלית" לא ממש נשחק, כי עובדה שרשת כולה הצליחה להתחבא מאחוריו מפני הביקורת.

3. צרכני עיתונות הספורט המשודרת הם אנשים סלחניים ביותר. הדרישות שלהם מתוכניות אקטואליית הספורט נמוכות מהדרישות כלפי דיווחים עיתונאיים מכל סוג אחר, וזה לא צריך להיות כך. הבעיה מתחילה כשגופי השידור מקלים ראש בעניין, ובמיוחד כשמדובר בשידור הציבורי.

בערוץ 1 צפויים לחדש בימים אלה את אישור העבודה של בוני גינזבורג כמאמן שוערים בהתאחדות לכדורגל. גינזבורג משמש זה כמה שנים כפנים של הספורט בערוץ הציבורי. הוא שואל את הפרשנים שאלות ומארח את בכירי ההתאחדות באולפן, וכל אותו זמן מקבל משכורת מהגוף המסוקר ביותר בעולם הספורט הישראלי.

ברשות השידור, כמו גם בכלי תקשורת אחרים ברדיו ובטלוויזיה, כבר התקבעה הנחת היסוד שמותר למכור את העיתונות האובייקטיבית בעבור פנים מוכרות של שחקן עבר. השאלה שצריכה להישאל, היא האם אתיקה עיתונאית היא משהו ששווה להקריב בעבור שם מוכר ויכולת סבירה של קריאת טלפרומפטר.