"הנשים בספריי פגומות ומורכבות"

סופר. נולד בירושלים ב-1971. נשוי ואב לשתיים. מספריו: "צימר בגבעתיים" (זמורה-ביתן, 2001), "נפרדנו טראח: המדריך לנפרד המתחיל" (זמורה-ביתן, 2002), "ארבעה בתים וגעגוע" (זמורה-ביתן, 2004), שזכה בפרסים בינלאומיים רבים ותורגם למספר שפות, "משאלה אחת ימינה" (כנרת זמורה-ביתן, 2007). ספר הילדים שלו, "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", יצא החודש בהוצאת זמורה-ביתן. ספרו "משאלה אחת ימינה" ייצא לאור בארבע מדינות באירופה, בקיץ. בחר להצטלם בקפה סלטה ברעננה.

מדוע בחרת בבית הקפה הזה?

"האוכל מצוין והקפה נהדר והשירות מסביר פנים. אבל זה לא העניין. יש כאן את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'שאר רוח'".

איזו דמות ציבורית היית שמח לפגוש לקפה?

"את ביבי נתניהו. טוענים שב'שיחות פרטיות' הוא מגלה גמישות מדינית ושב'שיחות פרטיות' יש לו חזון מגובש שב'שיחות פרטיות' הוא נכון לקבל הכרעות קשות כדי לממש אותו. מכיוון שהמעשים שלו בחודשים האחרונים מוכיחים בדיוק את ההפך, הייתי רוצה לגלות אם הוא באמת אומר את כל הדברים האלה בשיחות פרטיות, או שזו המצאה שנועדה לאלחש את הציבור".

אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, איזה סופר היית רוצה שיישב שם?

"זו לא שאלה תיאורטית. אני כל הזמן מצותת לשיחות של אנשים. זה חלק מהמקצוע. ואם הייתי יכול לבחור מי יתיישב בשולחן הסמוך, הדבר האחרון שהייתי בוחר הוא עוד סופר שיהיה עסוק בלצותת לי".

ציין תחנות תרבות בחייך.

"כשאני חושב על תחנות תרבות, אני חושב על אנשים. על מורים, שכל אחד מהם פתח לי שער לעולם אחר. נעמי נרקיס, מורה לספרות שהייתה פתוחה לאפשרות שיש יותר מקריאה אחת אפשרית לטקסט. יעקב למפרט, אזרח עובד צה"ל שהיה הראשון לעודד את הכתיבה שלי. תרצה גרנות, שבזכותה הפכתי לרעיונאי. יעל הדיה, שהוליכה אותי בשבילי הפרוזה, ונורית זרחי, שגילתה לי את הכישוף שבשירה".

איזה ספר ילדות אהוב עליך במיוחד?

"'בילבי'. הגרסה המלאה והחתרנית להפליא של אסטריד לינדגרן".

לאיזה ספר אהוב אתה חוזר שוב ושוב?

"'פתוח סגור פתוח', הספר האחרון של יהודה עמיחי".

 אשכול נבו, סופר / צלם עינת לברון

מהו הספר האחרון שקראת והרשים אותך?

"'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה. מה שהיא עושה שם עם השפה, ה'עברית השבורה' הזו, מבריק בעיניי".

איזה ספר תיקח לטיסה?

"ספר טוב. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה של ספרי טיסה. אין שום סיבה בעולם שאדם יקרא מרצונו החופשי ספרות רעה".

אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במקום אחד. לאן תלך?

"אשב ואסתכל בעוברים ובשבים. אני לא אוהב למהר כשאני בערים זרות".

רוב הקוראים מעדיפים לקרוא רומנים, ולא שירה או סיפורים קצרים. מה דעתך?

"ההפסד כולו שלהם. אני קורא נלהב של שירה ושל סיפורים קצרים, דווקא בגלל שהם מותירים אותי לרוב עם יותר שאלות מאשר תשובות".

מה יחסך לגבי הוראת ספרות בבתי ספר?

"ספרות חייבת להיות חלק ממקצועות הליבה של תלמידי התיכון בישראל, כי היא המקצוע היחיד שמסוגל לגעת בליבה של מה שמעסיק נערים ונערות בגיל הזה".

כתיבה נשית, כתיבה גברית. יש הבדל?

"יש, אבל נדמה לי שהוא הולך ומתמרכב (מלשון מורכבות) עם השנים. וטוב שכך".

דמויות הנשים בספריך הן תמיד על גבול המושלם.

"ממש לא. הנשים בספריי פגומות ומורכבות ולעתים גם מכאיבות, אבל אני אוהב אותן. ואולי האהבה הזו היא שעוברת לקורא".

מה מעורר בך השראה?

"התלמידים שלי. ההתרגשות הגדולה שבה הם מביאים טקסט ראשון לקבוצה".

למי, או למה, אתה מתגעגע?

"לסבתא שלי, פרחה פרישברג. היא נפטרה לפני כמה חודשים, ועדיין קשה לי לעכל שהיא איננה".

האם יש לך חלום גדול, שטרם הגשמת?

"דיסק שכולו שיתופי פעולה של סופרים עם מוזיקאים".

איזה ציטוט מיוחד זכור לך והשפיע עליך?

"'את נפשי הותירו פצועה, אך חיה, כי עייפתי מלהיות הצד המת במשוואה' (ליאור שטרנברג)".

מהי התגובה המוזרה ביותר שקיבלת ביחס לספר שלך?

"פעם, אחרי הרצאה בחור אחד ביקש ממני, בשיא הרצינות, את הטלפון של יערה, הגיבורה הנשית של 'משאלה אחת ימינה'".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?

"בישראל. מגדל את בנותיי. כותב. מלמד. מטייל. ואולי גם מעורב בפרויקט ארצי בתחום החינוך".