שתהיי לי הסכין

תופעת הזמרים הסריסים, גברים ששרו בקול אישה, ממשיכה להעסיק אמנים עד היום. בשבועות האחרונים הגיעו לארץ שתי הקלטות, שאינן קשורות ביניהן, המעמידות את אמנות שירת הסריסים במרכז.

הסירוס, שרווח באיטליה במאות ה-17 וה-18, נעשה לילדים-זמרים לפני גיל ההתבגרות. החיתוך האכזרי גרם לקולו של המסורס להישאר גבוה, ובמקביל חלה עלייה דרמטית בגובהו של הזמר ובאורך קנה הנשימה שלו. נתונים אלו העניקו לו יכולות קוליות יוצאות דופן, כמו יכולת להחזיק צליל במשך דקה שלמה. המלחינים בני התקופה העצימו את התופעה, על-ידי כך שכתבו לסריסים מוזיקה וירטואוזית שהדגישה את יכולותיהם. כתוצאה מכך נחשבו ה"קסטראטי" באירופה למגה-סטארים, וקריאה מקובלת לאחר שירתם הייתה "יחי הסכין הקטן".

מוחצנות מוגזמת

הסרט "Sacrificium", בכיכובה של צ'צ'יליה ברטולי (Bartoli), מציג מגוון אריות איטלקיות לסריסים מהמאות ה-17 וה-18. שם הסרט, שפירושו "קורבן" או פולחן", משקף היטב את הדואליות של דמות הסריס: מצד אחד, זמר נערץ שסביבו מתקיים פולחן אישיות, ומצד שני, קורבן לחישוב האכזרי שעשו הוריו לגבי ערכו הכלכלי של בנם אחרי הניתוח.

המלחין שזוכה בהקלטה לייצוג הרב ביותר הוא ניקולא פורפורה (Porpora), שהיה בזמנו דמות מוכרת ובעלת שם. בנוסף, יש בסרט אריות מאת מלחיני בארוק פחות מוכרים, שהמעניין בהם הוא ריקרדו ברוסקי (Broschi). ברוסקי היה אחיו של הסריס המפורסם קרלו ברוסקי, שנודע בשם "פארינלי", וכתב עבורו מוזיקה. סיפורם של השניים הוצג בזמנו בסרט הקולנוע "פארינלי".

הזמרת המככבת בהקלטה החדשה היא צ'ציליה ברטולי, שעשתה גם בעבר פרויקטים המשלבים ידע היסטורי עם מוזיקה. מלווה אותה אנסמבל כלי התקופה "איל ג'רדינו ארמוניקו", בניצוחו של ג'ובאני אנטוניני. הסרט צולם בארמון המלכותי בקאסרטה (Casaerta) באיטליה, ונותן הצצה מעניינת לתוכו.

אז איך זה נשמע? לדעתי, לא משהו. ברטולי אמנם מפגינה יכולת קולית מרהיבה מבחינה טכנית, אבל הקול שלה לא מעודן ולאורך זמן לא נעים לשמוע אותו. גם התזמורת המלווה הולכת קצת רחוק מדי עם הסגנון. כתוצאה, אחרי כמה אריות מבינים את הרעיון - והמוחצנות והברק המוגזמים מתחילים להעיק.

הסרט מספק הצצה מעניינת לשואו-ביזנס של המאה ה-18, אבל חוויה רגשית כדאי לחפש במקומות אחרים.

"Sacrificium - אמנות הסריסים", צ'צ'יליה ברטולי- מצו-סופרן, תזמורת "איל ג'רדינו ארמוניקו", מנצח: ג'ובאני אנטוניני

וירטואוזיות נוגעת ללב

את החוויה הרגשית החסרה אצל ברטולי אפשר למצוא בדיסק החדש של פיליפ ז'ארוסקי, שגם במרכזו יש אריות לסריסים. ז'ארוסקי הוא זמר קונטרה-טנור צרפתי צעיר, שזוכה בשנים האחרונות להצלחה גדולה. בדיסק החדש הוא שר אריות לסריסים מתוך אופרות נשכחות של יוהאן-כריסטיאן באך, צעיר בניו של באך הגדול. מלווה אותו תזמורת מצוינת בניצוחו של ג'רמי רוהרר (Rohrer).

ז'ארוסקי, גבר השר בקול אלט, הוא זמר פנטסטי מבחינה טכנית. קולו מעודן וגמיש יותר מזה של ברטולי, וגם התזמורת רגישה ומתונה יותר. כתוצאה מכך, חלק מהקטעים מצליחים לא רק להרשים מבחינה טכנית אלא גם לגעת ללב. גם כאן הרפרטואר נוטה לכיוון המבריק והווירטואוזי, אבל לאורך זמן הביצוע הרבה יותר נעים להאזנה.

"La dolce fiamma" - אריות לסריסים מאת י.כ. באך, פיליפ ז'ארוסקי, מנצח: ג'רמי רוהרר