נישואין מאוחרים

זהו ביקורו הראשון של בית האופרה על שם סטניסלבסקי ממוסקבה בישראל, ויש לקוות שלא האחרון. האופרה שנבחרה לביקור היא "אירוסין במנזר" של פרוקופייב, שמועלית בהפקה משותפת עם האופרה הישראלית. בית האופרה הרוסי מספק את המנצח, התפאורה, הבימוי, המקהלה והסולנים, ובית האופרה הישראלי מספק את התזמורת (הסימפונית ראשל"צ, בערב מוצלח מאוד). התוצאה תוססת ומהנה, והאזהרה היחידה היא לשמרנים מושבעים - שעשויים להיבהל מאופייה המודרני מעט של המוזיקה.

"אירוסין במנזר" היא מעין אופרת מצבים קומית משעשעת, עם עלילה מטופשת למדי וסוף טוב. הסיפור מתרחש בסביליה ולכל הגיבורים יש שמות ספרדיים, אבל השירה היא ברוסית.

האופרה מספרת את סיפורו של דון ז'רום, שרוצה להשיא את בתו לואיזה לסוחר דגים עשיר ומכוער בשם מנדוזה. לואיזה מצדה מאוהבת דווקא בדון אנטוניו, הצעיר אך העני. מי שכן מעוניינת במנדוזה, ורק בגלל כספו, היא ה"דואנה", האומנת של לואיזה. הזוג השלישי בסיפור הוא פרננדו, אחיה של לואיזה, ואהובתו קלרה. נשמע מסובך? דווקא לא נורא. לאחר שעתיים ו-40 דקות הכל מסתדר, וכל שלושת הזוגות המאושרים נישאים וחוגגים על הבמה.

פרוקופייב התחיל את העבודה על "אירוסין במנזר" בשנת 1940. במוזיקה אין כמעט מנגינות זכירות, ומה שכן נשאר ממנה היא חוויית קצב בלתי-פוסק - מין "אומפה-אומפה" שנשאר בראש הרבה זמן. את ההיכרות הראשונה שלי עם היצירה עשיתי לפני מספר שנים דרך ביצוע DVD בניצוחו של ואלרי גרגייב, שבו מככבת אנה נטרבקו בתפקיד לואיזה. זהו ביצוע מופתי, שמשלב בימוי פנטסטי וביצוע עילאי. ההשוואה בלתי-נמנעת, ואפשר לסכם אותה כך: הביצוע של בית האופרה ע"ש סטניסלבסקי שונה למדי מזה של גרגייב, אבל משכנע בדרכו.

מקהלה עליזה

בית האופרה המוסקבאי הגיע לארץ עם שני צוותי זמרים, כולם "זמרי בית" ששמותיהם אינם אומרים לקהל הישראלי דבר. הצוות ששמענו במופע מוצ"ש היה השני, וכל הזמרים שהשתתפו בו היו טובים מאוד עד מעולים. במיוחד אהבתי את הזמרות הבנות, שהיו מצוינות. הזמרת בתפקיד לואיזה הייתה מתוקה לגמרי, עם הופעה מקסימה ושירה בהירה ומדויקת. הזמרת בתפקיד האומנת הציגה קול יציב ויפה ומשחק משעשע, וזו בתפקיד קלרה נראתה ונשמעה נפלא. גם הבנים שרו ושיחקו היטב, במיוחד אלו בתפקיד דון ז'רום ומנדוזה.

ההסתייגות היחידה הייתה מההופעה הבימתית של הזמר בתפקיד דון אנטוניו, שלא שכנעה באמינות הזוגיות שלו עם לואיזה המקסימה. אבל זה היה עניין שולי לגמרי. עוד הבריקו המקהלה של בית האופרה המוסקבאי, ששרה ברמה גבוהה מאוד, ותזמורת ראשל"צ שניגנה בגמישות ובצבע ראויים לציון. התזמורת הזו עושה חיל בתקופה האחרונה, בעיקר כשעומד מולה מנצח שיודע מה הוא רוצה.

הבמה בהפקה מציגה תפאורה אחת ויחידה, שמבוססת על שורות של מאווררים לבנים התלויים מהתקרה בקונסטלציות שונות. השינויים העיקריים לאורך האופרה נעשים בתאורה ובמיקום המאווררים, ופה ושם יש גם הברקות בימוי כמו דגם של מטוס שלוקח את האוהבים למחוז חפצם. בנוסף, יש שימוש בשורה ארוכה של שחקנים ורקדנים בסגנון הקומדיה דל-ארטה, הפועלים במקביל לסולנים ה"אמיתיים". הבימוי די סטטי, אבל אינו משעמם תודות לחילופי התאורה ולתנועה הבלתי-פוסקת של הסולנים והרקדנים.

לסיכום: מוזיקה מקפיצה (ומודרנית יחסית), תפאורה מעניינת, וביצוע ברמה גבוהה מאוד. בהחלט ערב מהנה למי שמוכן להיחשף לרפרטואר לא שגרתי.