גם מודרני יכול להיות יפה

התזמורת הסימפונית חיפה מציגה בימים אלו תוכנית אטרקטיבית בניצוחו של נעם שריף, מנהלה המוזיקלי. אם לשפוט לפי הקונצרט משלשום (א'), זהו ערב שקל מאוד ליהנות ממנו, תודות לבחירה נבונה של יצירות וביצוע ברמה טובה.

הגילוי העיקרי של הקונצרט הזה הוא הקונצ'רטו לפסנתר של אלה מילך-שריף, בת זוגו של נעם שריף ומלחינה מוכשרת בפני עצמה. המוזיקה שעושה מילך-שריף, לטעמי, היא בדיוק מה שעולם המוזיקה הקלאסית צריך היום. זו מוזיקה קומוניקטיבית, טונאלית כמעט לגמרי ואנושית. זו הפעם הראשונה זה שנים בה שמעתי יצירה בת-זמננו שממש נהניתי ממנה ברמה הרגשית.

הקונצ'רטו, בביצוע מסור של הפסנתרנית מיכל טל כסולנית, מורכב משלושה פרקים. הראשון והאחרון ריתמיים יחסית, והשני נושא אופי של קינה. פרק זה, שכותרתו "In Memoriam" ("יד זיכרון"), הוא ללא ספק שיא הקונצ'רטו מבחינה רגשית. הוא מושפע מאוד ממהלר, במיוחד מהאדאג'יו קורע הלב של הסימפוניה התשיעית בו נפרד מהלר מהעולם. מילך-שריף מסבירה בחוברת המצורפת כי כתבה את הפרק כתפילה לזכרה של אמה, והאופי שלו מרגש בהתאם. ממש מוזיקה טובה.

שני הפרקים האחרים - הראשון והשלישי - מהנים גם הם, אך פחות מהודקים מבחינה נושאית ורגשית. גם בהם ניכרות השפעות של מלחיני עבר - קצת שוסטקוביץ', קצת פרוקופייב, קצת ראוול, קצת פולנק. חשוב להדגיש שזו השפעה בלבד: המוזיקה של מילך-שריף מקורית לחלוטין.

למה הקונצ'רטו הזה כל-כך משמח? כי הוא מוכיח שתקשורת עם הקהל, וכתיבת מוזיקה יפה, אינן בהכרח מילים גסות. ייתכן שבחוגים אקדמיים מסוימים יפטרו את היצירה כקלה מדי, מתחנפת לקהל או פשטנית. לטעמי - אלו שטויות. עולם המוזיקה הקלאסית זקוק ליצירות כאלו כאוויר לנשימה, כי הן מקרבות אליו את הקהל הלא-מקצועי לאחר שהורחק ממנו בשיטתיות במהלך קרוב ל-100 שנים.

היצירה המהנה השנייה בקונצרט הייתה המוזיקה ל"פר גינט" של אדוארד גריג, שבוצעה לאחר ההפסקה. גריג כתב כאן מצעד להיטים מענג, עליו ניצח שריף במיומנות וללא תווים. אל התזמורת הצטרף ביצירה זו עומר פרנקל, כמספר וכקריין. הוא הציג עברית מהודקת והופעה נעימה, והשילוב בינו לבין התזמורת עלה יפה. בכל הנוגע לנגינה, הקטעים המשכנעים ביותר היו אלו הדרמטיים: "קינתה של אינגריד", שסיפקה את הרגע המרגש ביותר ביצירה, והשיר המסיים של סולוויג.

בעייתה העיקרית של הסימפונית חיפה, אם לשפוט מקונצרט זה, היא עייפות מסוימת בצליל התזמורתי. הנגנים אמנם מקצועיים ואיכותיים והניצוח של שריף מדויק, אך הצליל שעובר לקהל סובל מחוסר חיות ואנרגיה מספקות. הבעיה הזו ניכרה במיוחד ביצירה שפתחה את הקונצרט, סימפוניה מס' 33 של מוצרט. זו יצירה שכולה חן וינאי, וביצוע טוב שלה דורש מהתזמורת קלילות ושובבות. בחיפה התכונות האלו היו חסרות: הביצוע היה אמנם נקי וכל הצלילים היו במקום, אבל הוא נשמע מעט ישנוני ו"עייף" יחסית לרצוי. לביצוע משכנע של מוצרט צריך אופי חד, עירני וזורם יותר, וזה נכון גם לרגעים רבים ביתר היצירות שבוצעו.

לסיכום: מומלץ בזכות המוזיקה היפה של "פר גינט" ובזכות הקונצ'רטו של מילך-שריף, שמוכיח שגם מלחינים בני-זמננו יכולים לכתוב מוזיקה יפה. מי היה מאמין.

הקונצרט יבוצע שוב מחר, ד' 26.5, בתיאטרון הצפון בקריית חיים