הצעה שקשה לסרב לה: קבלו קרקע חינם, בנו בית עם גינה במיליון שקל - ותהפכו לחברי קיבוץ

באמצעות המודל הנדל"ני הזה, "הרחבה פנימית", מושכים הקיבוצים חברים חדשים - שמבטיחים את המשך קיומם ■ עלות חצי דונם בקיבוץ בצפון השרון: 200-180 אלף דולר; מיליון שקל ויש לכם 160 מ"ר עם גינה גדולה ומלונה לכלב, שבילי הליכה במקום כבישים וציפורים במקום צופרים

הם חלמו על בית צמוד קרקע עם גינה גדולה ומלונה לכלב. הם ביקשו להחליף את הכבישים בשבילי הליכה, ואת רעש הצופרים בציוץ הציפורים; רצו לאפשר לילדים להשתובב בצל איקליפטוס זקן. בביוגרפיה שלהם אין רמז לחדר אוכל, לבית ילדים או לחליבה לפנות בוקר. הם עירוניים ומשכילים ועדיין הם בחרו להמציא את עצמם מחדש דווקא כבני קיבוץ.

2,500 תושבים חדשים נקלטו בשנתיים האחרונות בקיבוצים. חלקם שוכרים דירות או נחשבים לתושבי ההרחבות החיצוניות (מדובר באותן משפחות שבונות את ביתן בסמוך לקיבוץ), אבל יש ביניהם גם קיבוצניקים מזן חדש: אנשי ההרחבה הפנימית. מדובר במשפחות המגיעות מן החוץ, בונות את ביתן בתוך שטחי הקיבוץ, והופכות לחברות לכל דבר ועניין. זה אמנם לא זול, אבל בהשוואה לצמוד קרקע ביישובים אחרים מדובר לא פעם במחירי מציאה. ועוד לא דיברנו על קסמה של החוויה הקיבוצית.

הקסם הזה ידע עליות ומורדות במשך מאה שנות התנועה הקיבוצית; בשנות ה-80 פרץ משבר כלכלי חריף, שנתן בקיבוצים את אותותיו; בשנות ה-90 הם נחקקו בתודעה הקולקטיבית כמיושנים; בתחילת העשור הנוכחי, במקביל לתהליכי ההפרטה, הם החלו לייצב את עצמם כלכלית ובשנת 2003 הוכרז על מודל הקיבוץ המתחדש. כיום, עם רוח גבית עיקשת של התנועה הקיבוצית, הקיבוץ הופך שוב לאטרקטיבי כמקום מגורים וקורץ לשוק הנדל"ן.

בישראל 271 קיבוצים, 193 מהם מתנהלים על-פי מודל הקיבוץ המתחדש שבו מסי הקהילה המשולמים הם דיפרנציאליים, בהתאם להכנסות של החברים. ניצנים לשינוי הנוכחי ניתן היה למצוא כאשר החלו לצוץ שכונות ההרחבה של הקיבוצים, שהזמינו תושבים חדשים לגור סמוך לקיבוץ. ההרחבות החיצוניות היו מבחינת התנועה הקיבוצית סוג של "טיפול נמרץ", אך לא הליך שיקום לטווח ארוך, שכן ה"שכנים" החדשים לא היו באמת חלק מהקיבוץ. עכשיו נוקטת התנועה אסטרטגיה חדשה, שנקראת הרחבה פנימית. מה זה אומר? שתושבים חדשים ייקלטו כחברים מלאים, או חלקיים, באגודה השיתופית, ממש כמו חברי הקיבוץ הוותיקים.

"השינוי הזה התחיל לפני שלוש שנים", מסביר דובר התנועה אביב לשם. "הקיבוצים עברו ממקום של מגננה והישרדות למקום של חברה בצמיחה, כשרוב הקיבוצים מיוצבים כלכלית. פתאום חברי התנועה תפסו את עצמם, ואמרנו שאנחנו רוצים שותפים ולא רק שכנים, אנחנו רוצים לחזק את הקיבוץ מבפנים. הרי מי שחבר באגודה השיתופית הוא איתך באש ובמים, וזאת תהיה המשכיות אמיתית של הקיבוץ. זאת מהפכה תודעתית".

קיראו עוד ב"גלובס"


מה הניע את המהפכה הזו? בראש ובראשונה מדובר בצורך של הקיבוצים לרענן את השורות, להביא משפחות צעירות יותר. אבל יש גם נסיבות אחרות, כמו המגבלה מצד מינהל מקרקעי ישראל על שטחים שהוקצו להרחבות החיצוניות. המגבלה הזו אילצה את אנשי התנועה הקיבוצית לחשוב על אסטרטגיה חדשה, וכך נולדה "ההרחבה מבפנים": לאחר איתור שטחים בתוך הקיבוץ מתחילים בקליטה ובבנייה, כשהעדיפות לבנים חוזרים עומדת בעינה, אך יש גם עידוד לקליטה של חברים חדשים.

"171 קיבוצים עוסקים היום בקליטה, אם לחברות מלאה או לשכונת הרחבה", מדווח לשם. "לפני חמש שנים רק חצי מהם עסקו בקליטה, כי הקיבוץ עוד לא הבין אם הוא רוצה לקלוט ועל-פי איזה מודל כלכלי הוא מתנהל. היום המסר הוא חד-משמעי ברוב הקיבוצים - 'בואו לקיבוץ'".

המאבקים על השטחים מול מינהל מקרקעי ישראל לא מיטיבים עם תדמיתה של התנועה (המגזר הקיבוצי מחזיק כ-10% מקרקעות המדינה). ביטוי לכך אפשר למצוא בכמה קיבוצים בולטים, שסירבו להשתתף בכתבה הזאת מחשש לעורר את תשומת לבו של המנהל. מוניטין של חברה סגורה עם דרישות קבלה מוגזמות (ראו מסגרת) מעיבים גם הם על התחייה הקיבוצית. אך על אף אלה עושה רושם שמודל קיבוצי חדש ומוצלח נולד. אפילו מוטו כבר יש לו: "עגלות ילדים במקום קלנועיות".

האם ההתעניינות מחדש היא נדל"נית גרידא? "יש מי שאומר שלבנות בית בקיבוץ זאת עסקת נדל"ן מצוינת", משיב לשם, "אבל אם בוחנים את הנושא רק בהיבטים נדל"ניים זה לאו דווקא כלכלי, שכן, עלות בניית בית בקיבוץ באזור המרכז או השרון, או אפילו באזור יוקנעם, עומדת על סדר גודל של 1.2 מיליון שקלים. זה לא מעט כסף, אבל הערך המוסף של קהילה קיבוצית הוא אדיר. זה מה שמושך את המשפחות". איך דחק הקיבוץ את המושב והפך למודל אטרקטיבי למגורים? הנה מה שאומרים הקיבוצניקים החדשים.

מודל ראשון: הרחבה פנימית

למי שייכת הקרקע?

לצד המדשאות בקיבוץ המעפיל בעמק חפר אפשר לזהות בתים צמודי קרקע חדשים. רובם שייכים לדיירים החדשים, בהם דלית ואילן לוי, בשנות הארבעים לחייהם. היא מושבניקית בעברה, הוא גדל ברמת השרון. היא עוסקת בהוראה, הוא מנהל רכש ולוגיסטיקה. לזוג שני ילדים.

"זה הבית השני שלנו", מספרת דלית. "את הבית הקודם נאלצנו למכור, וחיפשנו מקום חדש לגור בו. לפני חמש שנים שמעתי, די במקרה, דרך שיטוט באינטרנט, על פרויקט בקיבוץ המעפיל. איפשהו תמיד קרץ לי לחיות בקיבוץ, כי יש משהו שונה באנרגיות של המדשאות הגדולות. להבדיל מקיבוצים אחרים, שמקבלים רק דור שני ושלישי, הקיבוץ פתח את שעריו לכל מי שרוצה. התעניינו בפרויקט, אבל היו דברים שהעסיקו אותנו - רצינו להבין מה המשמעות האמיתית של להיות חבר קיבוץ. הייתה לנו קונספציה של מה זה חבר קיבוץ, וחששנו מזה. גילינו שזה לא בדיוק מה שחשבנו".

מה זה אומר, להיות חבר קיבוץ בימינו?

"אנחנו משלמים מסים חודשיים בסביבות ה-1,300 שקלים. הם כוללים מסי קהילה וגם רשת ביטחון. זה מקנה לנו, בין היתר, את הגב של הקיבוץ אם חלילה נגיע למצב שאין עבודה או פרנסה. יש ערבות הדדית. זה גם מקנה לנו הנחה משמעותית במערכת החינוך של הקיבוץ, ונותן שירותים כמו בריכה ואבטחה".

זה סכום משמעותי.

"כן, זאת בעצם עוד משכנתא חוץ מזאת שאנחנו משלמים על הבית. זה קצת הלחיץ אותנו בהתחלה. מסי הקהילה היו אחד המכשולים, אבל אז הבנו שבכל כמה זמן הנושא יעלה להצבעה, ומאוד ייתכן שהמסים ירדו. כיום הקיבוץ נמצא במצב שיש בו אוכלוסייה מבוגרת שצריך לשלם לה פנסיה, אבל עם הזמן האוכלוסייה תהיה צעירה יותר, והמסים ירדו. זה כבר הספיק לקרות, הייתה ירידה קטנה של כמה עשרות שקלים בודדים. אבל הקיבוץ הזה עובר תהליך של רנסנס, אז סביר שבהמשך הסכום ירד עוד ועוד".

היה לכם חשש לגבי הזכויות על הקרקע שעליה בניתם את הבית?

"כן, כשאתה בונה בית בקיבוץ בסגנון של ההרחבות הפנימיות, השטח לא שלך. הוא לא רשום בטאבו או במינהל מקרקעין. השטח הוא של הקיבוץ, כך שזאת לא עסקה רגילה. אז אין לך הביטחון שהקרקע שלך, אבל היתרון הוא שלא צריך לשלם עליה כסף".

האלמנט הזה הפך את העסקה לאטרקטיבית יותר?

אילן: "כן, משום שעצם זה שלא שילמנו את מרכיב הקרקע הוזיל את העסקה. זה היה כלכלי עבורנו - עלויות הקרקע באזור מאוד גבוהות. בזמנו ביררנו, ועל חצי דונם באזור דרשו 200-180 אלף דולרים; זאת הייתה בנייה מרוכזת ולא עצמאית, אז כוח המיקוח שלנו היה חזק יותר, והגענו לסכומים נמוכים יותר. בסך-הכול, ללא עלות הקרקע, שילמנו על הבית מיליון שקלים. בעוד 15 שנים, כשהקיבוץ יבצע שיוך דירות לכל החברים, גם לחדשים וגם לוותיקים, אז נרכוש את הקרקע".

אילו חששות נוספים עלו?

דלית: "שאלנו מה יקרה אם הקיבוץ נקלע לבעיה, איפה אנחנו נעמוד מול שעבודים".

איפה תעמדו במצב כזה, תהיה סכנה לבית?

דלית: "עשו לנו הרבה שיחות עם רואי החשבון, שנתנו לנו להבין שבזה לא ייגעו, גם אם הקיבוץ ייקלע למצוקה כלכלית. יש לנו חוזה שמגן עלינו".

נשמע מורכב. למה בעצם קיבוץ ולא מושב - זו אותה איכות חיים, לא?

דלית: "במושב כמו כפר חוגלה, בצרה או בני ציון כל אחד חי עם החצי דונם שלו שמוקף גדרות. יש אמנם חיי קהילה, אבל זה לא אותו דבר. בגלל שהיו הרבה חששות החלטנו בתור התחלה לנסות את הקיבוץ בשכירות, לראות אם החיים האלה מתאימים לנו. בשלב הראשון גרנו בשכירות בבית קיבוצי קטן, והתאהבנו. החלטנו ללכת על זה ולבנות בית".

ספרו על הנכס.

"בנינו בית של 160 מטרים רבועים, שהוא חלק מקוטג' דו-משפחתי, שיושב על שטח של 330 מטרים רבועים. זאת בנייה קבלנית, יש אדריכל שתכנן שני דגמים, וכל משפחה יכלה לבחור את הדגם שהיא רוצה".

ביררתם מה היו האפשרויות בקיבוצים אחרים?

אילן: "רצינו להישאר באזור, אז לא היו לנו ממש אפשרויות בקיבוצים אחרים. היה קיבוץ גבעת חיים איחוד, אבל שם הקליטה היא רק לבנים. עכשיו יש דיבורים על קיבוצים נוספים, אבל לפי מה שאני מבין זה רק בגדר דיבורים".

איך אתם מסכמים את המעבר?

דלית: "ברגע שהקיבוץ פתח את הפרויקט, הגיעו הרבה משפחות צעירות. כולם מכירים את כולם, ויש פעילויות משותפות מקסימות בחגים. הכול פתוח ופסטורלי. היתרונות בסופו של דבר עלו על החסרונות".

אילן: "אנחנו היום חברי קיבוץ לכל דבר; אחרי ועדות הסינון והמבחנים וועדת הקבלה, ברגע שאכלסנו את הבית, הפכנו לחברי קיבוץ שווים לחברים שנמצאים שם חמישים שנה".

דלית: "שלא כמו הקונספציה שהייתה לנו על הקיבוצים, בשורה התחתונה כל משפחה חיה את חייה כיחידה כלכלית עצמאית".

על פניו, נראה שבני הזוג לוי עלו על הגל הנכון. חיים חדשים במקום פסטורלי, עם בית צמוד קרקע במיליון שקלים, שכנים נחמדים והרבה שלווה. אלא שהיום הזה, שבו אמור להתבצע שיוך הדירות שעליו הם מדברים, עלול לא להגיע כלל, ושאלת הקרקע עדיין עומדת בעינה.

עו"ד מיכי דרורי, התנועה הקיבוצית, מה זה שיוך דירות ולמה הזוג לוי לא יכולים לקנות את הקרקע?

"בקיבוץ ההיסטורי כל הרכוש שייך לקיבוץ, לחבר אין רכוש פרטי ובכלל זה הדירות, ששייכות גם הן לקיבוץ. כחלק מצעדי השינוי בקיבוץ, התקבלו בשנת 1996 החלטות במינהל מקרקעי ישראל שאפשרו הפרטה של הדיור, זה מה שנקרא שיוך דיור.

"המנגנון הוא שהקיבוץ מבצע חלוקת מגרשים ליחידות, ומאפשר לחבר הקיבוץ לרשום את השטח על-שמו מול המינהל, וכך הוא מקבל זכויות על הקרקע. עם הקיבוץ החבר מתחשבן בכל הקשור לבית עצמו, שהקיבוץ בנה. כל הכסף על הקרקע הולך למינהל, כשישנן הנחות על-פי ותק. במקרים של נקלטים חדשים, הם מממנים את הבית בעצמם, אז כל ההתחשבנות היא ישירות מול המינהל.

"הזוג לוי לא יכול לרכוש את הקרקע, כי בקיבוץ המעפיל אין שיוך דירות, ואין התקשרות עם מינהל מקרקעי ישראל. הבית, במידה כזו או אחרת, הוא רכוש הקיבוץ, ולכן אין זכויות על הקרקע. יש קיבוצים מעטים, בעיקר בצפון, כמו געתון, שעשו תהליך של שיוך דירות".

כך שהנושא די תקוע.

"בהרבה מאוד קיבוצים המכשול והמחסום לשיוך דירות הם התשלומים שדורש המינהל עבור הקרקע. בקיבוצים באזור המרכז, למשל, המינהל מבקש מיליון שקלים עבור מגרש של 330 מטרים רבועים. אלה סכומים מופרכים, ולכן הרבה קיבוצים לא נכנסים לזה. במקרים האלה עושים מנגנון פנימי של הקיבוץ, שהוא שיוך רעיוני שנותן אפשרות לבנייה פרטית, ובקיבוץ פנימה הנכס רשום על-שם המשפחה".

איך התנועה הקיבוצית רואה את הנושא?

"התנועה חשבה כל הזמן שמועצת מינהל מקרקעי ישראל צריכה לקבל החלטה לשחרר את הקיבוצים מהתשלומים האלה, כי אנחנו חושבים שהקרקע שייכת גם ככה לקיבוץ. ואם כבר לשלם עבורה, אז המינהל צריך לתת הנחות כפי שהוא עושה במקרים מסוימים; אבל מה שקורה הוא שכשהמינהל הולך לקראתנו צצות מיני עתירות של ארגונים שונים, וכרגע לא נראה באופק שתתקבל החלטה כזאת. אם יהיה הסדר סביר עם המינהל על מחירי הקרקע, יהיו עוד קיבוצים שיעשו שיוך דירות".

בכל הקשור להרחבות חיצוניות, הנושא פשוט יותר.

"לפי ההחלטות הקיימות בנושא ההרחבות החיצוניות, מי שעושה את העסקה זה רוכש המגרש, ישירות מול המינהל. הקיבוץ כמעט לא מעורב, בצורה מוגבלת הוא מעורב רק במיון התושבים. אבל אני והתנועה הקיבוצית לא אוהבים את השיטה הזאת".

מודל שני: הרחבה חיצונית

עסקה אטרקטיבית

שלא כמו דרורי, יש משפחות שחברות מלאה בקיבוץ לא קורצת להם. כזו היא משפחת שלומי מקיבוץ מגל. שפרה ואסף שלומי, היא עוסקת בטיפול באמנות, הוא איש היי-טק, ושלושת ילדיהם יצאו לשליחות באוסטרליה לחמש שנים. לפני החזרה לישראל, ידעו שבית בעיר לא בא בחשבון. אחותו של אסף הציעה להם לנחות בהרחבה החיצונית של קיבוץ מגל. את ועדות הקבלה עשו "בשלט רחוק", כשהם עדיין באוסטרליה. כשחזרו השתכנו בביתם החדש בהרחבה החיצונית.

במגל לא הייתה אופציה להיקלט כחברים מלאים, אילו הייתה - הייתם מעוניינים בה?

"אני לא חושב שהיינו רוצים להצטרף לאגודה החקלאית. התמהיל הנוכחי מתאים לנו. יש חיי קהילה ואכפתיות הדדית, ומצד שני אין מה שכובל אותנו, כמו ערבויות הדדיות ומחויבויות לקיבוץ".

באיזו קונסטלציה אתם חברי קיבוץ?

"מה שעשו הוא שהקימו אגודה שבה חברים כל תושבי הקיבוץ, גם הוותיקים וגם חברי ההרחבה. כולנו שותפים באגודה אחת, אבל לקיבוץ יש גם אגודה חקלאית, שבה אנחנו לא שותפים.

"תחת האגודה שלנו נופלים נושאי החינוך, התרבות והנוי הציבורי, שעליהם אנחנו מצביעים בוועדות. אנחנו משלמים דמי חברות חודשיים, למעשה מסי אגודה, בסך 400 שקלים".

איך התנהלה רכישת הנכס?

"חכרנו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל, ואת הבית קנינו כחלק מפרויקט ההרחבה. ידענו שאנחנו רוצים בית פרטי ושהמחירים באזור המרכז לא היו ריאליים עבורנו, כך שזאת הייתה עסקה אטרקטיבית. בדיעבד, אנחנו מרוצים מההחלטה, כי החבר'ה שהגיעו לשכונה שלנו הם אנשים ברמה גבוהה. נעים לחיות כאן".

מודל שלישי: חברות חלקית

חברים, אבל חדשים

וישנה גם דרך הביניים - חברות חלקית בקיבוץ המתחדש. בדרך הזאת בחרה משפחת פרישברג. דקלה וגרי, שלושת ילדיהם והכלבה גרו בדירה באשקלון. היא עובדת בבית החולים ברזילי, הוא אחראי מכון פיזיותרפיה בקופת חולים מאוחדת. לפני שנתיים נכנסו לביתם החדש, 150 מטרים רבועים, בקיבוץ שדה יואב בדרום.

"בעבר גרנו במושב שיתופי", מספרת דקלה. "כשנולדו הילדים עברנו לאשקלון, אבל היה לנו ברור שזה לא העתיד שלנו. חיפשנו מקומות אחרים, ושמענו שיש תהליך קליטה בשדה יואב, התעניינו ונדלקנו. איתנו הגיעו 25 משפחות נוספות, מחציתן בני קיבוץ חוזרים, והשאר כמונו, הגיעו מבחוץ".

גרתם כבר במושב, מה משך אתכם הפעם לקיבוץ?

"אחת הסיבות שמשכו אותנו הייתה שההרחבה עצמה היא בתוך הקיבוץ, ואין הפרדה בין הקיבוץ הישן למתחדש, זה רצף הרמוני".

אז אתם חברי קיבוץ.

"אנחנו חברים, אבל חדשים. אין לנו חלק בחובות שלהם, ומצד שני גם לא בזכויות. אם מחר חמי יואב מחלק דיבידנדים, אנחנו לא בעסק. החברות מתבטאת בכך שאנחנו מצביעים בהצבעות וחברים בוועדות".

משלמים מסי קהילה?

"אנחנו משלמים סל שירותים של 700 שקלים, ובנוסף יש ארנונה, חשמל ומים. סל השירותים כולל אבטחה, בריכה, עלון ומרכז תרבות. החברים הוותיקים משלמים גם מס דיפרנציאלי, ולהם יש סבסוד בחינוך ובבריאות".

השיקול לעבור לקיבוץ היה כלכלי?

"לא, השיקול היה איכות החיים. רצינו בית קרקע, ולכן הגענו לקיבוץ. שנינו עובדים באשקלון, כך שהיה הרבה יותר נוח וזול לגור באשקלון; אבל עשרים דקות של נסיעה - וקיבלנו איכות חיים. אני נותנת לילדים יד חופשית בקיבוץ, הם הולכים לפעילויות, ואנחנו הולכים בשביל ופוגשים אנשים".

איכות חיים, אבל קהילה סגורה. זה לא חונק לפעמים?

"מה שהיה יפה בתהליך הקליטה שלנו הוא שמהשיחה הראשונית עם הנהלת הקיבוץ הם עודדו אותנו להגיע לאירועים, לבריכה. התחלנו להכיר את התושבים ולהרגיש תחושת שייכות. זה דווקא נעים, אנשים מחייכים זה לזה".

מודל רביעי: הקיבוצניקים החוזרים

תהליך פיוס היסטורי

בחזרה ללשם, דובר התנועה הקיבוצית. אחד הנתונים שמוסרת התנועה הוא כי "60% מתוך הנקלטים החדשים בשנתיים האחרונות הם בני קיבוץ חוזרים". לשם מפרש את הנתון כ"תהליך פיוס היסטורי". הוא עצמו מכיר את הנושא מקרוב, כדור שלישי לבני קיבוץ שער הגולן. הסבים שלו הגשימו את החלום הציוני, והוא ממשיך את המורשת, שלא כמו בני קיבוץ רבים שבחרו לעזוב לטובת העיר.

"הייתה תקופה שבה הבנים עזבו את הקיבוץ מתוך כעס וחוסר רצון להסתכל אחורה", הוא מסביר. "האווירה הכללית הייתה שרוצים לברוח, וגם הקיבוצים שידרו לבנים, 'לכו תסתדרו בחוץ'. היום המגמה הפוכה - הקיבוץ הפך לאופציה עבור בני קיבוץ שעזבו, והם מממשים אותה".

למה המגמה משתנה, לדעתך?

"חוץ מהשינוי שעוברים הקיבוצים עצמם, יכול להיות שהסיבה היא שבני הקיבוץ הבינו שלחיות בעיר זה לא פחות קל מלחיות בקיבוץ".

דוגמה לפיוס היסטורי היא משפחתו של אלון עברי, 39, שכנו של לשם בשער הגולן. הוא מהווה דוגמה לבן קיבוץ שחזר, ולא רק שחזר, אלא הצטרף מחדש כחבר במודל הקיבוץ השיתופי. זהו המודל הקלאסי - שבו כולם מקבלים תקציב זהה, ואת שכרם מעבירים לקיבוץ. 83 קיבוצים מתנהלים לפי המתכונת זאת.

עברי וזוגתו הם בעלי תארים אקדמיים; את העשור השלישי לחייו העביר בני הזוג בתל אביב ובחדרה, לפני חמש שנים חזרו לקיבוץ במתכונת של תושב, ולאחרונה עברה המשפחה תהליך של קבלה לחברות. למה להם לחזור לחיות בקיבוץ שיתופי, על כל המשמעויות, במקום לממש את עצמו כלכלית ומקצועית בשוק החופשי?

"עזבתי את הקיבוץ בזמנו, כי הרגשתי שאני צריך את הפרטיות שלי ורציתי להתנסות בדברים אחרים. קיימים יחסי תלות בין החבר לקיבוץ, וזה מה שעיכב אותי. כשחזרנו לקיבוץ לפני כמה שנים חיינו כמו כל משפחה, המשכורת נכנסה אלינו, ואנחנו שילמנו שכירות לקיבוץ. באיזשהו שלב הבנו שאם אנחנו מתכננים להישאר, משתלם יותר להיות חבר. לכן אני כבר לא עוסק בחינוך לגיל הרך, אלא עובד ברפת. אשתי עובדת סוציאלית ועובדת מחוץ לקיבוץ, אבל אין קשר ישיר בין המשכורת שאתה מביא למה שאתה מקבל. התקציב האישי הוא נגזרת של משפחה".

מה היו השיקולים שעמדו בפניכם?

"בקיבוץ השיתופי אין המירוץ החומרי הזה שהרבה משפחות עסוקות בו. על הדירה, על החינוך ועל הבריאות אנחנו לא משלמים כלום".

החיים הופכים לקלים יותר.

"יש בזה משהו מקל, אבל יש לזה גם מחיר. אם אני רוצה עכשיו ללמוד תואר שני, אני צריך לפנות לקיבוץ כדי לממש את זה, כי אני אצטרך עזרה בשכר לימוד. הרי קשה לחסוך מהתקציב האישי שלנו, שהוא 3,000 שקלים בחודש. אבל כשחושבים על זה, הרי רוב המשפחות בישראל עסוקות בלשלם את המשכנתא ולסגור את החודש. במקרה שלנו הקיבוץ מספק את הצרכים הקיומיים, מה גם שאם למפעל של הקיבוץ תהיה שנה טובה, אז תיאורטית נראה מזה בונוס".

יש לציין כי בקיבוץ שער הגולן אין קליטה של תושבים שאינם בני קיבוץ. המקרה של עברי הוא כנראה הקיצוני שבין הדוגמאות, אך אולי מסמל יותר מכול מדוע הקיבוץ שוב קוסם למשפחות בישראל. כשקר וכל-כך יקר שם בחוץ, ערבי שירה בציבור וערבות הדדית נשמעים פתאום הרבה יותר טוב.