פאניקה עולה ביוקר

יש רגעים שמעצבים קריירה של ספורטאים, רגעים שיזכרו להם אותם כל הקריירה. לקטש היה עד היום אחד כזה כשחקן, אותה שלשה בגמר היורוליג מול מכבי במדי פנאתינייקוס, מעל הראש של דורון שפר. אחרי גמר הפיינל-פור יש לו עוד רגע כזה, הפעם כמאמן, רגע של אליפות.

זה קרה בתחילת הרבע השלישי: מכבי ת"א מובילה בשמונה הפרש ואלישי כדיר, כוכבה של גלבוע/גליל ספג עבירה רביעית. תשעה מתוך עשרה מאמנים היו מוציאים את השחקן כדי לשמור אותו לרגעי ההכרעה. למאמן העשירי קוראים עודד קטש, והוא הביא אליפות. קטש הרגיש שזהו רגע קריטי במשחק, אם יוציא את כדיר מכבי עלולה לברוח להפרש דו-ספרתי ולגמור את הסיפור. אבל כדיר נשאר על הפרקט, היה מצוין בשני צידי המגרש והוביל את הקאמבק של קבוצתו, כשמשם והלאה מכבי ת"א רואה רק את הגב של גלבוע/גליל.

זאת היתה החלטה מדהימה בזמן אמת, אבל הניצחון הוא תולדה של התנהגותו של קטש לאורך העונה ולאורך המשחק כולו. עודד הקרין את השקט וקור הרוח שלו לשחקנים. גם כשמכבי הרביצו וגם כשברחו לשמונה הפרש, גלבוע/גליל המשיכה לשחק את המשחק שלה, אף אחד לא ניסה לנצח לבד את המשחק, השחקנים המשיכו לשחק משחק רגוע וקבוצתי. כל זה כשבצד השני מפלס ההיסטריה מטפס לשמיים.

בצד הצהוב, קיבלנו במחצית אחת את תמצית הלחץ המכבי, הלחץ שלקח את השאיפה למצוינות צעד אחד רחוק מדי, עד שהפך קרדום לחפור בו. אין להסיר את האחריות מפיני גרשון, הוא האשם העיקרי באובדן האליפות, אך הלחץ והעצבים של ההנהלה, זחלו למגרש וחיסלו את המשחק הצהוב. מכבי ת"א שיחקה מחצית ראשונה מצוינת, קבוצתית, מפרגנת, אותה היא סיימה ביתרון שמונה נקודות. אבל כשיש לחץ אנשים חוזרים ליסודות שלהם, לבסיס.

השנה הבסיס של מכבי זה בעיקר בלאגן, כשכל אחד מנסה להציל את המולדת ועדיף בשלשה. במחצית הראשונה מכבי ת"א זרקה 19 זריקות ל-2 נק' ו-10 ל-3. במחצית השנייה זה עדיין היה 19 זריקות ל-2, אבל גם 17 זריקות לשלוש. שחקני מכבי לא ניצלו את בעיית העבירות של גלבוע/גליל (מלבד כדיר, גם פארגו כוכב הקבוצה היה בבעיית עבירות), לא חדרו פנימה אלא הפציצו את עצמם לדעת מחוץ לקשת.

גלבוע/גליל אלופה בזכות ולא בחסד, אלופה בדרך ולא רק בהשגת המטרה.