לרכז עניין באיראן

היינו צריכים להודיע שלא נתנגד להגעת מזון ותרופות לעזה בדרך הים, אך נסרב להגעת לנשק

הידיעה על המשט לעזה פורסמה זמן רב לפני אירועי אתמול. שבועות קדמו להתנגשות הימית. בניגוד להתנגשויות בגבולות, לחטיפתו של גלעד שליט, להפגזות הפתע היורדות עלינו ללא הודעה מוקדמת - המשט היה ידוע זמן רב מראש. ואף-על-פי-כן, הופתענו ונפלנו למלכודת שאת מלוא מחירה טרם שילמנו, ונקטנו צעדים שקשה להבין את סכלותם ואת עיוורון המחליטים עליהם.

נתחיל בעיקר: לישראל סיבות טובות להטלת מצור ימי על החמאס בכל הנוגע לנשק ולמחבלים. ספק רב אם יש לה צידוק - משפטי או אחר - למנוע סיוע הומניטארי ורפואי המגיע דרך הים. סיוע דרך טריטוריה ישראלית הוא סיפור שונה. ישראל הייתה צריכה להודיע מראש שלא תתנגד למשלוח מזון ותרופות לרצועת עזה דרך הים, אך תתנגד להגעת נשק ואנשים. זוהי מדיניות ברורה, חדה, המובנת לכול.

לצורך ביצוע מדיניות זו היה על הצי שלנו לדרוש בדיקת תכולת אוניות המשט. אם מפקדי האוניות לא היו נענים לתביעה זו, הייתה לישראל הזכות למנוע את כניסת המשט לעזה. ישנה דרך למניעת כניסה זו: פגיעה במדחפי האוניות היא יעילה, וללא פגיעה בבני אדם.

הקבינט החליט לאשר את תוכניתו של שר הביטחון, אהוד ברק, להשתלט בכוח על האוניות - שסיכוניה אמורים היו להיות ברורים לכול, גם לסומים בארובה. אך גרוע מזה: ללוחמינו לא היה די ציוד לפיזור הפגנות, והתוצאה - איומה ונוראה, מעמידה את ישראל בפני סכנות גדולות שבעתיים מסכנת הסיוע לעזה.

עניין נוסף ומרכזי: ישראל הרשמית שתקה במשך שעות לאחר שאמצעי התקשורת הבינלאומיים מלאו תיאורי זוועה. זה לא עניין של הסברה. זה עניין של מדיניות. על ישראל היה להודיע מראש - גם לממשלת טורקיה, גם לעולם כולו - שהיא תתיר את כניסתו של המשט אם ישוחרר גלעד שליט, ולחלופין, לפי הצעה ששמעתי מהשופט בדימוס איתמר פלפל - להודיע כי על כל ביקור של נציגי הצלב האדום אצל שליט, תותר כניסתה של אונייה אחת. עמדה מדינית כזו הייתה משנה מהקצה אל הקצה את מעמדה של ישראל בנוגע למשט, ומעבירה את הנטל לשלטון הפושע של החמאס בעזה.

משום מה, לא ננקט צעד כזה. כעת קיימת סכנה מוחשית הן של ניתוק היחסים עם טורקיה - מעצמה אזורית רבת כוח - והן של משטים נוספים מסוג זה.

הו הסכלות, הסכלות

אין זה מאוחר לשנות כיוון ולקבל את המדיניות המוצעת כאן. מי שחי בישראל חייב להרגיל עצמו לסכלות ממשלתית, גם בתחום הרגיש של הביטחון. אין לי טענה נגד חיילי הקומנדו והצי שלנו. הנוסעים ה"הומניטאריים" עמדו לעשות בהם לינץ' והם חייבים היו להגן על עצמם.

המשט כולו היה אקט של פרובוקציה לטובת איראן ושלוחתה העזתית. אך חכמים אינם נופלים לפח של פרובוקציה שקופה כזו. העסק טרם הסתיים: מה נעשה אם חס וחלילה ילווה המשט הבא באוניות הצי הטורקי?

אך הסכלות היא קולוסאלית מההיבט העיקרי: ישראל עומדת בפני סכנה קיומית מרכזית - איראן הגרעינית, שבעקבותיה יבואו מדינות מוסלמיות אחרות. כנגד סכנות אלה יש לרכז מאמץ עיקרי ולמקד את תשומת הלב העולמית לעניין זה.

במקום זה אנו פועלים אחרת: בהנחיית קיצוני הקיצונים בימין הלאומני, אנו רבים עם ארצות הברית ואירופה על נושא הבנייה היהודית בגדה, על שייח ג'ראח, על בית יונתן, ועוד היד נטויה. וכעת - נפלנו למלכודת איומה, שמחירה בקורבנות אדם והנזק לישראל עוד יאמיר. אלה הם ימים שחורים לישראל.

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)