כשלמדתי נהיגה דרסתי חתול. הייתי ילד קטן, בן 17 או משהו. זה היה בשכונת אפרידר באשקלון. אני זוכר במעומעם גוש אפור מגיח בפתאומיות מצד ימין של המכונית. אני זוכר את המכה הקטנה בכנף, את הגלגל עולה על משהו, את היללה החדה, המצמררת. אני לא זוכר אם החתול יצא מזה חי או מת, אבל אחרי השיעור יצאתי מהאוטו רועד ולקח לי ארבע שנים עד שחזרתי ללמוד נהיגה. אני חושב שלא סיפרתי את זה אף פעם לאף אחד. אז הנה. הוצאתי את זה. אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב.
נזכרתי בזה השבוע, עשרים ומשהו שנים אחר כך. אני נוהג לי באשדוד, ממש מול קניון סימול, ופתאום מגיח לכביש במבי, אלוהים יודע מאיפה הוא הגיע לשם. לא נסעתי מהר מדי, אבל ירד קצת גשם וגם היה לילה. ניסיתי לבלום, בחיי שניסיתי, אבל לא היה סיכוי. נכנסתי בבמבי הזה בכל הכוח. אין מצב שהוא יצא מזה.
אני רק סיננתי קללה, הנעתי מחדש את האוטו ונסעתי משם. אפילו פרטים לא השארתי.
מה קרה לי, לעזאזל? איך הפכתי למה שהפכתי? האם אלה השנים שהקשיחו אותי, שהפכו אותי למכונת הרג אדישה ומיומנת? האם זו הקריירה ששאבה ממני את הרגישות? האם זה הכיבוש שאטם את לבי? האם הקמתי לי חומת הפרדה בנשמתי?
אני אפילו לא מנסה לענות לעצמי על השאלות האלה. אני פשוט ממשיך בנסיעה, מקשיב לדן כנר שבקולו המתוק מדבש מנחה אותי בדרכי: פנה ימינה, המשך ישר, נשקיני דובשנית נשקיני, בכיכר צא ביציאה השנייה. כמה דקות אחר כך - מזג האוויר השתנה לפתע: עכשיו צהריים ושמש זורחת - אני נכנס מאחור בטנדר שעצר בפתאומיות, מתנגש חזיתית באופנוע שסטה מהמסלול שלו, דורס שני ילדים שהגיחו פתאום מאחורי אוטובוס חונה (מעשה שטן: לפתע התחיל לרדת שלג והכביש קפא בפתאומיות), ומספיק לחמוק ברגע האחרון מאמבולנס שחוצה צומת באור אדום, רק בשביל להיכנס - במהירות ועם כל הלב - באוטו שעומד לתומו בצד הכביש. דן כנר נשאר רגוע, כמו תמיד. צריך הרבה יותר ממסע הרג באמצע היום באמצע אשדוד בשביל להוציא את האיש הזה משלוותו. הוא נשאר אדיב - בצומת הבא פנה שמאלה - גם כשאני מאבד שליטה לגמרי על הרכב, נכנס לתת-היגוי ומפרפר כמו פרפר לילה בחנות למנורות.
וכל זה עוד לפני שהתחלתי לשתות. כמה דקות אחר כך אני מכבה את המנוע, מוריד שליש בקבוק וודקה ואן-גוך דאבל אספרסו, וחוזר לשבת מאחורי ההגה. השעה: משהו כמו אחת עשרה בבוקר. אתם לא באמת רוצים לדעת מה זה עשה לנהיגה שלי.
האמת שזה לא עשה הרבה למהירות התגובה שלי. האינסטינקטים של חיית הטרף נשארו כמעט אותו דבר, אולי רק טיפה פחות חדים. מה שהשתנה תחת השפעת האלכוהול זה - הפתעה! - תשומת הלב לפרטים, ההתכוונות, התפיסה המרחבית ושאר התנהגויות שדי חשוב להקפיד עליהן כשנוהגים. אם לפני הוודקה התבאסתי קלות אחרי כל תאונה, הרי שאחריה פשוט משכתי בכתפיי והמשכתי לדהור בדרכי אל עבר עוד קורבן מרוצה.
ואם אתם שואלים את עצמכם מה למדתי: אז למדתי שבאמת זה לא לעניין לנהוג אחרי ששותים. אפילו שבואו נודה בזה - זה כיף לאללה.
הכי אני אוהב להגיד "מצבי קיצון"
כל מה שתואר לעיל קרה באמת, ובאשדוד, אבל לא ממש באמת, וגם לא ממש באשדוד. זה קרה בסימולטור הנהיגה של בית הספר לנהיגה המסלול המהיר, שממוקם קומה אחת או שתיים מתחת לאדמה בקניון סימול בעיר (אני לא מחשיב קומות מרתף של קניונים כחלק מהמרקם העירוני).
הסימולטור, שהוא היחיד בארץ, מיועד ללומדי נהיגה או לנהגים ותיקים שאינם נוהגים בתדירות גבוהה. הסימולטור מגיב בדיוק כמו רכב אמיתי, בכל הקשור להתנהגות פיזיקלית (תת-היגוי, מהירות בלימה, מערכת ABS וכל זה); אפשר גם לבחור נהיגה בגיר רגיל, אוטומטי או חצי אוטומטי, כמו גם בתנאי דרך שונים - בעיר, בכפר, בעמק ובהר, בכביש ריק, עמוס למדי או פקוק לאללה; ובתנאי מזג אוויר שונים - יום, לילה, שלג, ערפל ועוד.
אבל הכי חשוב, כמו שאפשר להבין, זה שהסימולטור מאפשר להתנסות ביותר מחמישים תרחישים של מצבי קיצון (אני הכי אוהב להגיד "מצבי קיצון") מהסוג שתוארו לעיל, ועוד רבים, כמו תקר בגלגל לדוגמה. אחרי הכול, אמנם עברו יותר מעשרים שנה מאז שלמדתי נהיגה, אבל קשה לי להאמין שהשוק הזה השתנה עד כדי כך שהוא מספק ללומד הנהיגה ילדים לדריסה, חיות בר להשמדה או טנדרים להיכנס בהם מאחור. לעזאזל, אפילו שלג הגון אני לא מאמין שהוא יכול לספק פה, בארצנו המדברית.
המורים לא אשמים, אבל
ממה שאני מבין, שוק לימוד הנהיגה די - איך לומר את זה בעדינות - קופא על שמריו בעשורים האחרונים. העולם הולך ומתקדם בצעדי ענק. יש אינטרנט, לוויינים, טיסות מסחריות לחלל, ננו-טכנולוגיה, מכוניות היברידיות, שלטי חוצות ענקיים שמסיטים את תשומת הלב, טלפונים סלולריים שלא מפסיקים לצלצל, ועוד, אבל עולמם של המורים ושל התלמידים לנהיגה נשאר די סטטי, כאילו דבר לא קרה כבר שלושים שנה.
זה אולי רומנטי, אבל זה גם די פתטי; במיוחד כשהכביש גובה את חייהם של כל-כך הרבה אנשים בכל שנה. לא שהמורים אשמים בזה, כמובן, אבל כשמצרפים למצב העגום של לימודי הנהיגה את ההחלטה האומללה, שלא לומר המרושעת והאטומה, של הממשלה מתחילת השבוע, לבטל את חובת החינוך התעבורתי בבית הספר, ואל אלה מצרפים את תרבות הנהיגה העילאית של הישראלי הממוצע - מה מקבלים? אתם לא חייבים לענות לי.
בעולם, אגב, הולך תחום הסימולטורים ללימוד נהיגה ותופס תאוצה. הוא כבר חלק מהחוק במדינות אחדות (משהו כמו רבע עד שליש מהשיעורים צריכים לעבור בסימולטור). הצעת חוק של חבר הכנסת זאב ביילסקי (קדימה) בנושא כבר מונחת על שולחנות הכנסת.
בואו לא ניתמם - אני מתאר לעצמי שזו אחת מהסיבות שבגללן הוזמנתי לבדוק את הסימולטור, שהרי בית הספר המסלול המהיר, בשותפות עם החברה לתרבות הנהיגה בישראל שבראשה עומד עדי מימרן (כן, יש דבר כזה) הם היחידים בארץ שיש להם מכונה כזו, והם אלה שעתידים להרוויח יפה מאוד במקרה שחוק כזה יעבור. שיהיה להם לבריאות, זה מה שאני אומר. בקרוב, הם מספרים לי, יוקם באשדוד מרכז סימולטורים גדול יותר, עם קצת יותר מכונות, קצת יותר משוכללות ועם יותר תכונות.
המסך עדיין לא משקף מספיק
אם היה משהו שהפריע לי בסימולטור זה שהוא לא ממש נותן תחושה של רכב. ז'תומרת, הוא מגיב כמו רכב, אבל בעצם זה מין כיסא של אוטו שעומד באמצע חדר מול שלושה מסכי LCD. זה נראה טוב, אני לא אומר שלא, אבל זה לא נותן את העבודה המלאה. כשאתה נותן ברקס חזק, על המסך האוטו מתנהג כמו במציאות, אבל בעצם אתה ממשיך לשבת באמצע חדר בקומת מרתף בקניון סימול באשדוד. אין תחושות של הבלימה, הסבסוב, המכה כשנתקעים - דברים שניתן למצוא בכל משחק מחשב ממוצע.
האחים פיני ומשה בנאיים, בעלי בית הספר ושותפיו של מימרן, מספרים שכל התכונות האלה נמצאות ועוד איך במודלים החדשים יותר של הסימולטור, כמו גם מגוון רחב יותר של תרגילי נהיגה, למשל נהיגה ירוקה (איך לחסוך בדלק), נהיגה תחת לחץ חברתי (טלפון שמצלצל, חבר שמלחיץ וכד') ועוד, וכן תכונות מתקדמות יותר של המערכת; למשל, יכולות ניתוח מתקדמות יותר ויכולת לאתר נהגים פרועים לפי מספר רב של פרמטרים.
המערכת תוכל גם לדמות נהיגה תחת השפעת אלכוהול. זה אמנם לא יקרה בדרך הישנה והטובה שאני הלכתי בה - לשתות אלכוהול - אלא בדרכים מתקדמות יותר: הרכב פשוט יתנהג כאילו הנהג שלו שיכור, יגיב יותר לאט וכיוצא באלה, מה שיאפשר לנהג להבין טוב יותר את מה שעושה לו המשקה. המערכת מציעה גם שיעורים מיוחדים המאפשרים חזרה הדרגתית לנהגים הסובלים מטראומה אחרי תאונה.
עשרים דקות לצאת מהחניה
מימרן והאחים בנאיים מספרים שבקרב תלמידים ששילבו את הסימולטור בשיעורי הנהיגה שלהם - והיו למעלה מ-500 כאלה בשנתיים האחרונות - יש שיעורים גבוהים בהרבה של מעבר מבחן הנהיגה בטסטים ראשון ושני. האמת היא שזה הגיוני. הסימולטור מאפשר לך לחזור עשרים פעם על משימה פשוטה (חניה ברברס, השתלבות בתנועה), דברים שלמורה נהיגה ממוצע יימאס מהם אחרי שלוש דקות; הוא חזק מאוד בלהתעכב על פרטים קטנים - עשרים דקות עד שהוא נתן לי לצאת מחניה כמו בן אדם. מי ידע שצריך קודם להסתכל הצדה ורק אחר כך להפעיל את האיתות? ומה זה בעצם משנה? או תרגילים כמו שמירת חוק שתי השניות.
הסימולטור מוסר דוח מהימן ביותר אחרי כל שיעור, הוא הרבה יותר ירוק, ואולי הכי חשוב - הוא אף פעם לא יוצא משלוותו.
מה עוצר את שילובו של הסימולטור בשוק לימודי הנהיגה בישראל? מעבר לגורמים כמו מחיר (זה די יקר הדבר הזה), מה שמעכב בעיקר זה המנטליות של המורים לנהיגה. הם בטוחים שרוצים לדחוק את רגליהם. זה לא ממש נכון. אחרי הכול, הסימולטור רחוק מלהוות תחליף להתנסות אמיתית בכביש. להפך, המורים לנהיגה צריכים להיות הראשונים שמעודדים את הכנסת הסימולטור: הוא מספק להם תלמידים קצת יותר מנוסים, שיהרסו להם קצת פחות את המכוניות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
