ראש עיריית רמלה חשוד בשחיתות: כביש "פרטי" אושר לידיד

תחקיר "גלובס נדל"ן": האופן שבו העירייה בראשות יואל לביא מתנהלת בפרויקטים של מקורבים ללביא מצוי בבדיקות וחקירות, ממשרד הפנים ועד יאח"ה ■ לביא הודף את כל הטענות ומאשים את מבקר העירייה שמעון זיסין בהתנכלות

07/06/2010, 14:08

הרגל מעניין יש לראש עיריית רמלה, יואל לביא. כשמשוחחים אתו בלשכתו ומפנים אליו שאלות בעניינים שנראים לו כנראה בעייתיים, הוא לא עונה בקול אלא פונה ללוח מגנטי, נוטל לידו מרקר צבעוני על בסיס מים, כותב על הלוח את התשובות לשאלות - ומיד לאחר מכן הוא מוחק את הלוח. כך הוא נוהג לעיתים גם כשהוא מעביר הנחיות ומסרים לכפופים לו. כשהוא מדבר, בשקט, הוא ניגש לפעמים לחלון ופותח אותו לרעש הרחוב. אם יש ציידי חתימות נדירות של ראשי ערים, החתימה של יואל לביא מככבת בצמרת רשימת הביקוש, כי רק לעיתים נדירות מוצאים חתימה שלו או הערה חתומה שלו בכתב ידו על מסמכים.

מה זה אומר על לביא? שהוא משתדל להיות זהיר.

מסורת נאה יש ברמלה. תאגידים גדולים, להם פעילות עסקית בעיר, תורמים לבבת עינו של לביא: קבוצת כדורסל הנשים אליצור רמלה. החל מחפציבה, דרך תעבורה, וכיום זו קבוצת גינדי, הבונה מגדל מגורים "יוקרתי" ברמלה וכבר מופיעה כספונסר של הקבוצה. הדיבור הבוסי והבוטה של לביא בהקשר לקבוצת הכדורסל הוא מן המפורסמות. יש כמה נשים שלא מוכנות לקבל ממנו דיבור שוביניסטי, למשל אורנה אוסטפלד, מאמנת הכדורסל של רמת השרון.

לביא, שנולד ברמלה אבל התגורר בנתניה, עשה קריירה צבאית מכובדת ועתירת קשרים וחברים. הוא היה קצין בכיר בשיריון, סגן מבקר מערכת הביטחון ורמ"ח ארגון בצה"ל. הוא בעל דיבור קולח, איש שיחה לבבי, יודע הכל על הכל, מספורט ועד פוליטיקה ומורשת קרב, מומחה בהרצאות על כלכלה והליכי תכנון, והוא מסביר מצוין איך ומדוע שומרים בעיריית רמלה על הליכים תקינים ושקופים לטובת תושבי העיר.

לביא הוא ראש עיר צנטרליסט. כלום לא זז בלעדיו. צוות העירייה מפגין כלפיו יראה של ממש. בדיוני מנהלים הוא משתלח לעיתים בלשון בוטה, אינו מהסס להעליב, ובזה הוא דומה ללא מעט ראשי ערים. לביא אוהב לנסוע לחו"ל, לבלות, ומאוד אוהב לאכול, בעיקר צהריים במסעדת סוהו בראשל"צ.

נפסל לתפקיד מנהל המינהל

לביא, שהתחיל את הקריירה המוניציפאלית כשנבחר מטעם הליכוד לראשות העיר רמלה ב-1993, היה חבר וראש המטה של בנימין נתניהו בעבר וסייע לידידיו שוני וראובן גבריאלי להכניס לכנסת ב-2003 את ענבל גבריאלי. הוא היה מקורב לאריאל שרון ועבר אתו לקדימה, כמועמד לכנסת מטעם המפלגה, אף כי בבחירות המוניציפאליות האחרונות ב-2008 הוא רץ בסיעה עצמאית. הוא מקורב לאביגדור ליברמן, מאיר שטרית, ישראל כץ, בנימין בן אליעזר, לימור לבנת, הוא חבר של אהוד אולמרט ושל מזכיר הממשלה הקודם עובד יחזקאל, המתגורר בבית השכן ללביא. בצד אנשי העסקים יש לו גלריה עוד יותר גדולה של חברים מהמגזר העסקי.

לביא מקפיד על כבודו והגיש לא מעט תביעות דיבה. כאן הוא נעזר בחבר קרוב שלו, עו"ד אבי נוה, המייעץ לו בקביעות. עו"ד נוה נותן שנים רבות לעיריית רמלה שירותים משפטיים בנוגע לחייבי ארנונה בעיר. מיד לאחר בחירתו הראשונה של לביא לראש עיר ב-1993, מונה עו"ד נוה כריטיינר של העירייה בתחום הגבייה והארנונה. בהגדרת תפקידו לא נאמר שהוא מייצג את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. עו"ד נוה ייצג אנשי עסקים ברמלה (ראו בהמשך).

לביא אומר: "הוועדה לניגוד עניינים בחנה הנושא, את הערותיה הנני מיישם.

על כל הליך שעו"ד נוה ייצג אותי שילמתי מכיסי הפרטי. הוא אינו העו"ד היחיד שייצג אותי בענייני האישיים, בחרתי בו לייצוגי בעניינים של הוצאת דיבה ע"פ חוק לשון הרע מתוך הערכתי ליכולתו בתחום זה. עו"ד נוה מונה לתפקידו ע"י מועצת העיר, איני מעורב בהחלטות איזה תיקים ימסרו לטיפולו, הוא אינו עו"ד היחיד שמטפל בתיקים כגון אלה שציינת".

עו"ד נוה אומר: "כל הפעולות אשר נעשו ע"י משרדנו בתיקים השונים הינם באישור הגורמים המוסמכים בעיריית רמלה. משרדי אינו יוזם הסכמים על דעת עצמו. אין אני רואה פסול כלשהו בייצוג העירייה בעניינים שונים, ומייצוגו של ראש העיר באופן אישי. משרדי לא ייצג מעולם ואף אינו מייצג היום עסקים הפועלים בעיר רמלה אל מול העירייה. את ראש העירייה מר יואל לביא ועיריית רמלה עצמה ייצגתי בתביעות דיבה אשר הוגשו באמצעות משרדי כנגד גופים שונים (ובכללם כנגד עיתון איילון ועיתון הארץ) כנגד תשלום שכ"ט מלא אשר שולם לי. אין אני רשאי למסור את שיעור שכ"ט אותו גביתי".

עו"ד נוה אומר, כי חוות הדעת של מבקר העירייה הקודם נובעות מפיטוריו, ו"לגופם אין בהם ממש כלשהו".

המבקר הפנימי הציף חשדות

לביא היה המועמד של אולמרט לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל ב-2007. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פסל את המינוי והודיע: "מינויו של יואל לביא לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל עלול לגרום לפגיעה קשה באמון הציבור במערכות השלטון". שלוש סיבות מנה מזוז: העובדה שנגד לביא תלויים ועומדים חשדות לפגיעה בטוהר המידות וסדרי מינהל תקין, לביא הוא בעל זיקה פוליטית למפלגת קדימה, והתבטאויותיו הגזעניות כנגד המגזר הערבי. לביא עתר לבג"ץ, אבל בסופו של דבר לא קיבל את המינוי.

מהם אותם חשדות בעניינו של לביא? הפרשיות שיתוארו כאן מדגימות את החשדות.

את החשדות נגד לביא הציף וחשף מבקר עיריית רמלה, שמעון זיסין. זיסין, סא"ל במיל', שהיה מבקר מפקדת חילות השדה, מונה למבקר עירייה בשנת 1995. החל משנת 2005 התחיל זיסין לפעול נגד מה שנראה בעיניו כמעשי שחיתות בעירייה. הוא התחיל לפנות לגורמי ביקורת, כמו לאגף הביקורת במשרד הפנים ולמשרד מבקר המדינה (היועץ לענייני שחיתות יעקב בורובסקי). מאוחר יותר הגיש זיסין ליאח"ה תלונות ובהן מידע רב, על פרשיות רבות, רובן בתחום הנדל"ן, שעיקרן חשד למינהל לא תקין וחשד למעורבות בכירים בעירייה בפרשיות אלה.

והנה, בתחילת פברואר 2007 הודיע מנכ"ל העירייה לזיסין על "חשדות" נגדו בעניין תשלומים בגין אחזקת רכב שלא כדין, והקציב לו 3 ימים להתפטר או שתוגש נגדו תלונה במשטרה ושמו יוכפש בתקשורת.

זיסין פנה מיידית למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שנתן לזיסין בתחילת 2007 צו הגנה זמני. לביא, באמצעות עו"ד יעקב וינרוט, הגיש עתירה לבג"ץ נגד מבקר המדינה ונגד זיסין, בדרישה להסרת צו ההגנה. מבקר המדינה הסיר את צו ההגנה בתחילת 2008, והמליץ לקיים בירור של טענות העירייה בביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות.

מיד לאחר מכן לביא זימן דיון במועצת העיר לצורך פיטוריו של המבקר. זיסין פנה לביה"ד לעבודה נגד הפיטורין. הפשרה שנקבעה בביה"ד הייתה, שהמועצה לא תדון בפיטורין וטענות העירייה יובאו לפני ביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, ובמשך תקופה זו זיסין יושעה בהסכמה מעבודתו בעיריית רמלה וימונה לו מ"מ, עד להחלטת בית הדין למשמעת. התיק של עיריית רמלה נגד זיסין עדיין מתנהל, והעירייה טוענת גם שזיסין עשה שימוש פסול במשאבי העירייה.

במקרה אחד יש כבר המלצה של יאח"ה לפרקליטות מחוז מרכז, על יסוד תלונה של זיסין: המשטרה הודיעה כי המליצה לפרקליטות להעמיד את לביא לדין בנושא אי פרסום הסכמי הבחירות המוניציפאליות בנובמבר 2008 עם סיעתו של אביגדור ליברמן.

חקירת יאח"ה מתקדמת

חקירת המשטרה בעניין יואל לביא ועיריית רמלה התחילה בשלוחה הדרומית של יאח"ה בבאר שבע, בראשות סנ"צ גילה בכר, ולאחרונה נראה שהיא מתקדמת.

בחלק מהפרשיות נבדקו גם פעולותיו של בכיר נוסף בעיריית רמלה, שמעון לוי, מקורב ללביא, שהיה חבר מועצה וכיהן כיו"ר ועדת המשנה לתכנון ובנייה, הורשע בעבר בעבירות בנייה בביתו בבאר יעקב ובתקיפת עובדת ציבור ובידוי ראיות, וממתין כיום להכרעת דין בנושא איומים על מבקר העירייה.

בשלב הזה, היזמים המקורבים ליואל לביא, שהטיפול בנכסיהם ברמלה יתואר בהמשך, לא חשודים. יזמים, כמו יזמים, רוצים לבנות יותר, לקבל הקלות, לשלם פחות היטלים, לבנות מהר ולהכשיר את הבנייה. השאלה היא, האם טיפול העירייה בענייניהם היה סביר או שזכו להעדפות.

הפרשיות המובאות כאן מתבססות על מסמכים ותיעוד. פרקליט המדינה משה לדור הצהיר לאחרונה, שהמדינה נכשלת בטיפול בעבריינות בנייה, כולל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, וכי לנוכח המתרחש ברשויות המקומיות יש להוציא את הטיפול בעבירות אלה מידיהן. לדור קורא להקמת גוף חקירות לאומי מיוחד. במקרה של רמלה החומר בידי המשטרה והפרקליטות, וראוי לקיים את הבירור בפרשיות בגינן נפסל לביא לתפקיד מנהל המינהל.

הבית של לביא

לקראת הבחירות הראשונות ברמלה ב-1993 בהן התמודד וניצח, עזב לביא את הפנטהאוז בנתניה ועבר להתגורר ברמלה. הוא רכש ב-1994 וילה בשכונה היקרה ביותר בעיר, נוה דוד. בבית הצמוד מתגורר שנים אחדות עובד יחזקאל, ידיד קרוב של יואל לביא ומי שליווה את אהוד אולמרט בתפקידיו, כולל כמזכיר הממשלה.

חריגות הבנייה - בהיתר הבנייה שקיבל לביא מפורטים השטחים באופן מדויק לצורך חישוב האגרות. בשנת 1995 הגיש לביא למחלקת הנדסה תוכנית שינויים. בבדיקת פיקוח הבנייה בביתו נמצא, שבעצם יש בבית ראש העיר חריגות בנייה, בניגוד לתב"ע ובניגוד להיתר הבנייה המקורי משנת 1994.

מה עושים? באופן רגיל אזרח היה מקבל תביעה ודרישה להריסת הבנייה החריגה, והיה מחויב בהתאמת הבית לתוכנית המקורית ולתב"ע, וכן היה נדרש להיטל השבחה או קנס.

מה קרה בעניין של לביא? המבקר זיסין מצא, שהוועדה המקומית יזמה מאוחר יותר (96-98) תוכנית חדשה ושיפרה את התב"ע ואת זכויות הבנייה גם באזור מגוריו של לביא. בכך הוכשרו חריגות הבנייה שנמצאו קודם לכן בביתו של ראש העיר. השכנים בבניינים הסמוכים היו דווקא שבעי רצון נוכח ההשבחה.

אבל זה לא הכל: "אימוץ" קרקע ציבורית - חבר מועצת העיר אבנר סרוסי העלה את החשד, לפיו לביא "אימץ" קרקע בינו לבין הבית השכן, בו גר עובד יחזקאל, קרקע שרובה ציבורית, והשתמש בה לצורך חניה פרטית.

לביא תבע את סרוסי על מספר פרסומים של סרוסי נגדו, ובבית המשפט העיד לביא כך: "מדובר ברכישה של שטח חניה שאין בו זכויות בנייה, שטח ציבורי שסמוך לביתי. הייתה טעות בתב"ע, ההסדר היה לאחר שהועברה החלטה לוועדת המשנה שיש שינוי בצורת החניה במקום, התפתחה אפשרות שארכוש 32 מ"ר, זה שטח ציבורי".

מבקר העירייה זיסין טוען, שהעיסקה אותה תיאר לביא בעדותו סובלת מפגם מעניין: אין אישור של מינהל מקרקעי ישראל לביצוע עיסקה כזו. אין גם אישור תכנוני להעברת הקרקע הציבורית לידיו הפרטיות של ראש העיר, ואין אישור של משרד הפנים לעיסקה כזו.

מה עוד? הפרגולה - בדיקת השתלשלות היתרי הבנייה והחריגות בבית ראש העיר הובילה לעניין הפרגולה. לביא פנה במארס 2008 לאגף הנדסה וביקש רישוי בהליך מקוצר לפרגולה בחצר ביתו. הפקח גילה שמדובר בפרגולה שנבנתה זמן רב קודם לכן, ומדובר בבקשה למתן הכשר בדיעבד לבנייה ללא היתר. הוועדה, תוך התעלמות ממשמעות הערת הפקח, אישרה את הפרגולה.

הפנס הציבורי - מי שמחפש את האמת מתחת לפנס, יכול במקרה הזה למצוא פנס ציבורי בראש עמוד של עיריית רמלה, אלא שעמוד התאורה ניצב בתוך השטח בביתו של יואל לביא.

ביתו של יואל לביא / צלם: תמר מצפי
ביתו של יואל לביא

לביא: אין חריגה בביתי

לביא מסר בתגובה: "לקראת כינוס מועצת העיר לדיון בפיטוריו של מבקר העירייה מר שמעון זיסין (המושעה) הופץ לכל העולם דו"ח ביקורת על עבירות בנייה שביצעתי בביתי (מיותר לציין שלא נשאלתי שאלה טרם הפצת הדו"ח וכמובן לא התבקשתי להציג כל מסמך...). כהערת אגב אוסיף, כי אין מחלוקת שבמצב כזה מר זיסין מצוי היה בניגוד עניינים מובהק! ולמרות זאת, הוציא תחת ידו באופן רדוד מסמך זה, כדי לזכות במעמד של חושף שחיתויות מטעם מבקר המדינה ובצורה זו לשמור על מקום עבודתו, למרות חוסר ניקיון כפיו, כפי שנתגלה ע"י גורמים בעירייה. בקצרה אוסיף, שלאחר כעשרה חודשים הסיר מבקר המדינה את צו הגנת המבקר, ואיפשר את ההליך בבית הדין לעבודה כנגד המבקר.

"עם פרסום הדו"ח, שהועבר בדרך פלא לתקשורת (אגב, גם זו עבירה, פרסום פרטי דו"ח מבקר טרם דיון בו), התייצבו בביתי כתבי וצלמי ערוץ 1, 2, 10 וכתבים נוספים, אחרי כשעתיים של הצגת מסמכי היתר הבנייה לביתי, תוכנית השינויים והקבלות על התשלומים... כתבה לא נעשתה.

"ביתי בנוי ע"פ תב"ע!!! אין בו חריגה!!! לא ניצלתי את מלוא זכויות הבנייה המוקנות בתב"ע שאושרה טרם התגוררתי ברמלה וטרם נבחרתי לראשות העיר!!!!!!!!!".

החיוב האישי ובית רוחם

סעיד רוחם, יזם נדל"ן, הוא אחד המקורבים לראש העיר לביא. רוחם בנה ברחוב הרצל, הרחוב המרכזי בעיר, בניין משרדים בן 5 קומות. למבקר העירייה הגיעו תלונות על חריגות בנייה, כולל מיו"ר ועדת הביקורת בעירייה, שלמה אזולאי. אבל - לפי תלונת זיסין במשרד הפנים, על פי החלטת לביא לא התאפשרה בדיקה כזו.

הבנייה הסתיימה ב-1999, אבל גם לאור המצב בשוק המשרדים הבניין לא נחל הצלחה מלאה ושתי קומות ממנו לא אוכלסו מספר שנים. עו"ד אבי נוה, הריטיינר של העירייה לארנונה, קבע שאין לחייב בארנונה את שתי הקומות משום שאין תקרה אקוסטית וריצוף. ארנונה לא נגבתה בגין שתי הקומות במשך כמה שנים, ללא אישור המועצה ומשרד הפנים.

עיריית רמלה, כך נראה, נחלצה לעזרת היזם לא רק בארנונה אלא בעסקים השוטפים. בשנת 2003 רכשה העירייה את אחת מקומות המשרדים הריקות בבית רוחם בכ-9 מיליון שקל ושכרה חלק מהקומה השנייה הריקה. הרכישה נעשתה ללא אישור תקציבי וללא אישור משרד הפנים.

אגף הביקורת של משרד הפנים קבע, שהרכישה נעשתה בניגוד לחוק ולתקנות. בדו"ח נאמר: "מחיר רכישת הקומה והשכירות גבוה באופן ניכר מהמחירים באזור זה וברמלה בכלל. העירייה מסרה כי מבנה זה הינו ייחודי ברמת בנייה וגימור גבוהים המצדיקים את המחיר הגבוה".

הפרשה הגיעה למקום שהכי מפחיד את ראשי הערים: היחידה לחיוב אישי באגף הביקורת של משרד הפנים. זו היחידה שיכולה לגרום לכך, שראש עיר הנוהג בניגוד לתקנות ולחוק ישלם מכיסו הפרטי את ההוצאה שבוצעה שלא כדין.

בראש היחידה לחיוב אישי במשרד הפנים עמדה אז עו"ד מיכל רוזנבוים. היא מינתה את רואי החשבון קינן את ויגנסקי לחקור את פעולותיו של יואל לביא. רואי החשבון התחילו לחקור באוקטובר 2006.

כשהסתיימה שנת 2006, חל שינוי אצל עו"ד רוזנבוים. היא סיימה את עבודתה במשרד הפנים ועברה למגזר הפרטי. בתחילת 2007 אישרה עיריית רמלה את העסקת עו"ד רוזנבוים, בתעריף של 100 דולר לשעה, והיא מחויבת לפעול על פי הנחיות ראש העיר.

מזכיר העירייה שמואל קולישבסקי העיד לאחרונה בהליכים משפטיים, שעו"ד רוזנבוים ייצגה את עיריית רמלה ואת יואל לביא מול היחידה לחיוב אישי, היחידה אותה עזבה בעת שנערכה החקירה בעניין זה.

עו"ד רוזנבוים מוסרת, כי התחילה לטפל בעניין בית רוחם במשרד הפנים אולם הפסיקה את הטיפול באוקטובר 2006 בגלל חשש לניגוד עניינים, וכי בסיום עבודתה במשרד הפנים לא חלה עליה חובת צינון לעבוד עבור עיריית רמלה ומעולם לא הייתה במצב של ניגוד עניינים. עו"ד רוזנבוים מוסרת, כי ייצגה את עיריית רמלה ולא את יואל לביא אישית, וכי ועדת האתיקה של לשכת עו"ד ניקתה אותה מטענה לניגוד עניינים.

"על שולחן שר הפנים"

ומה קרה לחקירת משרד הפנים בעניין לביא ובית רוחם? במהלך 2008 הופצה טיוטת דו"ח ביקורת, לפיה יש לחייב את לביא ובכירים נוספים בעירייה בחיוב אישי במיליוני שקלים. מאז לא ידוע מה עלה בגורל דו"ח זה.

משרד הפנים מסר: "המלצת הוועדה לחיוב אישי בעניין עיריית רמלה מונחת על שולחן שר הפנים, לשם מתן החלטה בעניין".

יואל לביא אומר: "כל הנושאים שהינך מעלה נבדקו ונבחנו ע"י היחידה לחיוב אישי, ולא נמצאו פגמים לא בהתנהלות העירייה ולא בהתנהגותי/התנהלותי האישית! השאלות שהינך מציג, הם טענות ממוחזרות של גורמים שפוטרו ו/או הושעו מעבודתם, ומצויים הם עצמם בהליכים שונים של חקירה ו/או דיונים בבי"ד לעבודה ו/או בבית דין למשמעת".

עו"ד נוה אומר: "משרדי אינו קשור בדרך כלשהי ואף לא נתן אישור לפטור כלשהו הקשור לבניין זה".

ימים אחדים לפני ירידת הכתבה לדפוס נודע, ששר הפנים החליט לפטור את לביא ובכירי העיריה מחיוב אישי.

שני עניינים מכעיסים במיוחד את יואל לביא. ראשית, הודעת היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז, על החקירות בעניינים הקשורים ללביא, בתגובה לעתירה לבג"ץ של לביא, שדרש למנות אותו למנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. העתירה נדחתה. שנית, כל מה שקשור למבקר הפנימי שמעון זיסין, הוא בבחינת בד אדום מול עיניו.

לביא: "ברקע לשאלותיך הינך מציין "אני מבקש לשמוע את תגובת ראש העיר .... נושאים שלגביהם מתנהלת חקירה משטרתית (ע"פ הודעת היועמ"ש מני מזוז)", חבל שאינך מעודכן בפרטי האמת של מידע זה, אני הגשתי בג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז. בדיון בבג"ץ הופתעה נשיאת ביהמ"ש העליון, השופטת דורית בייניש, מעמדת נציגת מח' הבג"צים בפרקליטות כי יש למחוק סעיף זה מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין מינויי לראש מינהל מקרקעי ישראל. ראה לעניין זה החלטת הבג"ץ. בכל מקרה, מאז חלפו שנתיים ויותר ואני לא נשאלתי שאלה וגם לא נחקרתי... על כן, ראוי שתבחן התבטאותך ה"בטוחה" בנושא זה.

"כל אחד מן הסעיפים בשאלות הוא הר של מידע .... חלקו עבר בדיקה של מספר ביקורות חיצוניות ולא נמצא פגם בהתנהלות העירייה או בהתנהלותי!

"הצגתי כאן ממש בקצה המזלג מידע ראשוני/בסיסי מתוך ובהתבסס על זכרוני. הניירת הנוגעת לכל סוגיה רבה ומצויה אצל היועצים המשפטיים ו/או מחלקת הכנסות והגזבר, ו/או מח' ההנדסה לענפיה (תכנון/פיקוח) ו/או המח' לרישוי עסקים/היחידה לאיכה"ס ועוד. במידע שהצגתי, כאמור רק קצה קצהו, נועד רק לצורך ההבהרה כי שאלותיך נבחנו ע"י מספר גורמים ונמצא שהן במקרה הטוב האשמות שווא, ובמקרה הרע השמצות נטולות בסיס שמנסות להשפיע על החלטות בתי משפט/דין על בסיס יצירת "אוירה" של מערכת מנוהלת באופן מושחת".

שמעון זיסין העדיף לא להגיב.

הכביש של אסא

אברהם אסא, איש עסקים בתחום המלונאות ותחנות דלק, הוא חבר ילדות של יואל לביא, ואף העסיק בעבר את לביא כמנהל בית מלון באילת שבבעלותו. אסא הקים תחנת דלק ביציאה הצפונית בכביש מס' 44 עוקף רמלה, בסמוך לפסי הרכבת, תחנה שזכתה להצלחה בזכות מסעדת "הסינית הצהובה".

אסא תפס יוזמה לסלילת כביש חדש המחבר את התחנה שלו לכביש הראשי. הפרויקט הסתיים בסוף 1998. כמות התנועה הזורמת מול תחנת הדלק גדלה כמובן מאז סלילת הכביש. הפרשה פורסמה בזמנו על-ידי נעה ווסרמן-עמיר במוסף הנדל"ן של "גלובס".

במהלך הטיפול בענייני הכביש קיבל אסא סיוע משפטי מעו"ד אבי נוה, החבר של ראש העירייה לביא ומייצג העירייה. עו"ד נוה ייצג את אסא מול רכבת ישראל בהסדרים הקשורים לביצוע הכביש החדש. במקביל, מסתבר שעו"ד נוה מסר חוות דעת לעירייה - חו"ד שלדבריו התבקשה על-ידי מחלקת הנדסה בעירייה - ולפי חוות דעת זו התהליך התכנוני בעניין הכביש החדש של אסא היה תקין ובסמכות, כי מדובר ב"הרחבת דרך". הכביש הושלם בטרם ניתן היתר הבנייה.

בדיעבד, אחרי הסלילה, קבעה הוועדה המחוזית מרכז שהוועדה המקומית של לביא נתנה לאסא היתר בנייה בלתי חוקי, שלא בסמכותה. אבל הכביש פעיל וכמוהו תחנת הדלק של אסא.

כאשר מבקר העירייה זיסין חשף את הפרשה הוא קבל על כך, שעל בסיס חוות דעת של נציג היזם נתנה העירייה היתר בלתי חוקי.

לביא אומר: "הכביש של אסא חוקי! (אף כי לא הייתי מעורב וגם הוועדה המקומית לא הייתה אמורה להיות מעורבת בהליך האישור, מדובר בשטח שבתחום מסילת הברזל שהינו מחוץ לסמכותה של הוועדה המקומית)".

עו"ד נוה: "לא ייצגתי את היזם אל מול העירייה בכל הקשור לכביש הנ"ל ו/או בכל נושא אחר, ואף לא נתתי לעירייה חוות דעת בעניין זה".

פרשת הכביש מסתובבת כבר שנים בבתי המשפט ובוועדות התכנון, ועכשיו היא ביידי השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

פתרון יצירתי בבית ממסכו

מאיר כהן הוא איש עסקים רמלאי, חבר קרוב של יואל לביא, חבר מרכז ליכוד ומקורב לדמויות פוליטיות בכירות בליכוד. כהן הקים מבנה משרדים בן 4 קומות עם תחנת דלק לא חוקית, מסעדה שנקראה ממסכו וסופרמרקט קטן, סמוך לרחוב ביאליק. הבניין הוקם כאשר השטח היה שייך למועצת גזר, ורמלה קיבלה אותו במסגרת הרחבת תחום שיפוט.

בשנת 2004 התגלתה בנייה בלתי חוקית באתר, כאשר היזם "כבש" שטח של כ-3,000 מ"ר של אדמת מינהל, כולל אספלט, ויצר למעשה מגרש חניה פרטי עבור לקוחות המסעדה והמרכול. סגן מהנדס העיר, משה לורברבום, הכין תצהיר לקראת צו הריסה מינהלי, שנחתם על-ידי יועמ"ש העירייה דורון דבורי. ב-6.1.04 חתם ראש העיר יואל לביא על צו הריסה מינהלי לשטח.

ההריסה בפועל התעכבה משום מה. מהנדס העיר פנה למינהל, הודיע על הבנייה הבלתי חוקית, וביקש את סיוע המינהל לביצוע ההריסה. העניין הגיע לבית משפט, שם השופט זכריה ימיני הורה ב-13.2.05 להרוס את הבנייה תוך 7 חודשים וגזר קנס של עשרת אלפים שקל או מחבוש של 100 ימים. מגרש החניה המשיך לתפקד והשנים עברו.

היזם כהן, בינתיים, פעל להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית בפרויקט ממסכו. במאי 2008 הוא פנה ליועץ המשפטי של העירייה והודיע לו כדלקמן: "בהתאם להנחייתו ובקשתו של מר יואל לביא, מצורף בזאת כתב שיפוי וכתב התחייבות לביצוע עבודות הפיתוח. לעיונך והערותיך. בהתאם לסיכום עם מר יואל לביא, כתב השיפוי וכתב ההתחייבות יהיו חלק מאישור התוכנית, ואין צורך בקבלת אישור מינהל מקרקעי ישראל לתוכנית".

בדצמבר 2008 פתח לביא ביוזמה חדשה. הוא פנה למינהל והודיע, שמתוקף סמכותו (שימוש ארעי במגרשים ריקים), הוא מכשיר את הבנייה הבלתי חוקית של כהן. בהודעה אין מילה על פסק הדין ועל ההימנעות מביצוע ההריסה בממסכו במשך 3 שנים. לביא חתם על הצו המכשיר את החריגה.

המינהל הודיע ללביא שהמינהל מתנגד ליוזמתו ודורש לבטל הצו לאלתר, כי השטח מיועד למגורים.

עיריית רמלה של לביא מצאה פתרון בעזרת הנימוק הבא: מסוכן לשווק קרקע למגורים ליד תחנת דלק. כהן ישלם למינהל עבור תחנת הדלק המוחזקת על ידו "ללא כל זכות חוזית". כהן ישלם גם עבור הבנייה הבלתי חוקית הנוספת בפרויקט ממסכו, ויפנה את הפלישה לחניה הבלתי חוקית.

על מנת להכשיר את כל זה, המינהל הסכים ב-2009 לפתרון מעניין: כל עבירות הבנייה יוכשרו, כאילו אין פסק דין, והמינהל לא ישווק את הקרקע שסביב הפרויקט של כהן. לפי החשבון שנערך במינהל, הנזק שנגרם לציבור מגיע ל-1.16 מיליון שקל. לגישת המינהל, היזם כהן צריך לשאת ב-200 אלף שקל מהנזק. את עיקר החשבון משלם הציבור. אז מה אם היה פסק דין?

יואל לביא מסר: "פרויקט ממסכו אושר ע"י ועדת לודים, שנים אחרי הועבר השטח לתחום שיפוט רמלה. העירייה בהנחייתי פעלה להעמדה לדין וביצוע צווי הריסה והם בוצעו!!!! התב"ע של "קרית האומנים" התעלמה מקיומו של פרויקט זה. עצם קיומה של תחנת דלק (חוקית) במקום מונעת שימוש בשטחים ציבוריים צמודים ע"פ התב"ע, מכאן נולד הצורך לבצע "ההצרחה" בלשונך/לשון השחמט. ההצרחה נעשית מול מינהל מקרקעי ישראל ובתמורה מלאה (דומני שבמכרז), לעירייה אין חלק בהליך ההוני!".

תחנת הדלק של פיטוסי

במתחם הישן בצומת תעבורה, בצמוד לשטחים של מתחם תעבורה הישן, בצמוד לפסי הרכבת רמלה-נען-לוד ב"ש, פעל מוסך ולאחר מכן פעלה שם תחנת דלק של אביגדור פיטוסי. התחנה עבדה ללא היתרי בנייה וללא רישיון עסק, ובניגוד לתב"ע. נגד התחנה הוצאו צווי סגירה מינהליים וצו סגירה שיפוטי, אבל העירייה לא ממש התאמצה לממש את הצווים.

ב-2002 החלו מגעים על פינוי מתחם תעבורה לצורך הרחבת מסילת הרכבת. בעל התחנה שכר את עו"ד אבי נוה לייצג אותו מול רכבת ישראל. המטרה הייתה כמובן פיצויים תמורת פינוי מהשטח. פיטוסי ביקש מהעירייה בדחיפות רישיון עסק, על מנת להתחזק במו"מ עם הרכבת.

רכבת ישראל לא ערכה בדיקה עמוקה של הסטטוס המשפטי-תכנוני של התחנה. היא הודיעה לפיטוסי בספטמבר 2004 שבכוונתה לתפוס את השטח והוא הוזמן להציג את עמדתו בקשר לזכאותו לפיצויים.

מנהלת היחידה לרישוי עסקים בעירייה, שרון אטנר, הודיעה לראש העיר לביא, שאי אפשר לתת רישיון עסק לתחנה של פיטוסי. על כך הגיב לביא בכתב יד לכל הגורמים שעסקו בעניין: "זה לא הסיכום שלנו!!!", ומתחת לדברים מתח לביא 4 קווי הדגשה.

הרכבת קיבלה מפיטוסי שני טפסים של העירייה לרישיונות עסק זמניים, שניתנו לתחנת הדלק לשנים 2004-05. בביקורת של מבקר העירייה עלה, שרישיונות העסק הללו ניתנו שלא כדין, מכיוון שכלל לא ניתן היה לקבל רישיון עסק כאשר אין היתר בנייה, אין התאמה לתב"ע, ובוודאי כאשר עומד ותלוי צו סגירה שיפוטי; שלא לדבר על תנאים אלמנטריים אחרים שלא היו, כמו אישור משטרה, מכבי אש, איה"ס וכו'.

עיריית רמלה קיבלה מפיטוסי, הלקוח של עו"ד נוה, הסכם הנושא תאריך אוקטובר 2004, לפיו חתמה הרכבת על הסכם עם פיטוסי לתשלום עבור הפינוי בסך 365 אלף דולר (הפיצוי גדל מאוחר יותר עד לכחצי מיליון דולר).

לאור הסכם זה, הרכבת התבקשה לשלם לעירייה את חוב הארנונה לשנת 2005. אבל, הרכבת טענה שהחוב לשנה זו אינו שייך לה כלל.

בבדיקה של זיסין עם הרכבת נמצא, שקיים הסכם זהה בין הרכבת לבין פיטוסי, הנושא תאריך מאוחר יותר בשנה, מדצמבר 2005. התחנה, אגב, פעלה עד סוף 2005 והשטח נמסר לרכבת ישראל.

לביא אומר: "הוגש על פי דרישתי כתב אישום לבית המשפט, קבועי הזמן שביהמ"ש קיבל החלטותיו היו ארוכות, במהלכן הגענו להסכמה על פינוי המקום, הערתי המצוינת על ידך נוגעת לסיכום זה! העובדה המקום פונה, איני מכיר את כל הפרטים המוצגים/ נשאלים על ידך!".

עו"ד נוה: "משרדי לא ערך שני הסכמים בין מר פיטוסי לבין רכבת ישראל, אלא הסכם אחד בלבד אשר נערך ע"י משרדנו בשנת 2005. כיו"ב משרדנו אף לא ייצג את מר פיטוסי בדרך כלשהי אל מול עיריית רמלה".

חברת הארגז והעגורן

המפעל של חברת הארגז נמצא באזור התעשייה ברמלה. מנכ"ל המפעל הוא אלוף (במיל') חגי שלום, ידידו של יואל לביא עוד מתקופת השירות הצבאי.

במפעל הארגז בוצעה בתחילת שנות האלפיים בנייה ללא היתר, בהיקף גדול, של סככה ומבנה העגורן הענק של המפעל. ביולי 2007 היה אמור להתבצע צו הריסה למבנה העגורן, אלא שהוא לא בוצע עד היום.

גם בענייני ארנונה ואגרות, כך טוען המבקר, זכה מפעל הארגז ליחס מקל. בסוף 2005 היה המפעל חייב לעירייה סכום של כמיליון שקל. לדברי זיסין, עו"ד אבי נוה היה מעורב בהסכם פשרה בין העירייה לבין הארגז. לפי ההסכם, הארגז תשלם לעירייה את חובות הארנונה והאגרות ב-20 תשלומים שנתיים של כ-50 אלף שקל בשנה. בהסכם נאמר, שאם הארגז תפסיק את השימוש במבנה, היא תהיה פטורה מהמשך תשלום החוב ההיסטורי. הסכם הפשרה נחתם וקיבל תוקף של פסק דין.

המבקר הפנימי זיסין קבע בדו"ח ביקורת, שהסכם הפשרה עם הארגז בלתי חוקי ובלתי הגיוני מבחינה כלכלית, והדגיש שצו ההריסה לא בוצע. עוד הוא טען, שבמסגרת הסכם הפשרה ניתנו סיווגי ארנונה המיטיבים עם הארגז, וזאת ללא סמכות. לאור הביקורת וחשיפת העניין, שלחה עיריית רמלה למשרד הפנים שאילתא בעלת גוון מיתמם: איך ניתן לבטל את הסכם הפשרה עם הארגז. העירייה רוחצת בניקיון כפיה.

לביא אומר: "העגורן כמתקן הנדסי נבנה חוקית שנים רבות טרם נבחרתי לתפקיד. אני פעלתי להגשת כתב אישום על ניצול העגורן כמבנה תעשייתי".

עו"ד נוה אומר: "ההסדר כפי שגובש עם חברת הארגז עניינו מתקן הנדסי נייד אשר היה קיים ספק לגבי חיובו בתשלומי ארנונה כלשהם. אשר על כן, בנסיבות אלה, לא היה קיים חריג כלשהו בהסדר כפי שנעשה עם החברה הנ"ל, אשר לא רק שאינו מקל עליה, אלא שיש בו הגיון כלכלי רב אשר הטיב עם העירייה, בעקבותיו שילמה חברת הארגז לעירייה סכומי כסף לא מבוטלים. הסדר זה אושר ע"י כל הגורמים המוסמכים בעירייה".

השבחה בקניון רמלוד

קניון רמלוד ניצב בסמוך לכביש 40, בשוליים הצפון מזרחיים של רמלה, על גבול העיר לוד. הקניון הגדול מצוי בבעלות נחמיה קפלן, אברהם אסא ושותפים נוספים.

ב-2006 נקשרה עיסקה בה מכרו בעלי קניון רמלוד 50% ממנו לחברת דלק נדל"ן בשליטת יצחק תשובה. לקניון יש זכויות בנייה נוספות שעדיין לא נוצלו. על פי החוק, היה צורך לשלם בגין זכויות אלה היטל השבחה בעת העברת הבעלות. היטל ההשבחה נקבע בגובה של כ-5 מיליון שקל, ומכירת מחצית הקניון הייתה אמורה להכניס לקופת עיריית רמלה 2.5 מיליון שקל. סכום גדול לעיר קטנה.

הוועדה המקומית רמלה שלחה לבעלי הקניון הודעה על חיוב בהיטל השבחה.

אגף ההנדסה הפנה את תשומת ליבו של ראש העיר לביא לכך, שקיימת בעיסקה חבות בהיטל השבחה בגובה 2.5 מיליון שקל.

אבל, היועץ המשפטי של העירייה החליט שניתן לדחות זמנית את תשלום ההיטל, וזאת בתנאי שדלק נדל"ן תיקח על עצמה את האחריות העתידית להיטל ההשבחה, שישולם אם וכאשר דלק נדל"ן תממש את זכויות הבנייה הנוספות. בעברית פשוטה, זו יכולה להיות גם דחייה עד אין קץ, וה-2.5 מיליון שקל לא יגיעו לקופת העירייה.

כדי להעביר בעלות בלי לשלם היטל השבחה, כפי שהיה במקרה זה, דרושה הסכמת ראש העיר. קניון רמלוד הוא עסק רווחי והומה, ואין שום סימנים לכוונות הרחבתו וניצול זכויות הבנייה הנוספות. דלק נדל"ן מכרו לאחרונה את חלקם בקניון חזרה לנחמיה קפלן, תמורת 40 מיליון שקל.

לביא אומר: "היזם שילם מלוא חיוב ההשבחה להיקף הבנייה הקיימת במתחם! למיטב ידיעתי, וע"פ חו"ד משפטיות, מכירת מניות אינה מקנה זכות לדרישת היטל השבחה (...זה גם הגיוני בחיי היום יום בבורסה, מסחר במניות אינו עילא לדרישה להיטל השבחה ....)".

דלק נדל"ן העדיפה שלא להגיב.

תוספות במועדון קליפסו

מועדון קליפסו האגדי ברמלה - ביתם הראשון של הצ'רצ'ילים וצביקה פיק - מצוי בבעלות מספר שותפים וביניהם איש הנדל"ן חנן לוי, בעל אולמות האירועים חצר נצר בקיבוץ נצר סירני ואולמי הכנסים אווניו בפרויקט איירפורט סיטי. חנן לוי הוא חבר קרוב של לביא במשך שנים רבות, והשניים נוהגים לבלות יחד.

אולם קליפסו פעל במשך שנים בלי שעמד בתנאי רישיון עסק תקף. זה לא הפריע לעירייה לערוך שם אירועים. רק בעקבות ביקורת של מבקר העירייה שמעון זיסין הוגש ב-2008 כתב אישום בעניין רישיון העסק, אך הוא התייחס רק לשנתיים הקודמות.

בעלי קליפסו בנו לפני 10 שנים תוספות לאולם בהיקף של כ-1,000 מ"ר. הבנייה נעשתה ללא היתר בנייה, ללא שננקטו כל צעדים.

מועדון קליפסו רמלה / צלם: תמר מצפי

לעניין הכסף: שמאי העירייה קבע שבעלי קליפסו צריך לשלם לעירייה היטל השבחה בגובה 1.136 מיליון שקל, נכון לשנת 2000. כבר בזמן אמת קיבל לביא מהיועץ המשפטי החיצוני של הוועדה המקומית, עו"ד עפר שפיר, חו"ד לפיה יש לדרוש היטל השבחה. מחלקת הנדסה הודיעה ללביא שהעניינים מול קליפסו נגררים כבר שנים. עיריית רמלה לא הצליחה משום מה לגבות את היטל ההשבחה.

עניין החוב של קליפסו עלה בפני ראש העיר לביא בדיונים העוסקים בהכנסות העירייה ואופן הטיפול בחייבים. במסמכי העירייה מסתפקים בכך שנאמר: "היטל השבחה קליפסו - בבדיקת היועץ המשפטי של העירייה".

בתחום היטלי השבחה יש לבעלי קליפסו הסבר מצוין. בשנת 1994 הם ביצעו העברת זכויות בנכס, בינם לבין עצמם. הם קיבלו אישור בחתימת ראש העיר הטרי יואל לביא, לפיו הם פטורים מהיטל השבחה וכי אין להם חובות לעירייה. החתימה האישית הזו של לביא, בעצם פוטרת אותם.

לביא אומר: "כנגד כל שאלותיך (שאגב גם הן נבדקו) אשיב לך, אני סגרתי גן אירועים של קליפסו!!!!! אני מנעתי מקליפסו שימוש כחניה לאירועים המתקיימים שם בחצר בי"ס אל אמל!!!!! העירייה הגישה כתבי אישום כנגד הבעלים... הוראות החוק מקוימות במעקב קבוע על-ידי העירייה. רישיון עסק לאולם אירועים מחדשים כל שנה ושנה מחדש, מדי פעם מפורסמות הוראות חדשות המחייבות זמן ליישומן. הוראות אלה נמצאות במעקב יישום ע"י יחידת רישוי העסקים והיא נדרשת לאוכפן!!!! לכל עיתוי שעסק בעיר פעל ללא רישוי תקף יש מעקב של היחידה והמחלקה המשפטית. אין הנחה לאף גורם בעיר ממחויבות לקיים הוראות החוק ו/או התקנות!!!!!!!!".

רהיטי עמק איילון

מי שמתואר כחבר של יואל לביא הוא עו"ד זוהר כהן. כהן הוא הבעלים של מפעל וחנות בשם רהיטי עמק איילון, המצוי באזור התעשייה ברמלה. השטח מוגדר לתעשייה, אבל כהן עושה בו שימוש מסחרי למכירת רהיטים. בגין השימוש החורג הושת על כהן ב-2003 היטל השבחה בגובה של 125 אלף שקל.

שימוש חורג, מעצם טבעו, מוגבל לזמן קצר יחסית, בדרך כלל עד שלוש שנים. אי אפשר לתת היתר לשימוש חורג לנצח. הדבר המוזר בהסכם שגובש בין העירייה לבין כהן הוא, שהעירייה הסכימה במקרה הזה על "שימוש לצמיתות בשטח של 1,000 מ"ר למטרות מסחר". את הפרשנות של "שימוש חורג לצמיתות" שאב היזם מהסכם שגובש עם העירייה על ידי עו"ד אבי נוה.

אחרי שהתחילה חקירת יאח"ה ברמלה, הסתבר שהעירייה לא חתמה על ההסכם שגובש. העירייה פתחה לפתע בצעדים והודיעה, שהתשלום היה רק עבור שלוש שנים, ולא לצמיתות, כפי שמופיע בחוזה אותו מציג כהן.

לביא אומר: "לא ניתן "שימוש חורג לצמיתות" ל"מבנה תעשייה" (בבעלות אליעזר פישמן). באותה תב"ע, כן ניתן אישור לשימוש חורג בהסדר פשרה בבית המשפט, החלטה זו שהתקבלה כפשרה נכונה ותקפה לכל מתחם התב"ע באזור תעשיה א' בעיר! יש פה סוגיה משפטית מעניינת!".

עו"ד נוה: "כל הפעולות אשר נעשו על-ידי בעניין זה לא רק שהיו תקינות לחלוטין אלא נבעו מדרישות העירייה אל משרדי. משרדי אינו יוזם הסכמים על דעת עצמו. רהיטי עמק איילון, כמו גופים מסחריים אחרים הפועלים בא.ת א' ברמלה, אינם חייבים בתשלום היטל השבחה כלשהו ו/או אישור לשימוש חורג, שכן התב"ע התקפה לאזור מאפשרת שימוש מסחרי לגופים אלה. העובדה דנן לא רק שקיבלה תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש, אלא הינה תואמת חוות דעת משפטיות נוספות אשר ניתנו לעיריית רמלה ע"י משרדי עו"ד חיצוניים נוספים". גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה