יש עם מי לדבר

היררכיה חברתית ודיפלומטיה למניעת סכסוכים הן לא מאפיינים של המין האנושי בלבד - מחקר שנערך על-ידי חוקרים מספרד ומפרגוואי מצא שגם דולפינים עוסקים בכך. החוקרים עקבו אחר דולפינים מסוג Tursiops truncatus (דולפינן מצוי) במרכז מחקר באיטליה וגילו שכל מה שידענו קודם על תקשורת בין הדולפינים הוא רק חלק קטן ממה שקורה בפועל.

עד היום, החשיבה המקובלת הייתה שדולפינים מתקשרים בעיקר באמצעות שריקות. אולם מסתבר שישנו סוג נוסף של תקשורת: "קולות התפרצות-פעימה" (burst-pulsed). לדברי החוקרים, קולות צורמניים אלה חיוניים לחיי החברה של הדולפינים ולשיקוף התנהגותם. החוקר ברונו דיאז מסביר כי קולות הדולפינים משתמשים בקולות התפרצות-פעימה על-מנת לשמר את מעמדם בהיררכיה החברתית, במטרה למנוע קונפליקט פיזי.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שלמעשה, צלילי השריקה שנחשבים למלודיים יותר מאפשרים לדולפינים לשמור על קשר זה עם זה, בעיקר קשר בין אם לצאצאיה, והם משמשים גם לתיאום אסטרטגיית הציד של הדולפינים. מנגד, קולות ההתפרצות-פעימה, שנחשבים למורכבים ומגוונים יותר מהשריקות, משמשים, לדברי דיאז, "למנוע תוקפנות פיזית במצבים של התרגשות גדולה, כמו תחרות על אותו מזון".

גם לאורך הקולות יש חשיבות בתקשורת בין הדולפינים. דיאז מציין שהדולפינים מפיקים קולות התפרצות-פעימה ארוכים יותר במצבים של תוקפנות וציד. הקולות מסייעים לכל אחד מהדולפינים להישאר במקומו "הנכון" בהיררכיה החברתית. במקרה ששני דולפינים נעים לכיוון אותו טרף, הקולות הללו משמשים כאיתות לדולפין הפחות דומיננטי להתרחק מהאזור ולמנוע עימות.

"מה שמפתיע בקולות האלה הוא שיש להם מידה גבוהה מאוד של חד-כיווניות, בניגוד לקולות האנושיים", אומר דיאז. "דולפין יכול להפיק קול כזה שמיועד לדולפין אחר שאותו הוא מזהה כמתחרה, והדולפין השני יודע בוודאות שהפנייה היא אליו".

המחקר, שנערך מאז שנת 2005 על-ידי מכון המחקר BDRI במימי הים שליד האי סרדיניה, מתפרסם כחלק מספר העוסק באנטומיה והתנהגות של דולפינים.

הדולפינן המצוי נחשב לאחד מהזנים האינטליגנטים הקיימים, והוא מסוגל לבצע משימות מורכבות לאחר אילוף. ב-National Geographic מציינים כי בטבע, הדולפינן נע בדרך כלל כחלק מקבוצה ויכול להגיע למהירות של 30 קילומטר לשעה.

בקטריות על "מאדים"

כוכב מאדים נמצא ממש לא רחוק, וליתר דיוק הוא ממוקם בקנדה. טוב, לא ממש הכוכב, אלא תחנת מחקר של אוניברסיטת מקגיל, שממוקמת באזור הארקטי של קנדה ומדמה את התנאים הסביבתיים שקיימים במאדים. לתחנת המחקר יש שם הולם - מארס, שמו של כוכב מאדים באנגלית, וראשי תיבות של McGill Arctic Research Station.

מחקר שערך בתחנה ד"ר לייל ווייט, מיקרוביולוג מאוניברסיטת מקגיל, גילה אפשרות לקיום חיים במאדים. באותו אזור בעל אקלים קיצוני, התגלתה בקטריה שניזונה מגז מתאן והיא הצליחה לשרוד. להערכת החוקר, בכוכב מאדים יש, או לפחות היו בעבר, תנאים דומים למעיין בו התגלתה הבקטריה. מכאן שגם סביבה כזאת עשויה לתמוך בקיום חיים.

המעיין בו שרדה הבקטריה הוא מלוח במיוחד, ולכן על אף הקור העז והטמפרטורה של מתחת לאפס, הוא אינו קופא. בנוסף, אין בו חמצן, אך יש בו בועות מתאן גדולות שעולות על פני השטח. החוקרים החליטו לבדוק אם הגז נוצר כתופעה גיאולוגית או ביולוגית. "הופתענו שלא מצאנו בקטריות שמייצרות את המתאן, אך מצאנו סוג אחר של אורגניזם שמתקיים ללא חמצן, ושורד על-ידי 'אכילת' המתאן ונשימת גופרה (sulfate) במקום חמצן", אמר ווייט.

לדברי ווייט, כלל לא משנה מהו מקור גז המתאן. "אם יש מצב שבו קיימים מים מלוחים קרים מאוד, פוטנציאלית הם יכולים לתמוך בקיום 'קהילה מיקרוביולוגית', גם אם תנאי הסביבה אכזריים במיוחד", הוא אומר. ווייט מציין שבתחנת המחקר הטמפרטורה יורדת עד למינוס 50 מעלות צלזיוס, כך שמזג האוויר שם הוא קיצוני מאוד. לעומת זאת, ישנם אזורים על-גבי מאדים בהם המצב נוח יותר והטמפרטורה "חמימה" יחסית, כלומר סביב 0 מעלות צלזיוס.

המחקר, שמומן על-ידי סוכנות החלל האמריקנית NASA, פורסם במגזין האגודה הבינלאומית לאקולוגיה מיקרוביולוגית. בעבר ,שלחה נאס"א רובוטים שצילמו את פני השטח על הכוכב האדום.