כוחות הביטחון חוששים לשמם הטוב

לא בכל יום מוגשת לבג"ץ עתירה שעשויה לסמן מחדש את הגבול ביחסים בין תקשורת לצנזורה, כמו זו שהוגשה השבוע. לא בכל פעם שמוגשת עתירה שכזאת מוצא את עצמו בית המשפט כשלא פחות מ-4 שופטים, כולל הנשיאה, יש להם נגיעה ישירה לפרשה.

על העילה לעתירה כבר נכתב כאן בעבר. היוצר התיעודי ניר טויב יצר סרט על הפרשה שזכתה לכינוי "פרשת יצה": פרשת מעצרו, משפטו ומאסרו של תת-אלוף במילואים יצחק יעקב (יצה), שעסק בפיתוח אמצעי לחימה, מאוחר יותר היה המדען הראשי במשרד התעשייה, ונחשב בעיני רבים לאבי תעשיית ההיי-טק הישראלית.

פרשת מעצרו של אדם בעל דרגה צבאית כה בכירה אינה דבר של מה בכך. כשהפרשה מסתעפת גם לכדי איום במעצר על ד"ר רונן ברגמן, עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" וחיפושים במשרדו, היא הופכת כבר לחומר נפץ של ממש.

זה - ולא הרצון לחשוף סודות מדינה - היה מה שעורר את הבימאי והמפיק ניר טויב ליצור את "ממלכת הסוד", סרט שבמרכזו לא עומדים רק פרטי הפרשה (שגם הם, למיטב התרשמותי, נוגעים פחות לסודות שעלולים לפגוע בביטחון המדינה והרבה יותר למידע רגיש שיכול לגרום לה מבוכה גדולה) - אלא בעיקר הניסיון לבדוק מה הוא ומי הוא הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב), מי שמו לשומר הסוד בנושא הביטחוני הרגיש ביותר למדינת ישראל (במהלך הסרט עולה החשד לכאורה כי מדובר ב"ממונים מטעם עצמם"), והאם מאמציו מכוונים כנגד דליפת סודות מדינה כמוסים, או רק מתוך רצון למנוע דיון ציבורי בנושא שהוא אולי המשמעותי ביותר להמשך קיומה של מדינת ישראל.

מותך העתירה, שהגיע עו"ד יהושע רזניק, עולה החשש כי דאגתו של המלמ"ב לשמו הטוב, ולא לביטחון המדינה, היא שהכריעה את הכף בהטלת צנזורה גורפת על הסרט. זה אולי המקום לציין כי צפיתי בסרט (טרם פסילתו בידי הצנזורה) ושוחחתי על תהליך היצירה עם טויב.

לאורך כל התהליך הזה, כפי שגם נטען בעתירה, לא עשה טויב כל שימוש במידע מסווג. כל התחקיר שקדם לסרט התבסס על מקורות מידע גלויים וחוקיים! מכאן עולה, ולו במשתמע, כי הצנזורה הוטלה על הסרט בגין השאלות שביקש לעורר - ולא בגין סודות מדינה שחשף כביכול.

בדרך-כלל מסתכמות עתירות ממין אלה לבג"ץ כשלעותר מצטרף לרוב כלי התקשורת בו הוא מועסק, אך הפעם הצטרפו לעתירה גם חברת ההפקות "נגה" (הסרט היה אמור להיות משודר בערוץ 8 של הכבלים), זכיינית ערוץ 2 רשת (שרכשה את זכויות השידור של הסרט), וכן ארגוני יוצרים שונים - לא ארגוני זכויות אדם שאמונים על מאבקים שכאלו, אלא "האמצע של המיינסטרים" בתקשורת הישראלית. או בשפה בוטה יותר: זה לא השמאל הקיצוני שנזעק בכל פעם שעולה המילה "צנזורה".

הנקודה האחרונה בפרשה אינה דווקא מהחשובות בה, אך היא בוודאי הפיקנטית שבכולן. לא פחות מ-4 משופטי בית המשפט העליון, כולל הנשיאה דורית ביניש, הם לכאורה בעלי נגיעה לסיפור: ביניש ואדמונד לוי היו השופטים שדנו בשעתו בצו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל על יצה, עדנה ארבל היתה פרקליטת המדינה בתיק שהתנהל נגדו, ואליקים רובינשטיין היה היועץ המשפטי לממשלה באותה התקופה.

אפילו עבור רזניק עצמו יש כאן מעין "סגירת מעגל": הוא היה מי שייצג בשעתו את יצה באותה פרשה ביטחונית-משפטית עלומה, שהיתה אולי נשכחת כבר, אלמלא התעקשה הצנזורה ב"תבונתה" לשמר אותה כפרשה שעדיין עומדת במרכזה של סערה משפטית.