עידו רוזנבלום: "לאנשים יש בעיות נפשיות, אז כותבים טוקבקים"

רוזנבלום: "הבנתי דבר מוזר בהקשר של סלבריטאיות גברית - זה משחרר נשים. כשגבר הופך לסלב, הוא הופך לניקוז של דברים שבנות לא יכולות לומר אחת לשנייה או סתם לגבר"

07/07/2010, 11:50

"לאנשים כמונו יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון, במקרה הטוב" (אדם ברוך, "מה נשמע בבית")

עד לפני שנים ספורות אפילו עידו רוזנבלום לא ידע שהוא כזה. נכון, היו רמזים בדרך - בנות הזוג מלאני פרס ואיגי וקסמן שכמו נבחרו בפינצטה, הילדות באווירה של אריסטוקרטיה תרבותית, הקעקועים, ההומור, המרלבורו האדום. היום גם הוא כבר לא יכול להתכחש לזה. נונשלנטי ככל שיהיה, הסקס אפיל של רוזנבלום כבר מזמן חוצה קטגוריות. סבתות בטיול עם הנכד בעגלה עוצרות לומר לו שהוא חתיך, בדיוק כמו אחרון הערסים שמצפצפים מחלון של מכונית לבחורה במעבר חצייה. כלות משרבבות ראש מלא רולים ממספרות בצפון דיזנגוף ומבקשות להצטלם.

זו לא מטאפורה או הגזמה. במו עיניי ראיתי את זה קורה. רוזנבלום גורם לנשים לאבד את הבלמים. הן אומרות לו דברים שספק אם אמרו לבעל שלהן ב-30 השנים האחרונות, או שיאמרו לו ב-30 השנים הבאות. הוא אפילו הצליח להכניע את הרווקה מס' 1, זאת שיותר מחצי מיליון בתי אב בוחרים לצפות בה מדי ערב, יונית לוי. הוא ולא אחר, האיש שמפסיד ליונית בפלייסטיישן בשנתיים האחרונות.

ומה שגרוע מכך, רוזנבלום חף מגינונים. כמו שההצלחה התגנבה לחייו ותפסה אותו מנמנם על הספה בסלון, כך הוא ממשיך להתנהל לצדה, בחצי אדישות, מחויך, קו*לי. לבוש בטי שירט לבנה, ג'ינס, שותה מיץ תפוחים, מעשן סיגרייה עם פילטר חום, רגוע. לא תתפסו אותו מבקש הנחת סלב בהשקות של מוצרי צריכה, לא תראו אותו צורח בחדר מיון שהוא רוצה חדר פרטי ורופא פרטי ויחס פרטי, ובחיים, בחיים לא תשמעו אותו אומר את משפט האימים: 'אתה יודע מי אני?'.

אבל האם הוא כבר יודע שהוא כזה? "הבנתי דבר נורא מוזר בהקשר של סלבריטאיות גברית", הוא משיב. "זה משחרר נשים. לבנים יש החופש להגיד אחד לשני 'זאתי כוסית', אבל לבנות אין את זה. אז כשאתה הופך לסלב, אתה הופך לניקוז של דברים שבנות לא יכולות לומר אחת לשנייה, או סתם לגבר: 'וואלה, איך אתה נראה טוב'.

"כמו האישה הזאת בת ה-60 שעברה כאן ברחוב ואמרה לי שאני חתיך. היא לא הייתה מרשה לעצמה להגיד את זה לאף גבר אחר ברחוב. אבל לי היא פתאום יכולה להגיד את זה. בלי קשר לאיך שאני נראה".

אתה מסתכל על עצמך ורואה אייקון של גבריות?

"לא באמת. זה לא עובד ככה. לא אצלי. כי אני לא בא מהמקומות האלה, הביטחון שלי בא ממקום אחר. המנוע שלי הוא אחר - כתיבה, בימוי, פידבקים שאני שואף אליהם. אף אחד מכל אלה לא שואב מהפיזיות שלי. חשוב לי יותר שיתרגשו ממשהו מרגש שכתבתי או יצחקו ממשהו מצחיק שכתבתי".

עידו רוזנבלום / צלם: יריב פיין וגיא כושי

"כשקיבלתי 70, פתחו שמפניות"

רוזנבלום לא באמת רואה את עצמו כמושא תשוקה. מבחינתו, תנו לו לנגן בגיטרה, לכתוב תסריט, לנהוג ב"מונית הכסף" והוא מסודר. אבל אפשר היה לצפות ממנו לקצת יותר חשיבות עצמית. אביו, אדם ברוך, היה לא רק סמן ימני תרבותי, אלא נצר למשפחת רבנים - סבו מצד אמו היה ראש ישיבת מאה שערים, ואב בית דין לקהילות אשכנז. אצולה עתיקת יומין, שונה לגמרי מהאצולה הישראלית נטולת השורשים.

רוזנבלום יכול היה להמשיך את הקו האריסטוקרטי התרבותי שספג בבית, ולתרגם מחדש את האודיסיאה של הומרוס, או לפחות לעשות הומאז' קולנועי לאודיסיאה בחלל של קובריק. אבל ככל שאני מנסה לחלץ ממנו וידויים פתלתלים על בית בוהמייני, הוא מישיר מבט ואומר "את טועה בגדול". בכל זאת, אני מנסה. אולי בטייק השלישי זה יעבוד.

גדלת בבית שנחשב לאצולה תרבותית, עד כמה הרגשת את החוויה הזאת וספגת את תחושת האריסטוקרטיה?

"זה רק בראש שלך. לא היה כזה דבר. הבית שלנו לא היה כמו הבית של דן בן אמוץ, בוהמייני, פרוע, עם אמנים שנכנסים ויוצאים וכל מה שקשור בזה. זה היה בית רגיל לחלוטין. אימא, אבא, שני ילדים. אני הייתי בעיקר בענייני שלי, הכדורסל. אולי לפני שאחותי עמליה ואני נולדנו הבית היה קצת יותר בוהמייני, כשהוריי היו יותר צעירים, אבל מבחינתנו זו הייתה סביבה נורמטיבית לחלוטין.

"ספגתי תרבות בבית - משיחות שלי עם ההורים, מלראות את העבודות שלהם - אבל זה כמו שבן של איש עסקים סופג את התחום מההורים שלו. אמנם הייתי עם אבא שלי במערכות עיתונים, אבל רוב הזמן הייתי עם חברים ביפו, שם גדלתי, הסתובבנו וחיפשנו בלגנים.

"הדבר הכי דרמטי שאני זוכר מבחינת החיבור לעבודה של אבי היה שאחותי ואני נסענו למערכת 'ידיעות אחרונות' ביום של סגירת עיתון, ואחותי גילתה טעות במספור העמודים, או שהייתי בא לעבודה של אבא שלי, אוכל בקפיטריה של 'גלובס' או 'ידיעות', ומחפש משהו מגניב לעשות. מה שכן למדתי היה היכולת לייצר מהמופשט אורח חיים, כי ההורים שלי לא עבדו במפעל, הם ייצרו מילים או תמונות".

כיוונו אותך לאמנות?

"הלכנו מדי פעם לתערוכות, אבל לא אמרו לי מעולם 'תכתוב סיפור', או 'תלמד משהו' כזה או אחר. צריך להבדיל את הבן אדם מהמקצוע שלו. אף אחד לא דרש ממני. כשקיבלתי תעודה של 70, פתחו שמפניות. אבא שלי במקרה היה עיתונאי ואמי (אריאלה שביד) במקרה הייתה צלמת, אבל חוץ מזה היינו משפחה עם כל הדפיקויות הרגילות והפלוסים הרגילים. תמיד שאלו איך זה לחיות עם אבא כזה. מה זה 'אבא כזה'? זה אבא שלי. זה לא מלך ירדן. הוא היה חוזר ממשחקי כדורסל מזיע כמו כל גבר אחר.

"הייתה לי אינטראקציה עם ילדים שההורים שלהם היו חברים של הוריי, כמו הבן של הצייר אורי ליפשיץ, או שלפעמים היו הודעות מהמשורר דוד אבידן, שהיה ממלא את המשיבון בהודעה של 10 דקות, אבל חוץ מזה היינו משפחה. לא היה משהו רדיקלי או כזה שכופה את עצמו. כל אחד היה בענייניו".

"אני עוד מחפש"

כשרוזנבלום מדבר על "כל אחד בענייניו", הוא מתכוון בעיקר לזה שעד גיל 20 הוא היה בכלל כדורסלן מבטיח בהפועל תל אביב. מילים וספרים לא עניינו אותו, ולא הייתה לו כל שאיפה יצירתית. הילדות בשכונת עג'מי ביפו כללה בעיקר ים, חומוס, חברים ובלגנים. משהו שמזכיר את ההתנהלות של אורי זוהר ואריק איינשטיין ב"מציצים". גם הלימודים היו "על הדרך", וכללו מעבר בין תשעה בתי ספר שונים.

מה גרם לך להתחיל לכתוב?

"המעבר שלי למקום של יצירה היה כשלמדתי בהיי סקול בניו יורק, ונמאס לי מכדורסל. לקחתי קורס בקולנוע, והרגשתי שפה שאני מתחבר אליה. כשחזרתי, התחלתי לכתוב לעצמי רעיונות לתסריטים. אחר כך נפצעתי בצבא (בקרסול, במהלך משחק כדורסל, ח"ב) והתנדבתי לגלי צה"ל, שם פגשתי חבר'ה יצירתיים, והתחלנו לכתוב ביחד. אבא שלי חיבר אותי לדודו גבע, וכתבתי לו למוסף הסאטירי. נוצרה התגלגלות. זה כמו שאמרתי, אם אתה בן לאיש עסקים יש לך יכולת לראות איך מנהלים עסק או איך מתעסקים עם כסף. אני במספרים זוועה, אבל במילים אני יותר טוב".

כשהתחלת לכתוב היה לך בראש חזון של משהו שאתה רוצה לייצר? מודל? אבטיפוס?

"הומור. בעיקר העניין שאי אפשר להיות רציניים כל כך. גם בדרמה הכי רצינית חייב להיות הומור, ורגש. אבל אין לי שום חזון. העיקר הוא לנסות למצוא סיפור טוב. מהלך סיפורי שמרגש או מצחיק".

איזו יצירה ספרותית או קולנועית גרמה לך להתעלף?

"'עיניים גדולות' של אורי זוהר. זה הסרט הישראלי הכי טוב בכל הזמנים בעיניי. מדהים".

ולמרות זאת, כשכבר כתבת תסריט לסרט, זה היה "החוב", מותחן ריגול שבו סוכנת מוסד בת 60 יוצאת לחסל פושע נאצי בן 80. אין אף רגע של הומור.

"כי הוא סרט ז'אנר. וזה בגלל שאסף (ברנשטיין) הציע לי לחבור אליו ליצירה שהוא הוביל. הצטרפתי לדרך מסוימת, והיא קבעה את מסלולה. אחר כך גם עשו לזה רי-מייק אמריקאי".

פרויקט שאתה תוביל יהיה אחר?

"לא יודע. יש לי כל מיני רעיונות. אם הייתי עושה משהו יותר לעומק הייתי מתעסק בעניין החברות, כמו בסרטים 'קאובוי של חצות', 'האחים בלוז', 'אני והחבר'ה'. חברות היא הערך הכי גבוה שיש בעיניי. ערך עליון. אני, אם אין לי את החברים שלי אין לי למה לחיות. זה הדבר החשוב ביותר: האנשים שמלווים אותך, שאתה נשען עליהם, שהם נשענים עליך. זה נכון שיש לי עוגנים אחרים, אבל אם אין לי חברים בשביל מה צריך עוגן? כדי להתנהל לבד? המהות שלי היא החברים".

היה לך ברור שיום אחד, כשתמצא את דרכך, זה יהיה ביצירה, כמו הוריך?

"לא, ממש לא. בתור ילד דווקא היה לי ברור שאני אהיה שחקן ב-NBA. מאז, אין לי את הדבר האחד הזה. אני עוד מחפש. אין משהו שהוא אימג' ברור להגיע אליו. כרגע יש כל מיני דברים שמעניינים אותי, קשה להתמקד בדבר אחד. הייתי רוצה לעשות סרטים, אבל אני לא אוכל לעשות רק את זה, כי אי אפשר לחיות מזה שאתה עושה סרט פעם בשלוש שנים".

"טוקבקים זה לאנשים עם בעיות נפשיות"

לפני כמה שנים טבל רוזנבלום לראשונה את בהונות הרגליים בעשייה הטלוויזיונית כמגיש של תוכנית ההיכרויות "48 שעות", לצד השחקנית דורית בר אור. זו הייתה תחילת החשיפה שלו, שמונפה לאחר שהחל להגיש את "מונית הכסף" בערוץ 2. אבל הזוגיות עם מגישת חדשות ערוץ 2, יונית לוי, היא שהפכה אותו לאייקון נחשב.

החיבור בין השניים, שהכירו דרך חברה משותפת, היה מהיר. אבל אם תנסו לחלץ מחבריו של רוזנבלום עוד מידע, תיתקלו בחומה בצורה. זו כנראה הזוגיות החשאית ביותר בתעשייה. טבעת החברים הנאמנה של השניים מקיפה אותם במסירות של שומרי ראש.

ברגעים שעדשות הפפראצי תופסות אותם ביחד, קשה לזהות בלוי את מגישת החדשות דוברת האיטלקית השוטפת שרכונה בהבעת חשיבות על דסק המהדורה מול המצלמות. אז, היא נראית הרבה יותר משוחררת, יושבת על ברכיו או מתפקעת מצחוק. קשה להחזיק פאסון כשהגבר שלך לובש חולצת טי עם הדפס של פנייך.

עידו רוזנבלום יונית לוי / צלם: מץ 76

אבל רוזנבלום עוד לא לגמרי אימץ את הסלבריטאות. הוא אפילו לא חיכה שזה יקרה. וכשזה קרה, לקח לו זמן להתרגל. "הרגע שבו הרגשתי שנהייתי סלב היה כשהתחלתי לחטוף קללות בטוקבקים. לאנשים יש בעיות נפשיות, והטוקבקים זה מקום שבו הם יכולים לשפוך את חמתם. בגלל שזה אנונימי אתה לא יכול לאמוד או לדעת מי האנשים שמאחוריהם, אבל יש הרבה אנשים עם בעיות נפשיות חמורות ובעיות כתיב. מי שלוקח את הזמן לכתוב טינופת כזו אלימה על אנשים, הוא בהכרח בעייתי. אבל כנראה שאם בן אדם מרגיש כל כך חזק אליך עד שהוא כותב כאלה טינופות, אז הגעת למשהו".

איפה זה נהיה בלתי נסבל, מחיר יקר מדי?

"לקרוא לזה מחיר זה לא נכון, כי מה הבעיה להצטלם עם אנשים ברחוב. אבל יש את העניין שאנשים חושבים שאתה עובד אצלם, וזה מעייף. אנשים ברחוב תופסים אותך ביד, וגוררים אותך לדבר בטלפון עם הבת דודה שלהם".

זה שינה אותך, ההתעסקות הציבורית בך?

"זה לא שינה אותי, זה גרם לי להציב גבולות, שזה תמיד דבר טוב. עד אז הייתי מגיב לכל אחד, וזה גרם לי להציב גבולות גם לחברים קרובים וגם לאנשים זרים. יש משפט שתמיד אהבתי מהסרט 'לחיות את חייה', של גודאר: 'תשאיר מעצמך לאחרים, ותשמור את עצמך לעצמך'. הכוונה היא להתרכז במה שעושה לך טוב".

"אני לא מיק ג'אגר"

מפחיד אותך שיום אחד כל זה ייגמר?

"כן, אבל לא מהמקום שאת חושבת. למשל, כששיחקתי כדורסל, היה לי פחד שיום אחד זה ייגמר. הספורט הזה לא יהיה קיים יותר. אנשים פשוט לא יאהבו יותר כדורסל, דווקא כשאני אגיע להיות מקצוען. אז זה אותו הדבר בעשייה שלי בקולנוע או בטלוויזיה. אני מפחד שפתאום אנשים לא יצפו יותר בטלוויזיה. הז'אנר הזה לא יהיה קיים יותר".

יש לך תוכנית מגירה למקרה שבאמת יום אחד שני הז'אנרים האלה ייעלמו?

"כן, אני לומד לנגן בגיטרה אקוסטית וחשמלית. אני נהנה מזה. זה בשבילי. מוזיקה זה הדבר הכי שווה בעולם. אין יותר מלשמוע מוזיקה, או לנגן".

יש לך פנטזיה שאתה מיק ג'אגר, משתולל על הבמה עם מכנסי עור?

"בפנטזיה של הרוקנ'רול אני לא כזה. גם כי אני לא אקסהיביציוניסט, וגם כי מיק ג'אגר הוא אל. והוא תמיד היה כזה. אתה לא הופך להיות כזה. או שאתה מתחיל בבעיטה לפרצוף של מישהו, או שלא. נוח לי על הבמה, אבל ברור שאין לי את זה כמו לג'אגר".

נוח לך יותר מאחורי הקלעים?

"כשאני מאחורי הקלעים אני חווה הרבה יותר פחדים, מתח ולחצים. 'מונית הכסף', או דברים אחרים שדורשים ממני להיות בקדמת הבמה, פחות מפחידים אותי".

אין לך חשש מכישלון? מלהיראות מגוחך?

"אני מרגיש בשנייה אם נוח לי. פעם עשיתי שידור בחליפה, ומיד הרגשתי לא טוב עם זה. לכן אני לא חושש, כי אני פשוט לא נמצא במקומות שלא טוב לי בהם".

זו הסיבה שלא ראינו את רוזנבלום מככב בפרסומות. וההצעות דווקא זרמו - מקמפיינים של אופנה ועד תכשירים נגד התקרחות. לכל אלו הוא סירב, עד שבאחרונה הסכים להוביל קמפיין ליצרנית המכוניות רנו, בחוזה שנתי שנאמד בלמעלה מ-400 אלף שקל. במקביל החל לנהוג בג'יפ רנו קולאוס ששוויו 180 אלף שקל, מה שהוביל אותו להיפטר מהאופנוע ולשמח את זוגתו יונית לוי.

הרגשת נוח בפרסומת?

"בוודאי שהרגשתי נוח, בסופו של דבר כל הטקסט שלי שם זה 'לא תיכנס'. מה שאהבתי בפרסומת הוא שהקונספט לא נשען עליי. הבחור הקטן, המוסכניק, הוא המנוע של הפרסומת. מעבר לזה שרבע מהדמות שאני מגלם שם, היא אני עצמי".

למה הסכמת דווקא לפרסומת הזו? למה לא אופנה? שם הכסף הגדול.

"לעמוד ולעשות פרצוף סקסי? חברים שלי היו הורגים אותי".

זה שיקול?

"כן. אני לא יכול לעשות את זה. להרבה אנשים יש פנטזיות עליי, ועל מה הם רואים בשבילי. גם אם ילטשו לי את הריבועים בבטן עד מחר, זה לא אני. אבל כמובן שאם יגיע המחיר שאי אפשר לסרב לו, יהיה על מה לדבר".

לא הרגשת אף פעם את הפיתוי להרוויח כסף גדול?

"לא. אני רוצה לנגן בגיטרה. להיות גרידי זו טעות שאתה משלם עליה אחר כך. אתה נהיה מכור לכסף שעשית, ואז אתה כבר עושה דברים שאתה לא רוצה. אתה לא מציב גבולות לכלום. הכסף הוא לא העניין, אלא העשייה. זה שנוצר מצב שאתה מפרנס בצורה מכובדת, זה בונוס. אבל גם אם 'מונית הכסף' לא הייתה מצליחה, שום דבר לא היה משתנה. הייתי ממשיך לנגן בגיטרה ולראות סרטים. אין משהו שהייתי רוצה לעשות, ולא יכולתי".

ביימת פרסומת מאוד שנויה במחלוקת ל"שינוי" ב-2006, עם חרדים מתפוצצים. זה היה בשביל כסף או מתוך אידיאולוגיה?

"אכן בזמנו ביימתי את הפרסומת, וכך סגרנו אותה, את שינוי. אבל הדתיים המתפוצצים לא היו רעיון שלי. אני רק הייתי במאי לרעיון של משרד פרסום. הם אמנם עשו הרבה טעויות, אבל במהות של שינוי אני מאמין".

"עוד לא מצאתי את ה-NBA שלי"

עד שמישהו יעשה שינוי, רוזנבלום דווקא מיישר קו עם המיינסטרים. הוא נטוע היטב בתוך העשייה הטלוויזיונית של ערוץ 2, והוא לא חש כל צורך להיות חתום דווקא על מוצרים חתרניים או פורצי דרך. הוא מכיר את גבולות הגזרה, ומתנהל בתוכם בלי צורך להצטדק. הוא חבר לארז טל כחלק מפאנל הקומיקאים של "מועדון לילה", ומפתח פורמטים חדשים לתוכניות עבור קשת.

העונה החדשה של "מונית הכסף" עלתה כחלק מ"שישי החדש" של קשת, וירדה אחרי שתי תוכניות. אתה חש את הלחץ להביא הרייטינג?

"עליי אין לחץ. לא באמת. אני חושב ש'המונית' מרוויחה כסף טוב גם אם היא מביאה 15% רייטינג, כי ההפקה שלה עולה גרוש וחצי. אין עלינו את הלחץ שיש על אחרים. אני מרגיש אחריות להביא את התוכנית הכי טובה שאני יכול. להיות הכי טוב. זה קשור לזה שכל דבר שאני עושה אני חייב לעשות הכי טוב. אני פרפקציוניסט. לא מהמקום של ראש בקיר, כי כבמאי אתה חייב להיות גמיש, אבל לנסות לכוון הכי גבוה".

בפנטזיה שלך, איזו תוכנית היית רוצה לעשות?

"אני עדיין מחפש את הפנטזיה הזאת. עוד לא מצאתי את ה-NBA שלי. לכן אני נפגש עם אנשים ושומע הרבה רעיונות, עד שאני אמצא משהו. הטלוויזיה בעיניי היא הגבול הקדמי. היא המקום היחיד שכל הזמן ממשיך קדימה ומתפתח. אני רוצה להביא את הדבר הבא, שהוא צעד אחד לפני. אם מישהו יבוא אליי עם הרעיון הזה, זה מגניב. זה נעלם גדול. כמו ש'המונית' היא משהו שלא ברור מאיפה הוא הגיע".

"מפחד אימים"

יש משהו מקרי, רנדומלי, בקריירה שלך. אתה כאילו האדם הנכון במקום הנכון.

"הקריירה שלי היא במקרים רבים שוות ערך לזכייה בלוטו. העבודה שלי ב'ארץ נהדרת', הסרט, הכתיבה, זו היצירה שלי. אין לי מחשבה להוכיח משהו למישהו. המטרה שלי היא ליהנות. אני באתי מעולם הספורט, ובכדורסל למדתי שאתה יכול לשחק הכי טוב בעולם אבל להפסיד, ומה שחשוב הוא מה עשית. ברור לי שיש סיכוי שהסרט לא יצליח, אבל יותר חשוב לי לעשות סרט, ולא להיות בפרמיירה ולדבר עם אנשים".

אין לך צורך להשיג הכרה, לקטוף הישגים?

"לא, אבל זה לא אומר שאין לי פחדים. אם השאיפה שלך היא להיות מצליחן, יכאב לך רוב הזמן. כי רוב התשובות בתחום שלנו הן שליליות, כמות הפעמים שאמרו לי 'לא' היא מטורפת. בתעשייה הזאת אף אחד לא רוצה לשמוע ממך, את אף אחד לא מעניין מה הסיפור שלך. אבל לפעמים קורים נסים, ואנשים מצליחים לעשות".

עד כמה אתה מונע מהפחדים שלך?

"אני מנסה לשים אותם בהסגר. אני מסתכל על הפחד ואומר לו 'לך תזדיין'. זה כמו בטיסות, אני מפחד אימים, אבל אני טס. אני מפחד, אבל אני מביים. אני מפחד, אבל אני כותב, כי וואלה, לא כל מה שאני אכתוב יהיה טוב, או כל מה שאביים יהיה טוב".

מה היה קורה אם היית מפסיק לפחד?

"הייתי מת. כי אז הייתי פועל בלי גבולות. יש את הפחד שאני לא אהיה אני אם לא יהיו לי הפחדים האלה, למרות שיש דברים שהייתי חי טוב בלעדיהם. מבחינתי המבחן הוא אם אני יכול להחזיק בית. תמיד כשעושים כתבות על מפגרים, בוחנים את היכולת התפקודית שלהם לפי השאלה אם הם יכולים להחזיק בית באופן עצמאי. זה גם המבחן שלי. אני מחזיק בית? יש לי חלב במקרר? אני משלם שכר דירה? יש לי את המינימום? אז אני בסדר. צריך לדעת לחיות עם זה. להתיידד עם הפחדים, לחיות איתם. הבחירה היא להסתכל על הפחד ולהגיד 'הוא פחד, אבל אני עושה צעד קדימה'".

איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים?

"איפה שאני עכשיו. ככה זה. מה שקורה, זה זה. זה אף פעם זה לא זמן טוב לעבור דירה, להתגרש, להתחתן. כי ככה זה. זה הכי פשוט. החיים זה מה שקורה לך כשאתה עושה תוכניות אחרות, כמו שאמר ג'ון לנון. אין כאן המצאה. המקום הטוב יותר, של ההישגים, הוא רק בפרסומות. הוודאות שתהיה בחופש, ושתחייך. אומרים שהחיים הם לא פיקניק, אבל בעיניי הם בדיוק פיקניק. עוקץ אותך משהו בתחת, רודף אחריך דב, זה מלא בצרות, לצד הדברים הטובים".

לרכישת מנוי לליידי גלובס וקבלת גיליון מתנה >>
הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" שיחולק הערב למנויי "גלובס" וניתן להשגה ברשת סטימצקי