איתות אזהרה מעמוס ברנס

אין תחום אחד מהתחומים, שבהם משטרה עשויה להתרשל בעבודתה, שנפקד מפסק הדין בתביעת הנזיקין של עמוס ברנס נגד מדינת ישראל: אלימות משטרתית שהביאה לגביית הודאתו של נאשם ברצח; איומים מצד החוקרים שאם לא יודה ייעצרו בני משפחתו; גביית הודאה בחקירה ללא מתן אזהרה לחשוד בדבר זכויותיו; שחזור לקוי המתועד באופן חלקי; שקרים מצד אנשי המשטרה באשר למהלך החקירה וגביית עדותו של ברנס; נזקים ראייתיים שיצרו מחדלי המשטרה - והרשימה עוד ארוכה.

פרשת ברנס אינה הפעם הראשונה שבה בתי המשפט פוסקים הטלת פיצויים נגד המשטרה בעוון מחדלי חקירה, ואפילו לא הפעם הראשונה שבה נאלצת המדינה לשלם בעבור שלילת חירותו של אדם לשווא.

התקדים בפיצויים שקיבל ברנס נעוצים בגובה הסכום - 5 מיליון בסך-הכול, ומהם 4 מיליון בגין שלילת חירות. המסר למדינה אינו נעוץ אפוא ברטוריקה של בית המשפט, או בניתוח שלבי הדיון הנזיקי, אלא בכיס. פשוטו כמשמעו.

רגב שוובר קיבל לפני חודשיים מהמדינה 1.8 מיליון שקל בגין מעצרו ל-88 ימים מיותרים באשמת אונס; ברנס קיבל 5 מיליון שקל על 8 שנות מאסר. אפשר לומר שהמדינה יצאה בזול.

הפיצוי שלו זכה ברנס בהליך האזרחי, לאחר שכבר קיבל מהמדינה 1.2 מיליון שקל בהליך הפלילי, הוא אמנם תקדימי אבל אינו בשמיים. בתחום הרשלנות הרפואית מקבלים לפעמים הרבה יותר. גובה הסכומים שהוא עצמו תבע היו גבוהים עשרות מונים ממה שקיבל לבסוף.

מקרה קיצוני

הפרשה הזו, על שלל גלגוליה בבתי המשפט במשך עשרות שנים, מהווה מקרה כל-כך קיצוני, של אדם שהואשם בפלילים, הורשע, ריצה מאסר - והמשיך כל העת לטעון לחפותו ולעיוות הדין הקיצוני שנעשה לו, עד שהצליח לנקות את שמו מהכתם הפלילי.

פיצויו על-ידי המדינה, על שנות המאסר ועל מדורי הגיהנום שעבר, מהווה תמרור אזהרה מהבהב, בראש ובראשונה למשטרה ועמה לרשויות המשפט במדינה כולן, לרבות הפרקליטות ובתי המשפט: יידעו העוסקים במלאכת הצדק שעל טעויות משלמים. על אי-צדק משלמים. על רשלנות, זדון, שקרים, טיוח ואלימות משלמים. המשטרה איננה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה.

רובו של הפיצוי שברנס זכה לקבל ניתנו כאמור בשל שלילת חירותו - הסנקציה העומדת בלב ההליך המשפטי הכושל שנוהל נגדו.

בישראל אין חוקה. זכויות החשודים והנאשמים הם פרי פסיקת העליון. פסיקת פיצויים נגד המשטרה על מחדלי חקירה - ובמקרה זועק לשמיים כמו זה של ברנס - ממלאים בתוכן את ההלכות ההצהרתיות של העליון, ומציבים קו גבול אמיתי לרשויות אכיפת החוק, לבל יעשו שימוש דורסני בכוח שהמדינה נתנה בידם.