"המעסיקים נתפסים כעושקים והעובדים כמסכנים - זה לא נכון"

הבית

"איזה כיף להיות בבית בשעות כאלה", אומרת עו"ד תמר גולן, כשהיא פותחת את דלת דירתה המרווחת בשכונת רמת אביב ג' היוקרתית. שעת בוקר מאוחרת. קרני שמש לוהטות חודרות אל הסלון המעוצב מבעד לחלונות הדירה, אך חומן מתפוגג במהירות תחת מעטה כבד של מיזוג מרכזי יעיל. רצפת השיש הלבנה-מבריקה, ספות הבד החדשות למראה, ופינת האוכל המצוחצחת בלי רמז לכלי בכיור, מעידות על השעות הבודדות שבעלי הבית מבלים בו. "אני יוצאת בבוקר למשרד ומגיעה הביתה רק לאחר אימון כושר, שמסתיים ב-23:00 בלילה כל יום", אומרת בעלת הבית כקוראת מחשבות.

ולמרות זאת, דומה שהדירה - שכל פרט בה מוקפד וכל פריט עיצוב יודע את מקומו - משקפת את אופייה של בעלת הבית המטופחת מכף רגל ועד ראש. על אף שטיפחה בשקדנות קריירה מצליחה, בית ומשפחה - מעולם לא ויתרה גם על עצמה. "יש נשים שבנו קריירות מאוד מצליחות ולא שמרו על הנשיות או אף ניסו להידמות לגברים", היא אומרת. "אני לא מבינה את זה. נכון שבזמני היה קשה לבנות את עצמך כאשה והלקוחות היו חשדנים, אבל מי שהייתה טובה והשקיעה את כל כולה הצליחה". במקרה שלה זה עבד. כיום, נמנית גולן - לצד עו"ד ארנה לין ועורכות-דין בודדות נוספות - עם נבחרת מצומצמת של נשים העומדות בראש פירמות עורכי-דין מצליחות בישראל.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בתל-אביב הקטנה, של אז, ברחוב הנביאים, שהיה עטוף פרדסים. אבי היה בעל מוסך ואמי, כמו כל פולנייה מצויה, לא עבדה. יש לי אחות גדולה ממני. מבחינה כלכלית, המצב בבית היה מאוד קשה. המוסך לא עבד כל-כך. אבי לא הבין איך מנהלים עסק ואיך גובים כסף, ואני לא בטוחה שהוא התאים להיות מוסכניק.

"גרנו ארבע נפשות בדירת שני חדרים קטנה, ובלילה הסלון הפך לחדר השינה של הוריי. בשלב מסוים, סבי נפטר והוריש להוריי קצת כסף, אז הם קנו דירת שלושה חדרים. מגיל צעיר, ובמשך שנים, אחותי ואני פרנסנו את הבית. יצאנו לעבוד בגיל מאוד צעיר, נתנו הרבה שיעורים פרטיים ועבדנו בכל עבודה שהתאימה לנו. במשך שנים הייתי חוזרת מהתיכון כל יום בשלוש ומלמדת עד שש-שבע בערב. כשסיימתי ללמד שיעורים פרטיים, עשיתי בייביסיטר בתשלום עד שעות הלילה המאוחרות.

"כך זה היה כמעט כל יום. את כל הכסף שאחותי ואני הרווחנו העברנו להורים. מילדות כבר הייתי מודעת לצורך לפרנס את עצמי ולהיות עצמאית, ידעתי שהחיים קשים וצריך לעבוד קשה בשביל להצליח".

משפטים

"את המסלול המקצועי שלי סימנתי בשלב די מוקדם בחיי. היה לי דוד עורך דין, מעורכי הדין הראשונים של תל-אביב ובבית שלי העריצו אותו. זה השפיע גם עלי. כשהייתי בת 14 נערכה תחרות חיבורים בבית-הספר והחיבור שלי עסק בשאלה מה אעשה כשאהיה גדולה. כתבתי שאני רוצה להיות עורכת דין. זה היה החיבור הזוכה. קיבלתי פרס וצילמו אותי לשער של 'הארץ שלנו'. באותו רגע סימנתי לעצמי את הדרך. לא שידעתי לקראת מה אני הולכת, אבל החלטתי, ולא הייתה לי התלבטות בעניין הזה בהמשך".

המשך ביוגרפיה

"כשסיימתי את התיכון רציתי להתגייס לקורס מ"כיות והייתי מועמדת, אבל אבי חלה מאוד והמשפחה נכנסה למצוקה כלכלית עוד יותר קשה, אז הוריי טרפדו מאחורי גבי את האפשרות שלי ללכת לקורס. הם רצו אותי קרוב לבית. אבי היה פעיל מאוד בהגנה ולכן הצליח לטרפד את זה. כעסתי על הוריי על כך עד אחרית ימי. בסוף ניהלתי את לשכת ראש אכ"א.

"כשמצבו של אבי הידרדר אמי הבינה שהיא צריכה לצאת לעבוד לפרנסת הבית, והיא הקימה עסק לפרסום מודעות על גדרי ביטחון. פתאום, כשהייתי בת 18, אמי הפכה לאשת קריירה. כמה שהיא הייתה עצלה בצעירותה, פתאום היא נהייתה מאוד חרוצה והקימה עסק להפליא. היא הייתה אישה מוכשרת שהצליחה בעסקים, אז המצב הכלכלי בבית מאוד השתפר.

"מיד כשהשתחררתי מהצבא התחלתי ללמוד משפטים. לא אהבתי את הלימודים. אני מאוד פרקטית באופי שלי והלימודים היו מאוד פילוסופיים. אז זו הייתה למידה לשם למידה, יותר מאשר הפעלת ראש. זה היה משעמם, אבל המשכתי כל שנה כי ידעתי שצריך לגמור".

פלילים

"התמחיתי בבית המשפט המחוזי אצל שופט שעסק בפלילים. שם הכרתי לראשונה את העולם הזה של רצח, זנות ועבריינות. בהתחלה הייתי בשוק. הגעתי לשם 'ילדה טובה ירושלים' ופתאום באחד הדיונים הראשונים הייתה נאשמת שקראה לסרסור שלה 'יא-מזדיין'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי מילים כאלה.

"לא כיוונתי את עצמי לתחום הפלילי. ככה יצא. החיים כאילו כיוונו אותי כל פעם מחדש. אחרי ההתמחות הצטרפתי למשטרה כתובעת משטרתית. המצב הכלכלי היה אז מאוד קשה, לאף אחד לא היה כסף ומשרדי עורכי דין נסגרו, אבל המשטרה חיפשה תובעים עורכי דין, אז הגעתי לשם. הצלחתי שם ומהר מאוד התקדמתי להיות הקצינה הראשונה ותובעת מאוד בכירה".

דיני עבודה

"בשלב מסוים נמאס לי מהמשטרה, כי הרגשתי שהמוח שלי מתייבש והדברים חוזרים על עצמם. יכולתי לפתוח משרד בתחום הפלילי, אבל אז קרה אירוע שהניע אותי לעזוב את התחום הפלילי לתמיד. הייתי בהיריון השלישי שלי, והלכתי עם שני ילדיי הקטנים ללונה פארק. ליד הכניסה לפארק עברו כמה מאבירי עולם הפשע שהכירו אותי, וליטפו את ראשי הילדים שלי. אמרתי בליבי 'אוי ואבוי, מחר בבוקר הם ירצו להשפיע עלי לטעון לעונש נמוך יותר או לבטל תיק ועוד יתנכלו לילדים שלי. צריך מהר לברוח מהעולם הזה'. זה גם עולם לא נחמד. בסופו של יום אנחנו מבלים עם הלקוחות המון זמן. הבנתי שאני מעדיפה שזה יהיה עם אנשים מסוגי ולא עם עולם הפשע.

"באותה תקופה עו"ד נחום פיינברג, שהכיר אותי מהתיכון, מהצופים ומהצבא, פתח משרד עם עו"ד מנחם גולדברג, והם מאוד רצו עורכת דין אישה. הם לחצו עלי להצטרף אליהם והסכמתי. לא ידעתי כלום על תחום דיני עבודה שהם עסקו בו. הוא לא היה מפותח. היה עורך דין אחד בישראל שייצג מעסיקים, מנחם גולדברג, והוא בעצם יצר את משפט העבודה, שהיה בחיתוליו. הצטרפתי לעולם הבלתי ידוע הזה, ומאז אני נהנית מכל רגע. משפט העבודה הוא דינמי ומתפתח, ואין תיק אחד דומה לשני. נשארתי במשרד עם גולדברג כמה שנים. כשעזבתי, מינו אותי לרשמת בית-הדין לעבודה, אבל נשברתי מהר מאוד, כי זו הייתה רוטינה ששעממה אותי. כולם סביבי הרימו גבה. שופטים שאלו אותי אחד אחרי השני 'איך את עוזבת? את עוד מעט תמוני לשופטת', אבל אמרתי 'עזבו אותי, שפיטה זה לא בשבילי'. יצאתי לשוק הפרטי ופתחתי משרד משלי".

מעסיקים

"אני מייצגת רק מעסיקים, שנתפסים כאילו הם הצד העושק, וזה מאוד לא נכון".

המעסיקים מוצגים כלא מתחשבים בעובדים, כעושקים אותם, אבל הם צריכים בסוף הדרך לנהל עסק שיהיה מרוויח ויהיה גם לרווחת העובדים. יש גם נטייה במערכת המשפט, ולאחרונה רואים זאת בחקיקה ובפסיקה יותר ויותר, להגן על העובדים באובר כאילו הם הנחשלים, המסכנים והנעשקים על-ידי המעבידים, וזה ממש לא נכון. אני רואה את המעבידים בעת המאמצים שלהם לשמור על הקיים ולנהל עסק שבסופו של יום הם ירוויחו, אבל גם לעובדים תהיה רווחה וזה קשה. המעסיקים מתמודדים עם תחרות מול העולם וכל מיני קשיים שהעובדים לא מודעים אליהם, ואסור שהמעסיקים יהפכו לשעירים לעזאזל ומי שנתפסים כצד הרשע בגלל זה".

הפליטים והזרים

"בעניין הטיפול בפליטים, ישראל עושה עוול גם לעצמה וגם לפליטים. אנחנו מאפשרים להם להיכנס, אבל לא נותנים להם רישיונות עבודה. אין אף גוף במדינה שאומר לעצמו, 'אם אפשרנו להם להיכנס עלינו לתת להם אפשרות להתפרנס בכבוד'. הם נורא מסכנים. יש כל מיני גופים לא חיוביים שמנצלים אותם, שלוקחים להם חלק גדול מהפרנסה. העובדים הזרים הופכים לעבדים של שנות ה-2000. זה נורא.

"זה מציג אותנו, כמדינה, מאוד לא טוב. האנשים האלה יחזרו יום אחד למדינות מוצאם, וזה מה שילווה אותם. אנחנו כמדינה, כאזרחים, לא יכולים להרשות לעצמנו שהמצב יימשך כך. צריך לאפשר להם לעבוד ולהפסיק את ההתעללות".

סדר יום

"אני קמה בסביבות 7:00 בבוקר ואז אני צריכה את השעה וחצי שלי להתארגן בנחת, לשתות קפה בניחותא, לעלעל בעיתון ולהיות עם עצמי קצת. אני עושה הכול מאוד איזי בבוקר. אם אני צריכה להיות מוקדם בבית המשפט, אני קמה שעה וחצי מוקדם יותר. יש הוראה במשרד לא לקבוע לי פגישות ככל שאפשר ל-8:00 בבוקר. אני מקדשת את הבוקר ואז שאר היום מלא אנרגיות.

"חוץ מזה סדר היום שלי משתנה בהתאם לאירועים. במהלך היום אני מונחית מטרה, והולכת לאן שצריך. באחרונה הורדתי מאוד את כמות ההופעות שלי, אני מופיעה רק בתיקים הקשים או כאשר הלקוח דורש.

"יום העבודה שלי מסתיים בין 20:00 ל-21:30 בלילה. אני עדיין עובדת בקצב מאוד גבוה והרבה שעות, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה מנוחה. אני אוהבת את מה שאני עושה, זה מעניין אותי ונותן לי דלק כל יום מחדש".

ספורט

"חמש פעמים בשבוע, כשאני חוזרת מיום העבודה, אני הולכת לחדר כושר. אני לא מוותרת על זה. זה נותן לי המון אנרגיה. הרבה פעמים אני מגיעה ממש סחוטה מהעבודה, המקצוע שלנו מלא מתחים וריגושים, אז שם אני מוציאה את כל האנרגיות השליליות. אחר-כך אני חוזרת הביתה רגועה וישנה כמו תינוקת".

פנאי

"הפנאי האמיתי שלי זה הנסיעות לחו"ל. אנחנו נוסעים לטיולים משוגעים, שם אני באמת משתחררת. כבר היינו ביפן, בווייטנאם, בבורמה ובקרוב ניסע לפרו. אלה טיולים קשים אבל משחררים, כי אז אני באמת מתנתקת מהעבודה. הדבר היחיד שאני כן עושה כדי להישאר מעודכנת בטיול, זה לעקוב אחר המיילים בבלקברי. אבל זה רק מעקב, לא יותר מזה".

קריירה חלופית

"הוראה. אם לא הייתי עורכת דין אולי הייתי מורה ואז מנהלת בית-ספר או מנהלת בתחום ההוראה. חשבתי על זה הרבה פעמים בילדותי. חלמתי גם ללכת ללמוד ספרות, ואולי הייתי מגיעה לכתיבה. אהבתי את זה מאוד".

לא יודעים עליי

"אני רגישה. המוניטין שלי אומר שאני מאוד קשוחה, לוחמנית ולא מוותרת. לפעמים זה מרתיע מעסיקים מלהשתמש בי, כי הם חושבים שאגיע לוויכוחי-יתר עם הצד שכנגד, אבל זה ממש לא נכון".

בעוד 10 שנים

"יכול להיות שאסתפק רק בייעוץ בלי להגיע לבית המשפט. אני אוהבת את המקצוע, חיה אותו אבל לא אשאר בו לנצח. את המאבקים אשאיר לצעירים".

רזומה

* אישי: עו"ד תמר גולן (66), נולדה ומתגוררת בת"א. נשואה לרענן, יועץ לעסקים קטנים, אם לשלושה, גיא, גלית ועידית, וסבתא ל-4 נכדים

* מקצועי: מייסדת ועומדת בראש משרד עורכי הדין תמר גולן, המעסיק 12 עורכי-דין ונמנה עם חמשת המשרדים המובילים בתחום דיני העבודה. הועסקה כעו"ד במשרדו של נשיא בית-הדין הארצי לעבודה בדימוס, השופט מנחם גולדברג ובהמשך, בשנים 80'-83' כיהנה כרשמת בבית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב

* הדור הבא: שני ילדי, גיא וגלית, הלכו בעקבותיה, למדו משפטים ועובדים אתה כעורכי דין וכשותפים במשרד

* בין לקוחותיה: שירותי בריאות כללית, בזק, תנובה, אזורים, פועלים השקעות ועוד