מחפשים הסבה? הכירו את המקצועות הכי מיוחדים בישראל

שברו לכם את הלב? לכו למחזיר האהבות. הדובי של הילד נקרע? אשפזו אותו בבית-החולים לבובות. רוצים שיט רומנטי בסגנון עדות ונציה? שוטו אצל הגונדולייר בפארק רעננה ■ ספר חדש מאגד את המקצועות הכי לא שגרתיים בארץ. לפניכם רשימה חלקית

ניו-ג'רזי 2007. חנן בר יושב עם שני חברים במסעדה של מועדון גולף יוקרתי. במהלך השיחה הוא מביט בנוף: גבעות מוריקות, פה ושם קלנועית נעה בעצלתיים, גולפאים במרחק מנענעים ישבן רגע לפני החבטה, וביניהם שני אגמים מלאכותיים. בר מתמקד באחד מהם. הוא קולט תנועה מתחת למים. בועה, ועוד בועה, ועוד סדרה של בועות. ואז שנורקל מציץ, ואחר כך ראש, והנה יוצא לו צוללן מהאגם, באמצע מגרש הגולף, רשת מלאה כדורי גולף בידו. זו העבודה שלו. לצלול בתוך האגם המלאכותי ולאסוף כדורי גולף.

חנן בר / צלם: אדוארד קפרוב
 חנן בר / צלם: אדוארד קפרוב

בר, 45, שכבר זכה לכינוי "ישראלוג כפייתי" הודות לספרים המשעשעים שפרסם על-אודות ההוויה הישראלית, תפס את הצוללן והזמין אותו לשבת איתו ועם מארחיו - לא לפני שילבש בגדים יבשים, כמובן. הרעיון הזה, של עבודה לא שגרתית, סקרן אותו, והוא החליט שהוא רוצה לצאת למסע בעקבות המקצועות האלה בישראל.

"חזרתי לארץ והתחלתי לחפור", הוא מספר. "זה היה קשה, אז חילקתי את החיפוש לתחומים: מדע, רפואה, חברה וכן הלאה. לקח לי כמעט שלוש שנים להגיע לכל האנשים. בהתחלה רובם לא רצו להשתתף כי הם חשבו שאני מדפי זהב או רוצה למכור להם משהו, אבל בסופו של דבר הגעתי לאנשים מקסימים מדרום ועד צפון. מדובר במקרים של אנשים שהמקצוע בא אליהם; הם לא הלכו ללמוד אותו או תכננו לעסוק בו. ככה זה, דברים טובים קורים מעצמם".

למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שקרה לבר עצמו, שהפך את ה"ישראלוגיה" מתחביב למקצוע: "חייתי בניו יורק ועבדתי בחברה של המשפחה. כמו כל ישראלי שעוזב, מתחילים פתאום להתגעגע. התחלתי לעשות רשימה של התכונות של הישראלי כי כולנו סוחבים את אותן תכונות אופי, והמבט מבחוץ אפשר לי לראות אותן. כשחזרתי לארץ זה התחיל כתחביב, ואז השתלט עליי והפך לעיקר. היום אני עוסק ומתפרנס רק מכתיבת ספרי רעיון ומתנה שעוסקים בהוויה הישראלית. בכל אחד מהספרים האלה אני מגלה צדדים מדהימים בישראלים".

קיראו עוד ב"גלובס"


עד כמה מדהימים? את זה תצטרכו כבר לקרוא בספר ("הג'וב הישראלי", הוצאת טנא). בינתיים, הנה כמה דוגמאות מתוכו.

ניתוח פלסטיק: בית חולים לבובות

בית חולים לבובות / צלם: אדוארד קפרוב
 בית חולים לבובות / צלם: אדוארד קפרוב

כשגולשים באתר האינטרנט של נילי ושלמה פרדס מתגלות תמונות קשות. לצד צילומי הבובות שמפסלת נילי ולצד הפוחלצים שיצר שלמה יש דף המוקדש גם לתיקון בובות ולשחזורן. בדף הזה נתקלים בצילומי בובת פורצלן ערופת ראש, בובת תינוק מפלסטיק עם כתמים מטרידים על הגוף, או בובות חרסינה מרוסקות. הבובות הפצועות הללו הגיעו לקליניקה של הזוג, והשניים החזירו אותן לחיים. תאמינו או לא, הזוג פרדס מפעיל בביתו בחולון בית חולים לבובות.

"כל השנים הייתה לי נגיעה לבובות ובובות ליוו אותי", מספרת פרדס. "הבובה הראשונה שתיקנו הייתה בובה מהאוסף שלנו שנשברה. היה לי מאוד חבל, ושלמה נרתם מיד לתקן אותה".

מאז השניים צברו מומחיות וניסיון בתחום הייחודי. "זה התחיל מהשטח", מסבירה פרדס. "אנשים שידעו שאני בענייני הבובות התחילו להגיע ולשאול אולי אפשר לתקן ולסדר. כך זה התגלגל מפה לאוזן, ומצאנו את עצמנו מרכז רפואי לבובות, כבר למעלה מעשר שנים".

במה כרוכים הטיפולים?

"תיקון מנגנוני עיניים, תיקון שיער, בגדים, שברים. אנחנו עושים הכול, בכל החומרים".

אתם גם מאשפזים את הבובות?

"לא, הן לא שוכבות על מיטות, הן פזורות ברחבי הבית. פרט לבובות שאנחנו מתקנים יש לנו גם אוסף של מאות בובות".

הטיפולים יקרים?

"זה לא תענוג זול, כי העבודה עצומה והתמחור משתנה מבובה לבובה בהתאם לעבודה. אבל לרוב האנשים זה שווה, כי אם זאת בובת ילדות נוסטלגית - אין לזה מחיר. היה, למשל, מקרה של מישהי שהגיעה אלינו עם בובה קטנה שלא בטוח שהיו מסתכלים עליה פעמיים. אבל היא סיפרה שאבא שלה נתן לה אותה לפני שיצא לקרב במלחמת השחרור, שבו הוא נהרג, אז בשבילה הבובה הזו היא עולם ומלואו".

גם אתם נקשרים רגשית לבובות?

"ישנה תמיד המחשבה, 'מי יודע מה עבר על הבובה הזאת'. למשל, היה לנו מקרה של זוג שהגיע אלינו וסיפר שהסבתא ניצולת שואה ומאבדת את הראייה, ושיש בובה ששוכבת אצלה כבר ארבעים שנה בבוידם. התברר שכשהיא ברחה מגרמניה היא השאירה לשכנה הנוצרייה שלה את הבובה, ובשנות ה-60 היא חזרה ולקחה את הבובה לארץ, אבל זו נשברה במזוודה. הילדים החליטו שלפני שהיא מתעוורת הם ינסו לתקן אותה. השקענו מאמצים ועבדנו עליה שבועיים. הילדים הגיעו עם הסבתא, שלא ידעה במה מדובר. כשהיא ראתה אותי יוצאת עם הבובה היא התחילה לבכות. היא הושיבה את הבובה על הרגליים ופשוט לא עזבה אותה".

עבודת כפיים: רונן נוף, דוגמן כפות ידיים

רונן נוף / צלם: אדוארד קפרוב
 רונן נוף / צלם: אדוארד קפרוב

רונן נוף, 42, בכלל לא ידע שהוא כזה. בגיל 23 הוא החל דרכו בדוגמנות בסוכנות אימאג' ופגש את הסוכן רפי עגיב. לחיצת יד אקראית הובילה אותו לנישה לא שגרתית. "רפי זיהה שיש לי כפות ידיים שמתאימות לצילומים", הוא מספר. "צילמו את הידיים שלי לפרסומות לפלאפונים, לחיש גד, אני זה שמערבב את הסוכר בתוך התה או הקפה, אני זה ששותה את המרק בכף, אני עושה צילומים של לחיצות ידיים לבנקים ועוד. בזמנו הייתי מהראשונים שעשו את זה, היום אני חושב שיש משהו כמו שלושה או ארבעה גברים שהם דוגמני כפות ידיים".

אולי תזרוק כמה טיפים לטובת קוראינו: איך שומרים על כפות ידיים גבריות מטופחות?

"הציפורן צריכה תמיד להיות באורך של מילימטר, ועדיף לשייף אותה בפצירה ולא לגזור במספריים, כי השיוף מקנה צורה יותר יפה לציפורן. מבחינת העור, יש לי עור טוב אז אני לא צריך לשים קרם כל כמה שעות. אבל בתקופה שבה עבדתי כקבלן שיפוצים הייתי מקפיד לעבוד עם כפפות ולמרוח קרם".

דוגמן כפות ידיים עובד בשיפוצים?

"כן, אבל היום אני כבר עוסק בשיווק מוצרים לתחום עיצוב הבית, וכשאני מקבל טלפונים אני מגיע לקמפיינים. בגלל זה אני שומר כל הזמן על כפות הידיים אסתטיות".

אז אי אפשר להתפרנס רק מזה?

"הרווח הוא טוב, והעבודה לא דורשת הרבה, אבל אני לא מתפרנס רק מהדוגמנות. מקבלים על פרסומת בין 300 ל-600 דולר, ועשיתי גם קמפיינים של 2,500 דולר".

זה בטח אחלה נושא לשבור את הקרח בשיחה, לא?

"לא כולם חדי עין, אבל יש הרבה מקרים שבהם אומרים לי, 'איזה כפות ידיים יפות יש לך', ואז אני מספר".

שוטי שוטי: משה סילבס, גונדולייר

משה סילבס, גונדולייר / צלם: אדוארד קפרוב
 משה סילבס, גונדולייר / צלם: אדוארד קפרוב

ונציה זה כאן, או אם להיות יותר מדויקים: ונציה זה בפארק רעננה. נכון שהנוף בפארק לא בדיוק דומה לתעלות המפורסמות, והבתים לא נושקים לים, אבל גונדולה אחת כבר יש. עכשיו צריך רק לסדר את התפאורה מסביב. עד שזה יקרה אפשר למצוא את משה סילבס, דור שלישי למשפחת ימאים, חותר על הגונדולה. עד שנת 2004 עסק סילבס בהפעלת סירות פדלים בפארק רמת גן.

"הרבה זוגות היו מגיעים אלינו להצטלם לפני החתונה, ואז עלה לי הרעיון להביא לארץ גונדולה כמו שרואים בסרטים", הוא משחזר.

לצורך כך רתם סילבס שותף, והשניים נסעו לונציה. "זה לא היה קל, אבל מצאנו גונדולה משומשת והבאנו אותה לארץ. עברנו ייסורי גיהינום בדרך - היינו צריכים לחתור בים ולהביא אותה לנמל, ובארץ עיכבו אותה במכס כי לא ידעו מה לעשות איתה. כל הסיפור לקח לנו ארבעה חודשים. כשסוף-סוף היא הגיעה פתחנו את הקונטיינר ורצינו להוריד אותה למים, אבל אז גילינו שנפערו בה סדקים כי היא לא מתאימה לתנאים של הארץ. שיפצתי אותה במשך חודש וחצי, כדי להתאים אותה לתנאים שלנו, ולמדתי איך לחתור בה".

זה סיפור יקר?

"יש שתי משפחות בונציה שבונות גונדולות כבר 600 שנה בעבודת יד עם כלים אותנטיים של פעם. לסירה חדשה הן ייקחו 47 אלף אירו, אבל לסירה משומשת המחירים משתנים כי זה תלוי במצב שלה. לנו יש גונדולה מקורית, 12 מטר, היחידה בארץ".

מאז שהגונדולה של סילבס עשתה עלייה הוא הספיק להעתיק את מיקומה לפארק ברעננה, כי "בפארק רמת גן זאת הייתה מהומת אלוהים - היו יותר מדי סירות והיא הייתה נפגעת". הוא עובד לפי הזמנה, ואת מרכז ההזמנות מנהלת בתו.

מי מזמין את החוויה?

"חתן וכלה שרוצים להצטלם לפני החתונה, אנשים שחוגגים ימי הולדת וימי נישואים, ובעצם כל מי שיש לו שמחה רומנטית והוא רוצה לחגוג אותה על הגונדולה".

מה כולל התענוג?

"הסיבוב הוא חצי שעה עם רדת החשכה. יש נרות ומוזיקה, אני לבוש בביגוד מסורתי, מקבלים שוקולד ובקבוק יין קטן. טווח המחירים מתחיל ב-350 שקלים, ולזה מצרפים דברים נוספים, כמו שלט 'התינשאי לי?' על הגשר".

אתה עד להרבה סיפורים מרגשים.

"יש סיפור שאני זוכר במיוחד: זה היה בתחילת הדרך, והגיע אלינו זוג ילדים שהזמינו את הגונדולה כדי לחגוג להורים שלהם חתונת זהב. הם הלבישו את האימא בהינומה וקישטו הכול בלבן. התברר שההורים תמיד בכו לילדים שהם התחתנו בקיבוץ עם עוד עשרה זוגות, ואף פעם לא התחתנו כמו שצריך. אז הילדים הפתיעו אותם בחתונה, וכל הפארק מחא להם כפיים".

סילבס גם לקח חלק בחתונת המיליונים של בתה של ירדנה עובדיה, שהפכה את חוות רונית לונציה: "כשהמפיק פנה אלינו דחיתי אותו כי זה סיפור להעביר את הגונדולה. אבל בסוף השתכנענו, מה גם שנתנו לנו מחיר משתלם, וזאת הייתה האטרקציה הכי גדולה בחתונה. העברנו את הגונדולה עם משאית ומנוף ושטנו במשך כל האירוע בחוות רונית".

תשתו משהו? יוסי בן-אודיס, סומליה מים

יוסי בן-אודיס, סומליה מים / צלם: אדוארד קפרוב
 יוסי בן-אודיס, סומליה מים / צלם: אדוארד קפרוב

ישראל מתייבשת, זה נכון, ומסתמן שכל עוד המים זורמים מהברז צריך לשתות ולהיות מרוצים. אבל יש מי שאינם מתפשרים: את יוסי בן-אודיס, סומליה מים ויין, לא תתפסו לעולם שותה מהברז. "זה טעם לא 'שתי', אפילו בצחצוח שיניים קשה לי", הוא מקונן. מי שהתחיל את דרכו כסומליה יין, ובימים אלה מפעיל את מסעדת הטרקלין בתל אביב, גילה לפני שנתיים את עולם הגורמה של המים.

"אני טועם יין מקצועי, והשריטה שלי למים הגיעה כשראיתי שלאנשים יש צורך ללוות כל טעימת אלכוהול במים, כי מים מנטרלים טעמים. עם הזמן גיליתי שיש לי העדפות בתחום המים, שיש הבדלים בין סוגי המים".

בן-אודיס החליט לעשות מעשה, וגיבש תפריט מים נפרד המוגש לסועדים במסעדה שלו. "זה מקובל במסעדות יוקרה בעולם. יש לנו תפריט של 16 סוגי מים, שמחולקים למים מבעבעים - חלקם עם גז באופן מלאכותי וחלקם נובעים כך באופן טבעי ממעיינות ומים שקטים - ומים ללא גז".

איך מתמקצעים בתחום?

"כשהחלטתי לכתוב את תפריט המים פניתי לחברות בארץ. להפתעתי, כמעט כולן שלחו נציגים ללמד אותי על המים של החברה; חלקן הגדילו והביאו נציג בינלאומי שהעביר הכשרות בארץ".

יש חוקים במים?

"בגדול, יש חוקים כמו שיש חוקים ביין - הלבן לדגים והאדום לבשר - אבל גם ביין יש מקרים שזה הפוך. החוקים הבסיסיים במים הם שמוגזים מבעבעים מתאימים לפירות ים ולבשרים, ומים שקטים מתאימים לדגים, למנות ראשונות ולסלטים".

מהן ההעדפות שלך במים?

"אני גדלתי בגליל, אז כמו שיש לי העדפות של יין מהגליל כך גם במים. אני שותה נביעות ומי עדן, וכשאני רוצה להתפנק אני שותה ויטל ממעיינות צרפתיים, ובין המוגזים הייתה לי אהבה ממבט ראשון עם הסן פלגרינו".

איך הקהל הישראלי מקבל את הדקדקנות הזאת?

"כשהתחלתי את דרכי כמלצר יין אני זוכר שהייתי ניגש לשולחנות ואנשים הסתכלו עליי ואמרו, 'השתגעתם? עוד מעט יבוא המלצר של הלימונדה'. עם הזמן זה הפך לדבר מקובל. עם המים זה אותו דבר - כשניגשתי בהתחלה להמליץ על המים לארוחה הסתכלו עליי בצורה מוזרה, והיום פחות. הייתה לי פנטזיה שבתפריטים בישראל לא יהיה כתוב רק 'מים', אלא שיפרטו את סוגי המים. והנה היום זה קורה - רואים במסעדות כמו כתית, רפאל, מול ים או מסה, שבתפריט שלהם מצוין סוג המים".

אז אתה בטח לא בעניין של מים בטעמים או קולה.

"בעולם לא ייתכן לאכול ארוחה איכותית ולשתות קולה. אצלי במסעדה לא מגישים קולה, קינלי או ספרייט, זה הורס את כל הארוחה. מים בטעמים זה על התפר - זאת יכולה להיות הדרך להכניס אנשים לתוך העולם של המים".

אשת בשורה: מבשרת הזכיות של הפיס

אריאלה איידנגר מבשרת הזכיות של הפיס / צלם: אדוארד קפרוב
 אריאלה איידנגר מבשרת הזכיות של הפיס / צלם: אדוארד קפרוב

אריאלה איידנגר היא מישהי שתרצו לקבל ממנה שיחת טלפון בכל שעה ביום וגם בשבתות וחגים. 28 שנים היא עובדת במפעל הפיס, והיא גם לקחה חלק בהקמת תוכנית המנויים. תפקידה כיום הוא לבשר לזוכים המאושרים שזכו בפרס. מדי חודש ישנם 52 מנויים שזוכים בפרסים שונים, אבל בשבוע הראשון של כל חודש מוגרל בין המנויים הזוכה בפרס הגדול ביותר - מיליון וחצי שקלים. ואז איידנגר מטלפנת.

תדגימי איך את מודיעה למישהו שהוא זכה במיליון וחצי שקלים.

"אני משתדלת להישאר רשמית ולא נרגשת כי זאת הודעה שלא קל לקבל. אז אני אומרת, 'שלום, מדברת אריאלה ממפעל הפיס'. ואז אני בודקת פרטים, כולל מספר תעודת זהות, כדי לראות שאני אכן מדברת עם המנוי, כי אנחנו לא מודיעים לבני משפחה אלא רק למנוי. אחרי שאני מוודאת שאני אכן מדברת עם המנוי אני אומרת לו, 'מזל טוב, זכית במיליון וחצי שקלים'".

נשמע טוב, איך מגיבים הזוכים?

"יש כאלה שלא מאמינים, אומרים שהם סוגרים את הטלפון כי מפחדים שעובדים עליהם. יש שאומרים, 'די, תשבעי', ורק אחרי שאני מסבירה שהם באמת זכו הם מתחילים להתרגש. וישנם אלה שמגיבים ספונטנית להודעה ומיד צועקים משמחה ושולחים לי נשיקות. אותם אני הכי אוהבת".

יש קשיים בעבודה מהסוג הזה?

"השבוע הייתה לי דילמה רצינית. התקשרתי למנוי שזכה במיליון וחצי שקלים, ענתה לי אשתו ואמרה שהוא יושב שבעה. כיוון שאנחנו לא מודיעים לבני משפחה אלא רק לבעלי המנוי אני לא יודעת מה לעשות - אולי לשלוח לו דואר רשום, ואז להכניס את הכסף לחשבון שלו. אני עוד שוקלת איך להודיע לו".

גם לך מותר להשתתף בהגרלות?

"כן, גם לנו מותר. זאת הגרלה לפי מספרי מנוי ולא שמות. הוועדה מתכנסת ומגרילים מספר - כל ההגרלות מוקלטות".

אז אולי יום יבוא ותחייגי לעצמך.

"הלוואי שיום אחד יגיע גם תורי. כל לילה אני חושבת לפני השינה מה אעשה אם אזכה במיליון וחצי".

לוקח ללב: יצחק מזרחי, מחזיר אהבות

יצחק מזרחי, מחזיר אהבות / צלם: אדוארד קפרוב
 יצחק מזרחי, מחזיר אהבות / צלם: אדוארד קפרוב

בישראל לא חסרים מיסטיקנים ורבנים שיסכימו, תמורת סכום כסף לא מבוטל, לקרוא בכוכבים, לתת ברכות, לנבא עתידות ולהשפיע על הגורל. אבל מעטים מהם, אם בכלל, יתיימרו להחזיר את הגלגל אחורה. יצחק מזרחי מציע בדיוק את זה, במישור הרומנטי לפחות: לפרנסתו הוא מחזיר אהבות אבודות.

מזרחי, בן למשפחה חרדית שעוסק בתחום הקבלה, לא מחזיק מעצמו כאחד שהמציא את הגלגל. הכול, הוא מסביר, אפשר למצוא בקבלה. ובעזרת כמה כישופים וברכות קבליות, לדבריו, אפשר להפוך לב שבור ללב שלם.

"לתחום של החזרת אהבה אבודה יש כמה שלבים. קודם כול אני מבצע בדיקת התאמה זוגית, אחר כך אני בודק אם יש עכבות או חסימות, והצעד השלישי הוא התאמה של חומר קבלי שאני מביא לזוג ממרוקו. ב-95% מהמקרים הזוגות כותבים לי תודה רבה".

באילו מצבים מגיעים אליך?

"זה יכול להיות זוגות נשואים שהקשר ביניהם התנתק פתאום, הרבה פעמים בגלל התערבות חיצונית, כמו בגידה, ובימינו - עם האינטרנט - רואים את זה יותר. הגבר פתאום מוצא איזו צעירונת, או להפך. אבל התערבות חיצונית יכולה להיות גם מהצד של החמות, או בגלל מצב כלכלי. במצבים כאלה אני עושה לבני הזוג קשירה על-פי כתובה, ומנטרל את ההתערבות החיצוניות".

לא יכול להיות שלפעמים האהבה פשוט נגמרת?

"הרבה פעמים זה עניין של שעמום, ואז אני מציע לזוג לשים תערובת של חומר מיוחד בין התמונות שלהם, כדי להחיות את הקשר".

ספר על הצלחה שהייתה לך.

"עכשיו קיבלתי מייל עם תודה רבה ממישהי שגרה בארץ ובן זוגה גר באנגליה. הם דיברו על חתונה, אבל פתאום הגבר הודיע 'תבטלי הכול, אני לא רוצה קשר'. האישה הגיעה אליי, והכנתי לה משהו שנקרא חותם שלמה. הוא התקשר עוד פעם, ואמר לה שזה סופי, והיא כתבה לי שהיא בוכה. אמרתי לה, 'תירגעי, תני ארבעים יום לחותם שלמה לעשות את הפעולה שלו'. אתמול קיבלתי ממנה מייל שהחתן התהפך וביקש להכין את הניירת. הוא אמר לה, 'אני בחרתי בך'".

אז מה היה שם - מה חותם שלמה עשה להם?

"הרבה פעמים מקבלים במצבים כאלה רגליים קרות, ואני כיוונתי בחותם שלמה בדיוק לקטע הזה. הבנתי שהוא קיבל רגליים קרות, אז החזרתי לו את האומץ".