בור ועם הארץ

א. אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על 33 הכורים שלכודים 700 מטרים מתחת לאדמה, מתחת ל-4,000 טונות של סלעים וחול במכרה הזהב שהתמוטט בצפון צ'ילה.

אני חושב עליהם כל הזמן, בחיי. אני פשוט לא יכול להפסיק לראות את הסרטונים שהם שלחו למשפחות שלהם. 33 גברים לא צעירים, יושבים בלי חולצות, בחדר קטן, בחושך, בחום של יותר מ-30 מעלות, כל אחד מהם הוריד משהו כמו 10 קילוגרמים ממשקלו, והם משחקים דומינו ושרים את ההמנון הצ'יליאני, שולחים דרישות שלום לנשים, לילדים, שומרים על מורל גבוה עד כמה שאפשר.

דמעות של התרגשות זלגו ממני כששמעתי את הכורה אסטבן רוחאס מבטיח לשאת לאישה את חברתו אם יצא מזה בחיים. 25 שנה שהם זוג. עכשיו נזכרת להיות רומנטיקן, אסטבן?

כבר כמעט חודש שהם שם למטה, בבטן האדמה, ויש להם עוד 4 חודשים פלוס-מינוס להעביר שם. אני עוקב בדריכות אחר מצבו הנפשי של כל אחד ואחד מהם ובני משפחותיהם. בינתיים הם נראים במצב-רוח טוב, החברים, למעט 5 כורים שמתחילים לגלות סימני דיכאון ומסרבים לאכול, לשיר ואפילו להצטלם. אני דואג להם, אבל ממש. אני דואג להם כי אני יודע שאילו הייתי במקומם הייתי יוצא מדעתי אחרי 4 ימים. צוות של פסיכולוגים מנסה לייעץ להם ולעזור להם בשלט רחוק. בואו נחזיק אצבעות לאחים הלכודים.

אני חושב עליהם בימים וחולם עליהם בלילות. אני עוקב גם אחר ניסיונות הקידוח וההצלה - שעוד לא ממש החלו. אחרי הכול, זה לא דבר פשוט במיוחד. מדובר במקדחי ענק שצריך לבנות עבורם משטחי בטון עצומים.

בינתיים הצליחו לחפור חור קטן, דרכו שולחים תרופות, בגדים, אוכל וציוד - כמו למשל סוני פלייסטיישן וקלטות של משחקי כדורגל בשביל מצב-הרוח. מתישהו בשבוע הבא יתחילו לנסות להרחיב את החור. תמיד אהבתי כלים גדולים; דחפורים, מנופים, מקדחים וכדומה. עכשיו אני בא על סיפוקי.

אני מעריץ אותם. מדובר בחבורה של גברים קשוחים - ולא שמישהו חשב שכורי זהב הם בלרינות - שהצליחו לשרוד במשך 17 יום על אספקת חירום שאמורה היתה להספיק ל-48 שעות. הם לא איבדו את העשתונות והם לא איבדו את התקווה. כולם כבר האמינו שהם מתים מזמן, אחרי שכל הניסיונות ליצור איתם קשר כשלו. אבל ביום א' האחרון עלה מבטן האדמה כלי קידוח שעליו פתק ובו נכתב: "אנחנו בסדר".

אני למד שלאחד מהם יש סוג של הכשרה רפואית מינימלית, ושהוא מתפקד על תקן רופא הצוות; הוא נתן להם זריקות נגד שפעת, טטנוס ודיפתריה (קרמת). הוא אחראי על חלוקת מדבקות הניקוטין למעשנים ועל כל מיני משחות נגד פטריות ושאר דברים שאתם לא רוצים לדעת מהם.

ואם כל זה לא מספיק לכם - אז דעו לכם שבנוסף לכול הם גם צריכים להמשיך ולעבוד כמו משוגעים ולפנות את כל 4 טונות האדמה והסלעים שיורידו הדחפורים הענקיים על המכרה שלהם, כדי שיוכלו לצאת משם.

אז זה המצב, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם; על מה זה להיות כלוא מתחת לאדמה עם 32 אנשים אחרים - איזה סיוט, איזה גיהינום - על החושך, שהוא לבדו נוסך עצב עמוק, על מה זה לא לראות אור יום, על החום, על חוסר הוודאות, על המרחק מאלה שאתה אוהב, על הרעב, על המחנק. 5 חודשים הם נצח. בטן האדמה זה בשביל אנשים מתים, לעזאזל, לא בשביל החיים. זה בלתי נסבל.

זה משפיע עליי, הסיפור הזה. השבוע הייתי עם הילדים בים, שכבתי על החוף, והם כיסו אותי בחול. אתם מכירים את זה. אבל פתאום נמלאתי אימה, אימה קרה ובלתי ניתנת להכלה, פתאום לא יכולתי להיות מכוסה ולו בגרגיר אחד. התנערתי מהחול בפתאומיות ורצתי אל המים. כמה טוב שאינני כורה זהב צ'יליאני.

מכאן אשלח להם את אהבתי ואת דאגתי. שובו בשלום אל פני האדמה, אחים יקרים.

ב. כן, אני יודע מה אתם חושבים כי חשבתי את זה בעצמי. גלעד שליט. אבל אם לומר לכם את האמת, אני לא רוצה ולא יכול לחשוב על גלעד שליט. למען האמת, אני לא רוצה ולא יכול לחשוב כמעט על שום דבר ממה שקורה כאן. כי הדברים שקורים כאן מקשים עליי להרגיש רגש נקי. תמיד יש איזה גועל נפש מסביב שמפריע לך. בשביל רגש נקי, כך נדמה, צריך להרחיק עד צ'ילה.

כי איך אפשר לחשוב על גלעד שליט בלי לחשוב על חגי בן-ארצי, גיסו של ראש הממשלה, עומד מול אוהל המחאה של משפחת שליט וצווח עליהם שהם אגואיסטים?

אני עצמי לא סגור ב-100% על מה דעתי בעניין שליט, קשה לי להזדהות לגמרי עם המשפחה. אני לא בטוח שלשחרר כל-כך הרבה רוצחים זה רעיון מעולה. מצד שני, הילד של כולנו וכל זה. הבעיה היא שאם צריך לבחור צד הרי שאני לא מוכן להיות באותו צד עם אדם כמו חגי בן-ארצי.

ומזווית אחרת, אולי דווקא הריחוק הזה וההבדלים האלה - מעזה לצ'ילה, מילד אחד ל-33 גברים, משבוי מלחמה לקורבנות של המפגש בין הטבע לתאוות-הבצע - גורמים לי לחשוב יותר, ולבטח אחרת, על גלעד שליט.

או לדוגמה העניין הזה עם היכל התרבות בהתנחלות אריאל. אני עצמי לא סגור ב-100% על מהי דעתי בעניין. אריאל, אם אני מבין נכון, תישאר שלנו גם במקרה של הסכם שלום, אז אין מה להחרים. מצד שני, כשההתנפלות המאורגנת והדוחה על השמאלנים מתחילה, אני ממהר להתייצב עם האנשים שלי בצד שלי.

אני לא מוכן להיות באותו צד עם אדם כמו לימור לבנת, שאמרה השבוע כי "יש להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לחיי התרבות והאמנות". ללא ספק האמירה הנבובה של השבוע, שמוכיחה כי הגברת לא ראויה להיות שרת התרבות. מתחרה בה רק אבי דיכטר, שקרא לשרוק לשחקנים האלה בוז. סליחה אדוני, אתה בן 3?

כמה צביעות! לא ראיתי את לבנת אומרת על הרבנים הסרוגים או על הרב עובדיה ש"יש להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לחיי ההלכה הדתית". לא ראיתי אותה ואת נתניהו מאיימים להפסיק את התמיכה בישיבות. אבל יש כאלה שקל יותר להיות גיבורים עליהם.

אז אתם מבינים אותי? אין לי חשק ואין לי אנרגיות להתעסק כל הזמן במה שקורה פה. זה מתיש אותי, וזה לא מוציא ממני דברים טובים.

ג. אז המחשבות שלי חוזרות ונודדות, גם מבלי שארצה בכך, אל צפון צ'ילה, אל בטן האדמה, אל 33 הגברים הלכודים שם. מה הם עושים עכשיו? איך הם מבלים את זמנם? על מה הם חושבים שם, בחושך, ואיך יהיה כשיוציאו אותם? איפה הם הולכים לשירותים, עם מה הם מנגבים.

700 מטרים מתחת לפני האדמה. אנשים כמוכם וכמוני, שקמו בבוקר לעבודה, ירדו במעלית ונתקעו שם ל-5 חודשים. אני שואל את עצמי: אילו הבוקר הייתי צריך ללכת לעבודה ולהיעלם ל-5 חודשים, איך הייתי נפרד? מה הייתי לוקח אתי? את מה הייתי משאיר? מה היה הכי חסר לי? איך הייתי מסתדר? עם מי מהקולגות שלי הייתי מצליח לשמור על יחסים תקינים למשך 5 חודשים בחדר קטן, חשוך ומצחין? מחשבות מהסוג הזה.

ד. ולא רק אל בטן האדמה נודדות מחשבותיי, גם אל השמיים. השבוע גילו אסטרונומים - בעזרת טלסקופ הממוקם בצ'ילה, מכל המקומות בעולם - מערכת שמש חדשה לא רחוק מכאן, רק 127 שנות אור לכיוון הקונסטלציה הדרומית. בשכונה ממש. מערכת שמש חדשה, שדומה לזו שלנו. שמש, 7 כוכבי לכת, ומי יודע מה יש שם.

אז אתם יודעים מה, העולם הוא אולי מקום אכזר וקשה ולא הוגן, אבל הוא גם מקום גדול ויפה ומרתק, ויש עוד המון דברים ללמוד עליו ולגלות בו. כל מה שצריך זה להרים את הראש מכל המדמנה הזאת שלנו פה, מהשיח הציבורי שלנו שלפעמים עושה לך חשק לרדת לבטן האדמה - או לטוס לחלל - לכמה חודשים, רק לא לשמוע עוד פעם את לימור לבנת או את אבי דיכטר.

הרהור

 דרור פויר

אני דואג להם כי אני יודע שאילו הייתי במקומם הייתי יוצא מדעתי אחרי 4 ימים. כמה טוב שאינני כורה זהב צ'יליאני.