"לא מזמינים לראיון כשרואים בקו"ח שלך שם שמזוהה כאתיופי"

טל צ'קול עלה לארץ ב-1991, בגיל 12, לאחר שנתיים של נדודים בין סודן לאתיופיה. משפחתו שוכנה במרכז קליטה בעכו, ולאחר כשנה התיישבה באופקים. הוריו היו אנאלפביתים, אך שמו את חינוך הילדים בראש מעייניהם. את לימודיו בארץ החל בכיתה ח', עם פער משמעותי משאר התלמידים והתמודדות לא קלה עם קשיי קליטה ושפה. אבל בגיל 19 הוא סיים תיכון עם בגרות מלאה והתגייס לשירות קרבי בצה"ל.

בתום השירות הוא התכוון להירשם ללימודי הנדסת חשמל, אלא שמחלה קשה שתקפה את אביו באותה תקופה אילצה אותו לדחות את התוכניות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אז גם קרה המקרה ששינה את מסלול חייו.

"עבדתי בסופר באופקים כקצב", הוא מספר. "יום אחד הגיעה למחלקת הבשר אישה מבוגרת, לקוחה קבועה, וכשניגשתי לשרת אותה היא התעלמה ממני לחלוטין והמתינה עד שעובד אחר יציע לה שירות. בסוף אותו יום הבוס החליט להעביר אותי לאריזת שקיות בקופות. ביום שלמחרת סיפר לי מנהל מחלקת הבשר שאותה גברת הלכה לבוס ואמרה לו: 'אני לא רוצה שהבחור הזה ייגע בבשר שלי'".

צ'קול לא ויתר. הוא ניגש לבוס והתעקש להישאר במחלקת הבשר. "אמרתי לו: 'אני רוצה לדעת מה רע בי', אבל הבוס השיב: 'עזוב שטויות'. כשהתעקשתי הוא התעלם", נזכר צ'קול. באותו רגע הוא ארז את חפציו והלך.

מבחינתו זה היה רגע מכונן. "לא אגיד שלא בכיתי, שלא כעסתי או שלא חשבתי לערב את התקשורת, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי: 'עזוב, נסה להתמודד עם החיים האמיתיים. לעשות רעש לא יעזור'. אז נולד בי הרצון ללמוד מקצוע שיאפשר לי למנוע מאחרים חוויה כזו, או לסייע להם להתמודד עם פגיעה בזכויותיהם. שיניתי כיוון - החלטתי ללכת ללמוד משפטים", הוא אומר.

טל צ'קול הוא לא ה"חריג שהצליח". הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לבני העדה האתיופית שהתמודדו עם קשיים בדרך, אך לא נתנו להם לרפות את ידם. להיפך - הם רק התחזקו, התמודדו עם האתגר ואף החליטו שהם רוצים להוות דוגמה לאחיהם.

"אל תצפי לסיפורים סוחטי דמעות"

שבוע לאחר שהתפרסמו, בפעם המי יודע כמה, דוחות חדשים על הכישלון החריף בקידום תלמידים בני העדה האתיופית במערכת החינוך (הפעם מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת), כינס "גלובס" רביעיית משפטנים יוצאי אתיופיה, שהצליחו להגשים את חלומם ללמוד משפטים ולהשתלב במשרות נחשקות, כנגד כל הסיכויים והסטיגמות: אבי תאגייה, עורך דין ברשם החברות במשרד המשפטים; טל צ'קול, עורך דין בעל משרד עצמאי; אורית יצחק-יאסו, מתמחה בפרקליטות תל-אביב; וזאב קסו, עורך דין וראש תוכנית יוצאי אתיופיה בקריה האקדמית אונו.

כבר בתחילת השיחה הם מבהירים שהם כאן כדי להציג את ההצלחות. כישלון לא נמצא בלקסיקון שלהם. "אל תצפי לסיפורים סוחטי דמעות", הם אומרים כמעט במקהלה. זה לא שהם לא חוו רגעים קשים בדרך, אבל אותם מעניינים יותר ההישגים שמחכים בסופה.

"אמנם זה לא סקסי וזה לא מוכר עיתונים כשמספרים על הצלחה, כי בדרך-כלל אנשים אוהבים לשמוע כמה קשה ליוצאי אתיופיה בארץ, אבל המטרה של שוויון לבני העדה האתיופית ושוויון בחברה בכלל תושג אם נספר דווקא על ההצלחות", אומר תאגייה.

קצת נמאס לו, לתאגייה, מזה שמציגים רק את הצדדים השליליים של קליטת יוצאי אתיופיה בארץ. "כל הזמן מפרסמים בתקשורת שיוצאי אתיופיה במצב סוציו-אקונומי נמוך, נגררים לפשע, החינוך לא בסדר וכדומה. מן הסתם, אדם ששומע את זה והוטמעה בו תדמית שלילית זו, לא יתלהב להעסיק בחור יוצא אתיופיה. כשמגיע לאדם כזה בחור אתיופי לראיון עבודה הוא סוגר בפניו את הדלת. לדעתי, כמה שנספר יותר סיפורי הצלחה של בני העדה, נעשה יותר צעדים בדרך לשינוי מצב הקהילה והחשיבה בחברה בכללותה".

תגאייה וחבריו מבינים שגם לקראת סוף 2010, 3 עשורים מאז החלה עליית יהודי אתיופיה לישראל, הם עדיין צריכים להילחם על השינוי בחשיבה, רק בשביל שיקבלו אותם כשווים בין שווים. אבל הם לא מעוניינים להשיג זאת על-ידי התבכיינות, אלא על-ידי שאיפה לטופ ועשיית כל שביכולתם כדי להגיע לשם.

בנימה זו מבקשת יאסו-יצחק להבהיר: "אף אחד לא משקר לעצמו, עדיין אין שוויון. אנחנו עוד לא שם. אבל אנחנו מקווים להגיע לשוויון, ואנחנו פה בשביל להראות שאנחנו בדרך".

וצ'קול מוסיף: "רובנו מכירים את המצוקות ואת הקשיים של העדה, בתוך העדה ובציבור בכלל. אנחנו רוצים שאנשים יכירו את הפנים האחרות שלה, את ההצלחות".

"בסופו של דבר, הדרך שלי היא לתרום למדינה"

לכל אחד מהארבעה סיפור חיים שונה. יצחק-יאסו (26) נולדה בארץ, בת זקונים, שמינית במספר, להורים אנאלפביתים, אך משושלת רבנים באתיופיה. אימה עבדה במפעל, ואביה, שהגיע לארץ בגיל מבוגר, לא הצליח להשתלב בשוק העבודה.

היא גדלה בקריית מלאכי והפגינה הישגים מרשימים בלימודים, שפתחו בפניה את הדלת לכיתת מצטיינים. לאורך שנים היא היתה האתיופית היחידה בכיתתה. כבת זקונים לא נדרשה לסייע בפרנסת המשפחה, אחיה עשו זאת.

מי שפוגש אותה נסחף אחר הכריזמטיות שלה, ומזהה מיד גם את החוצפה הישראלית. "ההורים שלי אמנם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל בהחלט היו אנשי שיחה ובעלי ידע", היא מדגישה. "אם הייתי שואלת אותם שאלה שקשורה לתנ"ך או לפרשת השבוע, הם היו מרביצים בי תורה שלמה. החינוך שלנו היה בראש סדר העדיפויות שלהם, וכך אחיי ואני הגענו לאקדמיה (אחיי למדו ניהול מדיניות ציבורית, פסיכולוגיה וחינוך)".

תאגייה נולד באתיופיה ועלה לארץ ב-1984 עם משפחתו, כשהיה בן 6. הוא הבכור מבין 5 אחים, להורים אנשי אקדמיה וחינוך. אביו, רחמים, מורה בעל תואר שני. אמו, מלכה, עוזרת גננת. המשפחה התגוררה זמן מה במרכז קליטה בעפולה, ובהמשך עברה לנתניה, שם בילה את ילדותו.

בצבא שירת תאגייה בצנחנים ובהמשך כקצין קשר בגבעתי ובפיקוד דרום. דווקא כשהיה בטירונות צנחנים, כור ההיתוך הישראלי, חש את הגזענות במלוא כיעורה.

"הגיעה אלינו ניידת מד"א להתרים דם", הוא מספר, "אני תרמתי יחד עם חבריי. הייתי האתיופי היחיד. מיד לאחר מכן קלטתי דין ודברים בין אלה שלקחו ממני את הדם, על כך שהם לא יכולים להשתמש בו. בטירונות קרבית מחנכים אותך לא לבכות, אבל כששמעתי שזורקים את הדם שלי עמדו לי דמעות בעיניים. הייתי ב'דאון'. מי שלא חווה את זה, לא באמת יכול להבין מהי התחושה שלוקחים לך דם ואחר-כך זורקים אותו, זאת ממש צריבה רגשית".

למרות זאת תאגייה המשיך לקצונה. "אמנם יש כמה אנשים שקיבלו החלטה מטופשת לזרוק את הדם שלי, אבל בסופו של דבר הרגשתי שהדרך שלי היא לתרום למדינה שלי", הוא מסביר.

לאחר שסיים את לימודי המשפטים בקריה האקדמית אונו, התמחה תאגייה במשרד עורכי הדין גרוס-קלינהנדלר-חודק-הלוי-גרינברג ושות', מהגדולים והמובילים במשק, ובהמשך השתלב במשרת עורך דין ברשם התאגידים. היום הוא לומד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, מסלול אותו סיים באחרונה גם חברו צ'קול.

קסו, הבכור מבין 12 אחים, נולד באתיופיה ועלה לארץ ב-1984, כשהיה בן 11. הוא עשה את הדרך מסודן לארץ עם משפחתו עד לצפת, אותה הוא זוכר כעיר שלא ידעה לקלוט עלייה. הוריו עלו לארץ בגיל מבוגר, לא הצליחו להשתלב בשוק העבודה והתקיימו מביטוח לאומי.

כשסיים את לימודיו החליט קסו שהוא רוצה להיות כתב צבאי. אחרי מיונים לא פשוטים התקבל לעיתון "במחנה", סיים את שירותו הצבאי ככתב מצטיין והתקבל מיד לעבודה ככתב רווחה בערוץ 1. 4 שנים מאוחר יותר החליט ללמוד משפטים.

"במהלך עבודתי ככתב קרה דבר שעד היום השאיר אצלי צלקת", הוא אומר. קסו נשלח עם צוות של ערוץ 1 לראיין אדם מסוים. "ישבתי וחיכיתי שיקראו לי, ופתאום בן האדם שעומד לידי מתקשר למערכת שלי ואומר להם: 'מה קורה, אני מחכה 20 דקות לכתב ערוץ 1'. אז אני אומר לו: 'אני הכתב, אדוני', ומולי הוא מתקשר למערכת שוב ושואל: 'זה הכתב ששלחתם לי, אתם לא מתביישים?'. הצלקת נשארה".

אך קסו וחבריו לא מייחסים חשיבות יתרה לסיפוריהם. "רוב האנשים טובים. יש מיעוט שמתנהג באופן לא ראוי, ולא צריך לתת להם יותר מדי חשיבות", הם אומרים.

"בוחנים אותנו בזכוכית מגדלת"

למרות סיפורי החיים השונים, הארבעה כבר שייכים לסטטיסטיקה חיובית, אך קצת מטרידה: ב-2010 יש בישראל רק 70 עורכי דין בני העדה האתיופית.

- איך אתם מסבירים את זה שאחרי 3 עשורים יש כל-כך מעט עורכי דין יוצאי אתיופיה?

קסו: "התשובה פשוטה. בעבר היה קשה מאוד לסטודנט ממוצא אתיופי להתקבל ללימודי משפטים. הבחינות והפסיכומטרי שנדרשו לא התאימו ליוצאי העדה. אחר-כך היו מכשולים נוספים. כשאני רציתי להירשם ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן, אמרו לי: 'חכה, הרשימה ארוכה', והציעו לי להירשם לפקולטה כללית. לא הייתי מעוניין, כך הגעתי לקריה האקדמית אונו. פקולטות למשפטים לא היו פתוחות לסטודנטים ממוצא אתיופי מסיבות רבות, וכשהן כבר נפתחו התקבל אחד בכל מחזור".

ב-1998 הפך יצחק דסה ליוצא אתיופיה הראשון שהתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל. 8 שנים מאוחר יותר היו רק 28 עורכי דין ממוצא אתיופי בארץ, וב-2008 רק 43.

קסו נטל חלק משמעותי בשינוי נתון חסר זה. כשהתקבל ללימודים בקריה האקדמית אונו, החליט שזה לא מספיק לו לשנות את עתידו, הוא מעוניין לשנות גם את עתידם של אחרים בקהילה. עם אג'נדה זו פנה לנשיא הקריה והציע לו לפתוח תוכנית לקידום סטודנטים יוצאי אתיופיה להשכלה גבוהה ולפיתוח מנהיגות קהילתית. הצעתו התקבלה, ולפני כ-8 שנים נפתחה תוכנית, במסגרתה מתקבלים מדי שנה לקריה 50 סטודנטים יוצאי אתיופיה, במימון כמעט מלא, מחציתם ללימודי משפטים ומחציתם ללימודי מינהל עסקים.

"המחזור הראשון סיים לפני 4 שנים, ורואים היום את בוגריו מצליחים בשוק העבודה", אומר קסו, ומוסיף בגאווה: "כמחצית מעורכי הדין יוצאי אתיופיה כיום הם בוגרי הקריה".

בין בוגרי האקדמית אונו נמנים גם אליאס אינבראם, דובר משרד החוץ בדרום-אפריקה; פנינה תמנו, כתבת משפטית בערוץ 1; ציון שנקו, המג"ד האתיופי הראשון; ומוטי קונדה, מנהל מותג בתנובה.

- איך אתם מתקבלים על-ידי המעסיקים?

צ'קול: "אם בוחנים זאת בעיניים אובייקטיביות, ברור שהמצב קשה. קשה למצוא עבודה. בוחנים אותנו בזכוכית מגדלת. עדיין קיימת התופעה שלא מזמינים אותך לראיון כשרואים בקורות-החיים שם שמזהה אותך כיוצא אתיופיה; או, כשהשם לא מסגיר את מוצאך, מזמנים לראיון ואז דוחים אותך בלי להסביר למה.

"זה לא עבר, אבל החוכמה היא להתגבר. הרי מאיפה אני התחלתי? מאותה אישה שחשבה שאני לא שווה כלום. גם בתקופת ההתמחות נתקלתי בהרבה מקומות שדחו אותי בלי להסביר, אבל אני לא נותן לזה להוות מכשול מבחינתי. אני יודע שיש אפליה, אבל אני פועל כאילו היא לא קיימת".

קסו: "אי-אפשר להתכחש לזה שעדיין יש גזענות, גם בעולם המשפט. חלק מהמטרה שלנו בקריה זה לאתר מקומות עבודה פוטנציאלים לבוגרים שלנו. במסגרת זו אני שולח פניות להרבה משרדי עורכי דין, ויש כאלה שעונים בצורה מגעילה, בורה. הם לא יודעים שאני יוצא אתיופיה, הם אומרים לי בטלפון: 'מה אתה עוד פעם שולח לי את אלה?'. לא פעם אמרתי להם: 'סליחה, גם אני מאלה'.

"זה לא פשוט. גם כך השוק תחרותי, אדם לאדם זאב, ואנחנו בנקודה נחותה עוד יותר. אני תמיד אומר לסטודנטים במסלול שלנו: 'אם כעורך דין צעיר הגעת לשלב שסיימו לדרוס אותך, הצלחת'. אין לנו קשרים, אין לנו אבא עורך דין או בכיר בצה"ל, יש לנו רק את עצמנו ואנשים שעוזרים לנו להגיע לנקודת השוויון, כמו הקריה האקדמית אונו ומשרדים שפתחו בפנינו דלתות. עם הכלים הללו אנחנו צריכים להגיע לנקודה שיפסיקו לדרוס אותנו".

"המגזר הציבורי מתקדם יותר מהסקטור הפרטי"

תגאייה חושב שיש הבדלים בין המגזר הציבורי לסקטור הפרטי. "אני עובד ברשות התאגידים, ואני חייב לומר שזה מקום שעושה הכול כדי לתת את התחושה שאין הבדל אם אתה ממוצא אתיופי.

"לדעתי, המגזר הציבורי מתקדם יותר מהסקטור הפרטי במובן של קליטת יוצאי אתיופיה. ולראיה - אני בתפקיד ניהולי, אני אחראי על 10 עובדות, ובנוסף יש 3 עורכי דין בני העדה שעובדים ברשם החברות. זה אומר הרבה, וזה לא ברור מאליו".

יצחק-יאסו: "אנחנו לא עוצמים עיניים. אנחנו יודעים שבסקטור הפרטי עדיין לא חיים במציאות שמאפשרת לראות בחור בן העדה יושב במשרד יחד איתם, ולא עובד בניקיון. אנו מכינים את החברה להשתלבות מלאה שלנו בה.

"אנחנו האינדיקציה לכך שיש לחברה האתיופית פוטנציאל להצלחה. אבל היא תימדד בעוד 3 שנים, כשנעבוד באחד מהמשרדים הגדולים או נשמש באיזשהו תפקיד ניהולי בכיר. הכתבה הבאה עלינו תהיה סיפורי הצלחה, כרגע אנחנו רק בדרך לשם".

"הגיע הזמן למנות שופט ממוצא אתיופי"

בשנת 1996 קרא עו"ד אייל רוזובסקי כתבה על שני הסטודנטים הראשונים למשפטים ממוצא אתיופי שהתקבלו ללימודים באוניברסיטת חיפה, איציק דסה וגילי יסו. רוזובסקי, אב לשני ילדים מאומצים ממוצא אתיופי, לא המתין רגע לפני שנהיה מעורב. כבר באותו יום הוא הזמין את שני הסטודנטים לראיון להתמחות במשרדו, אז משרד עורכי הדין חיים צדוק.

"כשהזמנתי אותם לראיון, הם לא ידעו מאיפה נחתתי עליהם. שניהם בסוף עשו אצלי סטאז' והפכו לעורכי דין ממוצא אתיופי הראשונים בארץ, דסה הראשון ויסו השני", מספר רוזובסקי.

מאז, בכל שנה, גם במשרד צדוק וגם לאחר שעבר למשרד עורכי הדין צלרמאיר-פילוסוף, הקפיד רוזובסקי להעסיק לפחות מתמחה אחד ממוצא אתיופי. ב-5 השנים האחרונות עובדת במשרדו עורכת דין ממוצא אתיופי, שנשארה לאחר ההתמחות.

הדלת של רוזובסקי נפתחה בתקופה בה מרבית הדלתות היו סגורות, ולאט-לאט הצטרפו אליו "פותחי דלתות" נוספים.

בשנת 2000 הקים עו"ד איציק דסה את עמותת "טבקה", שמסייעת להשתלבות מוצלחת של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, בין השאר באמצעות סיוע משפטי לבני הקהילה.

באחרונה הצטרפו משרדי עורכי דין מובילים לפרויקט שיזם משרד עורכי נדין מיתר-ליקוורניק, "השומר אחי אנוכי", במסגרתו תורם כל משרד סכום כסף משמעותי לטובת גיוס עורכי דין ממוצא אתיופי לעמותת "טבקה".

בין המשרדים התורמים: צרלמאיר-פילוסוף-רוזובסקי, שפיגלמן-קורן-ברק-זמיר, יגאל ארנון, מ. פירון ושות', אגמון ושות', תדמור ושות', גרוס-קלינהנדלר, זיסמן-אהרוני-גייר, כספי, כהן-וילצ'יק-קמחי ואמיר גולדמן. משרדים אלה פתחו לא רק את הארנק אלא גם את דלתם כמקום התמחות פוטנציאלי ליוצאי העדה.

עם השנים החלו גופים שונים לחלק מלגות לסטודנטים ממוצא אתיופי, שפעמים רבות דרכם להשכלה גבוהה נחסמה עקב מצבם הכלכלי. הקריה האקדמית אונו, למשל, השקיעה בשנים האחרונות עשרות מיליוני שקלים במלגות ליוצאי העדה האתיופית, בממוצע כ-2 מיליון שקל בשנה.

- רוזובסקי, אתה מרגיש שבשנים האחרונות יש שינוי תפישה בהזדמנויות שניתנות ליוצאי אתיופיה בעולם המשפט?

"אני חושב שאנחנו עדיין בצעדים הראשונים. האופציות של סטודנט למשפטים ממוצא אתיופי להשתלב במקומות עבודה מובילים במקצוע מצומצמות מאוד. הנכונות של משרדים גדלה, ומצד שני יש הרבה יותר סטודנטים למשפטים ממוצא אתיופי מבעבר".

- איך אפשר לשנות את המצב?

"הגיע הזמן להתחיל לחשוב על מינוי שופט ממוצא אתיופי. אני לא חושב שיש פתיחות מספיקה בחברה כדי שזה יקרה, אבל אני חושב שזה מסוג הדברים שיעזרו כדי להשיג אותה. עורכי דין שיופיעו בפני שופט ממוצא אתיופי או בעלי דין שיגיעו לאולמו בעל-כורחם, יושפעו ממנו לטובה. לדעתי, זה ישפיע גם על ההתייחסות בכלל לבני העדה בחברה, כשיראו את יוצאי אתיופיה לא רק ככאלה שיש איתם בעיה או צרה או שהם שומרים בסופר-פארם".