היא מקבלת את פני המבקרים עירומה; שרועה בשלוותה, רכה, מתמסרת לקרני השמש. לרגע נדמה שהיא תקום ותנדוד, אבל כבר שנים שהיא נשארת, נאבקת להתקיים בשטח המחיה שלה שמצטמצם מדור לדור. הרוח משנה ובונה את דמותה; בכל יום היא נראית קצת אחרת, יחידה במינה, מסתורית, שקטה ומאיימת באותה נשימה. היא הדיונה של חולות סמר, רצועה של חול שנפרסת במזרח החלק הדרומי של הערבה ויוצרת בנוף תבליט מקומר שצבעו כצבע גוף האדם.
.jpg)
דיונת סמר דיונה / צלם: רפי קוץ
בצפונה של הדיונה מתגוררים אנשי קיבוץ יטבתה, אך את שמה קיבלה משום קיבוץ סמר הממוקם מול אזור חמוקיה. אזור זה הוא שעומד בימים אלה בלב מאבק סביבתי שעלה לכותרות: המדינה רוצה לכרות ממנה חול למטרות תעשיית הבנייה באילת; ובמילים אחרות - להביא לחיסולה של עוד פיסת טבע שלא תהיה לה תקומה.
תושבים מקיבוצי האזור מנסים להיחלץ להגנת הדיונה, הם הרי כולם גדלו על החולות האלה, והיא אחת כזאת שנאמנות חשובה לה. רק מי שמכיר אותה היטב, הם אומרים, מעז להגיע אליה גם בלילות, אז מתעורר בה עולם בלתי צפוי.
כיום תלוי המאבק בעתירה שהגישה לבג"ץ עמותת אדם טבע ודין, ודיון בנושא ייערך בנובמבר הקרוב. בינתיים כבר ניתנו לקבלן היתרי הכרייה והשעון מתקתק. בצעד חירום הגישו אדם טבע ודין בקשה לצו ביניים על מנת לעכב את הכרייה עד לדיון בבג"ץ, וצו זה הושג רק בסוף השבוע האחרון. הסביבתיים תולים תקוות בהצלחה האחרונה של חוף פלמחים, ומקווים שבית המשפט העליון יעמוד לצד החולות ויציל את הדיונה.
אתם אופטימיים, שאלנו את המקומיים. קשה היה לקבל תשובה חד-משמעית: "ככל שאני יותר מעורבת בסיפור כך אני מפתחת יותר אמוציות. קשה שלא להרגיש שפשוט עושים כאן צעד לא נכון", אומרת טל גולדמן, תושבת קיבוץ יטבתה ומרכזת המאבק בארגון למען סביבה בריאה בערבה, סבב"ע. "יש תחושה שגם במינהל מקרקעי ישראל מבינים שזאת טעות, אבל הם לא רוצים לשלם פיצויים לקבלן. יהיה לי נורא עצוב אם לא נצליח להציל את הדיונה, כי זאת פינת חמד שאנשים לא מספיק מכירים. אחת המשימות שלנו היא שיבואו יותר אנשים לטייל פה. יש כאן כל-כך הרבה מה לראות".
.jpg)
דיונת סמר דיונה / צלם: רפי קוץ
נשארו 2.3 קמ"ר בלבד
פעם היה אחרת. דרום הערבה היה רווי בדיונות חול כמו סמר, שבעה קילומטרים רבועים ליתר דיוק. אך הציונות ביקשה התיישבות ובניין, ולאט-לאט "יישרו" עוד חתיכה של דיונות כדי להקים קיבוץ, עוד חתיכה של דיונות כדי לטעת תמרים. האזור התפתח, אך הדיונה הצטמצמה מזרחה, נדחקה אל הגבול עם ירדן. היקף דיונות החולות שנשארו עומד היום על 2.3 קילומטרים רבועים בלבד.
"אז זה נראה לכולם אין-סופי, אבל התפכחנו", אומרת גולדמן. "אולי התעוררנו מאוחר ואנחנו מכים על חטא. אבל היום אנחנו נאבקים לשמור על החולות שנשארו, לא רק בשביל הקיבוצים שמסביב. זה אמנם מגרש המשחקים של הילדים שלנו, אבל התפקיד שלנו הוא לשמור על החולות בשביל כולם".
עמוד השדרה של הדיונה הוא הפרקרק הפרסי. מספרים שיש לו פריחה בהירה, אך הוא עצמו שיח מדברי פשוט למראה. שורשיו, שנמתחים אל תוך האדמה, הם אלה המאפשרים את קיומו ואת יצירת הדיונות. זאת משום שסביב הפרקרק נאספים החולות שנישאים עם הרוח מהרי החול של בקעת תמנע. כך מתנהלת לה מערכת יחסים הדוקה בין הרי תמנע שעומדים זקופים ובין חולות סמר הענוגים, כבר מאות שנים ואולי אלפי שנים, מי יודע.
הפרקרק הוא גם מעונם הקבוע של בעלי החיים שחיים בחולות. באזור ישנם עשרות מינים של בעלי חיים, ובהם שבעה מינים ייחודים שמתקיימים אך ורק בחולות. היו יותר - אבל חלקם נכחדו בחציבות שבוצעו במהלך השנים. בשעות היום, כשחם, בעלי החיים מתחפרים במחילות מתחת לשיח, שם הטמפרטורה נוחה. בלילה הם יוצאים.
בין בעלי החיים הייחודיים ניתן למנות את ישמונית תמנע, שהיא שממית אפרפרה ומוגדרת בסכנת הכחדה; את העכן הגדול, נחש ארסי בלעדי לחולות שוודאי לא תרצו לפגוש; את גרביל החולות; את עקרב החולות; וגם עכביש אחד גדול, הגדול ביותר במזרח התיכון, 14 סנטימטרים אורכו, שגילויו המדעי נרשם רק לפני כשנה ועורר הדים בעולם, ואשר חי רק כאן.
את כל אלה מכיר מקרוב מאוד ראובן הפנר, פקח רשות הטבע והגנים בערבה הדרומית, משנת 1981. יש לו זקן ארוך, כובע, סנדלים, וסיגריית נובלס בוערת בפה. כשמתחילים לדבר איתו על חולות סמר קצב הדיבור שלו מתגבר. "זה פשע להרוס את החולות", הוא אומר. "בשמירת טבע חד-משמעית אין דרך חזרה, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת. יש פה בעלי חיים שהולכים ונכחדים, ואם לא היו החולות האלה לא היו פה בעלי חיים. פעם היו כאן עשרים שועלי חולות, וברגע שהחלו לחצוב את השטחים הם ברחו שבעים קילומטר מכאן לנחלים. אבל שם יש גם שועלים מצויים שחזקים מהם, ולא היה להם אוכל והם פשוט נכחדו. זאת שרשרת. אם אני צריך לעמוד ולהסביר שטבע לא נמדד בכסף, אז אנחנו חיים בארץ נוראית שבה כל קבלן יכול להרוס כל חלקה טובה רק בשביל כסף".
הפנר מתיישב מתחת לפרקרק וצופה על הדיונות: "תראי כמה עקבות של בעלי חיים, כמה חיים יש כאן", הוא אומר, ובין הנוכחים מתפתח דיון ער בשאלה אם מדובר בעקבות של חיפושית או לא.
שחר כץ, מנהלת בית ספר שדה מטעם החברה להגנת הטבע, מתקרבת ובידה בית נטוש של טרמיטים. ממשיכים לטייל ורואים עקבות של נחש או של זוחל אחר שיצרו ציור בחול, מציצים במחילת המלטה, והנה עוד טור של עקבות שנעלם באופק.
"השטח הזה הוא מעבדה אחת גדולה", אומרת גולדמן. "באים לכאן סטודנטים מרחבי הארץ לעשות מחקרים, מאסטר ודוקטורט", מוסיף הפנר, וגולדמן מחזקת: "יש ביולוגית צעירה בשם יעל אולק, שעושה מחקר על שממיות בחולות".
"יש אנשים שאומרים, 'טוב, יאללה, אז לא תהיה ישמונית תמנע, מה אכפת לנו?'", אומרת כץ. "אבל אנשים שוכחים שבעלי החיים הם מקור לידע, והרבה מאוד תגליות מדעיות הן כתוצאה ממחקרים כאלה. זה חשוב להישרדות שלנו כמין אנושי שנשמור על בעלי החיים".
"לקח לנו זמן להתרומם"
את חולות סמר נהוג לחלק על-פי מקטעים מא' ועד י'. במקטעים הדרומיים א' ו-ב' כבר כרו בעבר חולות, וכיום השטח פגוע. במקטעים הצפוניים של הדיונה הוחלט בפשרה - שהושגה בשנת 2006, והיו מעורבות בה גם המועצה האזורית חבל אילות ורשות הטבע והגנים - שהיא תוכרז כשמורת טבע.
האיום הממשי בימים אלה הוא על 600 דונמים של הדיונה במקטעים ג', ד' ו-ה', שאותם ייעד מינהל מקרקעי ישראל בתב"ע לחציבה ולכריית חול. את מקטע ה', מקווים, אפשר אולי עוד להציל. אבל לכרייה במקטעים ג' ו-ד' כבר יצא מכרז, שבו זכה הקבלן דניאל בן-ארי (שסירב להגיב בכתבה). בסך-הכול מדובר בכמה מאות דונמים. לא מספיק ביחס לכמות החול הנדרשת לבנייה באילת, אך בהחלט יותר מדי ביחס לשטח הקיים של החולות ולאיזון האקולוגי, כך טוענים הסביבתיים.
אבישי גרינברג, יליד קיבוץ יטבתה, "ילד דיונות" כהגדרתו, מספר איך נודע לתושבי האזור על התוכנית החדשה: "חנן גינת, קיבוצניק מסמר שהוא גם גיאולוג, היה במקרה במשרד קבלנים באילת וחיכה לאחראי בחדר המתנה. על השולחן הוא ראה מכרז לחציבת חולות סמר, ומיד התקשר ובירר. הוא הבין שאכן יש מכרז שיוצא לדרך, ואז כל העניין התעורר. לא יידעו בשום שלב את התושבים שגרים כאן".
תושבי האזור החלו למחות על הרס הדיונה, וגייסו את תמיכתם של ארגונים כמו אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע. "לא היה לנו ניסיון מול התקשורת, והיינו צעירים ותמימים", אומרת גולדמן. "לקח לנו זמן להתרומם".
היום מנסים התושבים לגייס את כל מי שרק אפשר. לפני שבועיים, באופן אירוני, דיבר אחד מתושבי סמר ברדיו האזורי וקרא לרוכבי הטרקטורונים שמגיעים לחולות, למורת רוחם של הסביבתיים, להצטרף למאבק. "אנחנו אומרים להם, עדיף שתיכנסו ותיקחו חלק במאבק, העיקר הוא שלא ייקחו לנו את החולות", מסביר גרינברג.
גרינברג הוא מורה לגיאוגרפיה, גולדמן היא מתכננת נוף במשרד אדריכלים. שניהם נעימי הליכות, אוהבי טבע, קיבוצניקים על-פי כל ההגדרות, כולל הסנדלים והבדיחות הפרטיות. מבחינתם, "אין בסיפור הזה איש רע, יש פשוט אנשים שיש להם כוח והם לא משתמשים בכוח הזה כמו שצריך", הם מסבירים ומכוונים למינהל.
הפנטזיה שלהם, הם מספרים, היא שיגיע לאזור יזם בעל ממון שיקנה מהקבלן את הזכויות על הקרקע וישמור על החולות. הם מעריכים כי מדובר במיליון וחצי שקלים בסך-הכול. "הכול זה עניין של כסף", אומר גרינברג. "בשיחות בארבע עיניים עם קבלנים באילת הם אומרים שלדעתם לא צריך לחסל את הדיונות, אבל מבחינת עלויות יותר זול להם לנסוע עם משאית עשרים קילומטרים ולהעמיס את החולות של סמר, מאשר לנסוע עד החולות בדימונה או לייבא חולות מירדן, שזאת גם אופציה. הבנייה של העיר אילת היא כביכול על גבנו".
.jpg)
דיונת סמר דיונה / צלם: רפי קוץ
"הקבלן רוצה להרוויח"
איך שלא מסתכלים על זה, מדרום לצפון או ממזרח למערב, ברור הוא כי שטח החולות המיועד לכרייה לא יכול להספיק לעתודות הבנייה המתוכננות של אילת. בירדן, מספרים המתנגדים לחיסול הדיונה, ישנם שמונים קילומטרים רבועים של אותו חול דיונה, ובעבר מושב צופר ייבא חולות מהירדנים לצורכי חקלאות. מה לגבי הפגיעה האקולוגית מעבר לגבול המדיני, שאינו מעניין במיוחד את בעלי החיים? גרינברג מספר כי בחולות ירדן הפגיעה האקולוגית מינורית מסיבות גיאוגרפיות.
גולדמן חוזרת לנימוק הכלכלי, ומוסיפה כי על-פי החישובים שלהם מרכיב החול בבנייה משפיע על מחיר הנכס ב-0.75% בלבד. עלות הבאת החול ממישור רותם, למשל, תייקר לקבלן את מחיר טונה חול ב-30 שקלים בלבד. "אבל הקבלן רוצה להרוויח כמה שיותר - זה עניין כלכלי גרידא", אומר גרינברג.
פתרונות נוספים שמציעים הסביבתיים הם פתרונות ירוקים. למשל, הם מציעים לבחון את טפל תמנע - אלה גבעות של טונות פסולת שנערמו באזור, ולדבריהם ניתן לשטוף ולהפיק מהם חול שיהיה מספיק טוב לבנייה; או, פסולת של מחצבת חצץ באילת, שגם אותה ניתן לשטוף ולנפות ממנה חול למטרות בנייה, אך מובן שזה ייקר עלויות.
פתרון מובהק נוסף - שנמצא ממש מתחת לאף ואפשר ממש לראות - הוא לוותר על כריית שטחים ג'-ה' ולבדוק מה ניתן עוד להפיק מהשטחים הפצועים של החולות, שטחים א' ו-ב', שכרייתם הסתיימה לפני כעשור. "בזמנו הקבלן חרג מההיתר וחצב לעומק שישה או שבעה מטרים, וגילה שם חול", מספר גרינברג. "היום אנחנו שמחים, במירכאות, שהוא חרג, כי אנחנו אומרים שאם יש חול למטה אז למה לא לחצוב למטה? העניין הוא שככל שחוצבים החול הוא לא 100%, ויש גם 10% של אבנים. זה הפתרון שאנחנו מציעים, אבל הקבלן רוצה 100% דיונה".
ביקור באזור הפצוע מגלה שלא נותרו שם עוד דיונות. נשארו רק מישור צחיח, בורות ומד משקל תעשייתי שהשאיר קבלן המשנה באזור. באופן מקומם, מספר לנו אודי גת, ראש מועצת חבל אילות, "לפני שנתיים הוחלט, ואנחנו תמכנו, שייעשה מהלך בדיקה אמיתי לראות מה קורה בעומק השטחים א' ו-ב', כדי לבדוק את רמת ההתאמה של החול לבנייה. אבל המהלך לא יצא לפועל, ואני מאשים במידה מסוימת את הגופים הירוקים, משום שאף אחד לא דאג לשים 200 אלף שקל כדי לבדוק את זה. המצב היום הוא שמינהל מקרקעי ישראל מוכן לעשות את הבדיקה, אבל רק אחרי שיכרו את החול משטחים ג' ו-ד'".
גולדמן וגרינברג מובילים אותנו אל אזור אחר של החולות, שלפני כמה עשורים נהרס למטרת הכשרות חקלאיות. הקרן לשיקום מחצבות החלה בעבודות שיקום, אבל, איך נאמר בעדינות, זה לא זה. נכון, יש לחולות כאן צורה של דיונה ויש כאן פרקרקים, אבל אין כאן בעלי חיים, והחול לא רך וזוהר כמו החולות של הדיונה האמיתית.
"זה שיקום נופי בלבד", מסכמת גולדמן, "אי-אפשר לשקם אקולוגית את האזור".
"לא ניתן לשנות את החוק"
זוהי הקדנציה השלישית של גת, תושב קיבוץ קטורה, כראש מועצת חבל אילות. הוא נחשב לראש מועצה אקטיבי, כזה שמצד אחד מניע מהלכים להכרזת שמורות טבע, שמקדם תעשייה של אנרגיה מתחדשת, אך באותה נשימה מבקש לפתח את האזור למטרות תיירות בבקעת תמנע ובעמק ססגון (שם גם מתקיים מאבק סביבתי), ומשלים עם החלטות המינהל לכריית החולות.
"המוטו שלי הוא שחוק זה חוק וצריך לכבד אותו", הוא מסביר. "אני בעד שלא יכרו שם את החול, ואם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה 15 שנים, או אפילו פחות, הייתי מנסה לעצור את זה. אבל אני גוף שצריך לעמוד בחוק, וההחלטה לכרות חולות בסמר היא החלטה סטטוטורית. מינהל מקרקעי ישראל הוא בעל הבית של האזור. האינטרס שלו זה לא האינטרס של החברה להגנת הטבע; האינטרס שלו הוא להפחית את מחירי החול באילת ולספק חול לקבלנים. זה לא התפקיד שלו לשמור על הטבע".
גרינברג: "אנחנו היינו שמחים לראות שמינהל מקרקעי ישראל באמת מנהל את הקרקע של ישראל, ולא רק משתמש בה לאינטרסים כלכליים גרידא מבלי להתחשב בנושאים כמו איכות סביבה".
גת: "אני ממש לא הסנגור של המינהל. אני פשוט מבין שלא ניתן לשנות את החוק בלוח הזמנים שנותר לנו, ולכן אני מעריך שמאוחר מדי להציל את 400 הדונם האלה. אבל אני מעריך שאת מקטע ה' עוד ניתן להציל, ובו צריך לרכז את המאמצים; מה גם שבזמנו, כשהשגנו את הפשרה בשנת 2006, כל הגופים הירוקים, כולל רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, הצביעו בעד".
את תגובות המינהל ורשות הטבע והגנים לא ניתן היה להשיג עד למועד סגירת הגיליון. מהחברה להגנת הטבע נמסר כי "לחברה להגנת הטבע מעולם לא היה חלק בהסכם כלשהו בנושא חולות סמר. החברה להגנת הטבע תמשיך ותתנגד למימושן של תוכניות כריית החול באתר ייחודי ונדיר זה".
בינתיים, כשהערב ירד, הדיונה תתגנדר בצבעי שקיעה, ואז הגרביל, העכן והישמונית יצאו כהרגלם מהמחילות. עניין שבשגרה - יאכלו זרעים או זה את זה, יתקיימו. אם בג"ץ לא יבטל את האיום יגיעו בקרוב הטרקטור, והשופל, והפועלים, והפרקרק הפרסי ייעקר, והחול ייאסף, והדיונה תידחק צפונה, אולי תחליט לנדוד למקום טוב יותר.
עכשיו יש כאן אמנם דיונות של חולות שמזמינות ילדים, צעירים הרפתקנים, או זוגות אוהבים, לשכב על החול הרך ולהסתכל מעלה אל השמיים. אבל מה יהיה כאן אחר כך? איש אינו יודע, אפילו לא העכביש הגדול במזרח התיכון שיגלה פתאום שהוא כל-כך קטן כשזה מגיע לכסף.
tzela-k@globes.co.il
כתבות
ני"ע
