החיים אחרי הולמס

בתחילה חשבתי שאני סתם מאוהב במישל אוחיון, דמות הבלש המסוקס והשרמנטי שארגה בתיה גור בסדרת ספריה. אח"כ הבנתי שגם את ליזי בדיחי, העיתונאית שכפות רגליה גדולות עד כדי אימה, שרקחה שולמית לפיד, אני מעריץ. אז כבר לא הייתה ברירה אלא להודות שז'אנר ספרי המתח והבילוש, הוא מהאהובים עליי.

בחודשים האחרונים התווספו אל מדף הספרים שלי עוד ועוד ספרים מהז'אנר, ונדמה שלעומת העבר, שבו הקורא הישראלי הוכיח כי הוא מעדיף את הספרים שלו כתובים בידי סופרי מקור בעלי שם - יהושע, עוז, גרוסמן, לפיד ושלו, ולו רק כדי שיוכלו להתגאות כי הם נמצאים ברשותם, יותר מאשר לקרוא אותם, בשנים האחרונות הוא נפתח לסוגי ספרות אחרים, והמתח הוא ביניהם.

שני הספרים הטריים ביותר בז'אנר הם "תמימותו של האב בראון", ספר הכולל שניים מארבעת קבצי סיפורים, שפירסם ג.ק צ'סטרטון, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"אדום החזה", של יו נסבי, שיצא בהוצאת בבל.

שני הספרים זכו להילולים מצד הביקורת הבינלאומית: הדיילי טלגרף כינה את "אדום החזה": "מעורר מחשבה", ושימעו של הכומר, האב בראון, גיבור ספריו של צ'סטרטון, חצה גבולות, כאחד מפותרי התעלומות מעוררי ההשראה ביותר.

התפתחות בתפיסת הבלש. ז'קונט

ניגוד מוחלט לשרלוק הולמס

האב בראון הוא כל מה שאתם מצפים מכומר קתולי להיות: הוא נמוך קומה, לבוש ברישול, נושא מטרייה, ושיטות החקירה שלו הן, כאיש של אלוהים, אינטואטיביות לחלוטין. בספר הוא אף מסביר את הדרך בה הוא נכנס אל עורו של הרוצח, מרגיש בדיוק כמוהו, וכשהוא מגיע אל הנקודה המזוככת הזאת, הוא כמובן יודע מי באמת עשה את זה. מה שמעניין במיוחד של האב בראון שהוא משמש כניגוד מוחלט, ומשלים במידה רבה, לדמותו של שרלוק הולמס. אמנם שניהם בריטיים, אבל הראשון עובד עם הלב ואלוהים, והשני פועל רק בזכות המדע.

גם גיבורו של ארתור קונן דויל, שרלוק הולמס, זוכה לעדנה, כשבחודשיים האחרונים הגיע אל המדפים "שרלוק הולמס, כל הסיפורים, חלק א'" בהוצאת זב"מ. קריאה בספר מגלה לקורא את דויל בשיא תפארתו, ואת הולמס בכל חסרונותיו. ככל שהולמס הפך לגיבור תרבות בזכות כל העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים שבהם כיכבה דמותו, דמותו של דויל, כסופר וכממציא העולמות, הלכה ואבדה בין הצללים. הספר הזה עושה עימו חסד ועיקר חשיבותו קודם כל בכך שהוא שם את הסופר במקומו הראוי.

ללא גודש אינטלקטואלי

עבור אמנון ז'קונט, סופר והיסטוריון, שספרו "חידת מותי", שיצא בהוצאת כתר, זכה לשבחים, הוצאת סיפורי שרלוק הולמס אינם מעידים על התעוררות של ז'אנר ספרי המתח בישראל. "שרלוק הולמס זה חלק ממנעד תרבותי גדול שאי אפשר להתעלם ממנו", הוא אומר. "להוציא לאור מחדש את הספר הזה, זה כמו להוציא את 'האגדה לבית פורסיית', זה חלק מהקאנון התרבותי. קשה לומר שההוצאה של זה מעידה על עלית שלב.

"בעבר הייתה בעיה עם ספרות מתח בישראל. במשך עשרות שנים ספרות נבחנה אצלנו על-פי השאלה האם היא תורמת למאמץ הלאומי והאם היא מגויסת. היום אני חושב שספרות מתח נבחנת על-פי השאלה האם יש לה ערך מוסף. ספרי האב בראון הם בעצם סוג של חידה, אבל אין להם ערך מוסף כמו ל'החקירה', ספר מופלא, של חואן חוסה סאר, שיצא בהוצאת כתר, שיש בו כמה מרכיבים שהופכים אותו לספר מעולה. ובעיני ספר מעולה הוא זה שמשתמש בסיפור המתח רק כפלטפורמה. בספר יש הרבה פיוט, והמפגש בין חידה ופיוט הוא מאוד ייחודי, ולא מוצאים אותו בהרבה ספרים".

מעבר לספרים שכבר נימנו אפשר לציין מבול של ספרים אחרים שגם זכו להצלחת הביקורת בחודשים האחרונים וגם נמכרו בלא מעט עותקים. כמו למשל "החשדות של מר וויצר", מהוצאת מודן, או "צל של מלאך" של אדיבה גפן, בהוצאת זב"מ, או "יועץ ממלכתי", של בוריס אקונין, שיצאו ב"ספרי עליית הגג", ולספריו יש עדת מעריצים ברחבי העולם. וכמובן, איך אפשר בלי ז'ורז סימנון, שספריו יצאו בספריית עם עובד, ותרגומיו של יהושע קנז לספרים כבר זכו לשבחים מקיר לקיר, וכן בהוצאת הקבוץ המאוחד שהוציאו לאחרונה את "חופשתו של מגרה".

את סימנון קשה שלא לאהוב. הוא כתב יותר מ-450 סיפורים והכנסתו אל הספרייה הישראלית רק העשירה אותנו. המתח אצל סימנון מתמקד פחות בפיתרון התעלומה, שבדרך-כלל היא לא ממש קשה לפתרון עבור הקורא, אלא בעיקר באווירת האימה שהוא מצליח להעביר בכל השורות. ודווקא בגלל הסיבות האלה, ז'קונט מחבב אותו פחות. "סימנון הוא סופר מתח, ובדיוק כמו ששרלוק הולמס הוא חלק מהתרבות האנגלית, סימנון הוא חלק מהתרבות הצרפתית.

הבעיה היא שהרבה אנשים מעניקים לספרים שלו ניחוח קאנוני. באופן אישי אני מאוד אוהב את האוטוביוגרפיה שלו - 'כשהייתי קשיש', בתרגום חופשי, שראתה אור ב-1971 ובה התוודה סימנון כי שכב עם יותר מ-20 אלף נשים, אבל אני פחות מעריך את ספריו. אני בוחן ספרי מתח על פי שני פרמטרים: האם החידה אינטליגנטית, ואצל סימנון אי אפשר לומר את זה, כי בד"כ היא מאוד שקופה, והאם יש לספר ערך מוסף, ובמקרה של סימנון זה מוגבל, כי אין אצלו גודש אינטלקטואלי".